וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א גַּ֧ם אֶל־מַלְאָכֶ֛יךָ אֲשֶׁר־שָׁלַ֥חְתָּ אֵלַ֖י דִּבַּ֥רְתִּי לֵאמֹֽר׃

בלעם משיב לבלק: הלוא גם אל מלאכיך אשר שלחת אלי דיברתי לאמור. אונקלוס מתרגם כפשוטו שבלעם אומר שכבר דיבר גם אל שליחי בלק. הרמב״ן מבאר שבלעם מתנצל עתה במה שאמר לשליחי בלק בשובם אליו, טרם שידע מה יוסיף ה׳ לדבר עמו, אבל אחרי כן הראה שיבוא ויקלל, עד שהתרה בו המלאך בדרך. הפסוק פותח את תשובת בלעם לבלק: הוא מזכיר לו שכבר הודיע לשלוחיו מראש שאינו שולט במוצא פיו. בכך מנסה בלעם לפטור עצמו מאחריות לתוצאה, בטענה שהזהיר את בלק מלכתחילה. אך הרמב״ן מעיר על צביעותו של בלעם - שכן למרות הצהרותיו, בפועל רצה לבוא ולקלל, עד שנצרך המלאך להתרות בו בדרך. תשובת בלעם משקפת אפוא ניסיון להיראות נאמן לדבר ה׳, בעוד שבלבו חפץ בקללה. הפער בין דבריו למעשיו חושף שוב את אופיו.