אִם־יִתֶּן־לִ֨י בָלָ֜ק מְלֹ֣א בֵיתוֹ֮ כֶּ֣סֶף וְזָהָב֒ לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּ֣י יְהֹוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת טוֹבָ֛ה א֥וֹ רָעָ֖ה מִלִּבִּ֑י אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר׃

בלעם ממשיך: אם ייתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה׳ לעשות טובה או רעה מלבי, אשר ידבר ה׳ אותו אדבר. רש״י מדייק שכאן לא נאמר ״אלוהי״ כמו שנאמר בראשונה, לפי שידע בלעם שנבאש בהקדוש ברוך הוא ונטרד. אונקלוס מתרגם כפשוטו שאין לבלעם רשות לעבור על גזירת דבר ה׳. הפסוק חוזר על הצהרת בלעם שאין בכוחו לפעול נגד רצון ה׳ אף תמורת הון רב. רש״י מוסיף דיוק חשוב: השמטת ״אלוהי״ מלמדת שבלעם כבר יודע שנדחה מלפני ה׳ ואיבד את מעמדו. כך, אף בהצהרתו על נאמנות לדבר ה׳, מבצבצת הכרתו שהוא עצמו נטרד ואינו עוד קרוב לה׳. הפסוק מבטא את המתח שבדמותו של בלעם: מצד אחד הוא מודה בכפיפותו המוחלטת לה׳, ומצד שני הכתוב מרמז שקרבתו לה׳ כבר אבדה. גם הצהרת הנאמנות אינה מכסה על מפלתו הרוחנית.