האתון אומרת אל בלעם: הלוא אנכי אתונך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה, ההסכן הסכנתי לעשות לך כה, ויאמר לא. רש״י מבאר ש״ההסכן הסכנתי״ הוא כתרגומו, ומביא שרבותינו דרשו מקרא זה בתלמוד. אבן עזרא מבאר ש״מעודך״ פירושו מיום שרכבת, ו״ההסכן הסכנתי״ - ההרגל הרגלתי, כלומר הכך היה חוקי. האתון מוכיחה את בלעם בטענה הגיונית: מעולם לא נהגה כך, ואם עתה סטתה, יש בכך סימן שדבר מה חריג מתרחש. הודאת בלעם ״לא״ מלמדת שאין לו מענה לטענתה. כך אף הבהמה גוברת עליו בהיגיון, ומכשירה את הקרקע לגילוי עיניו. תוכחת האתון היא שיא הביזיון של ה״חוזה״ הגדול בעיני עצמו.