וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ לָֽאָת֔וֹן כִּ֥י הִתְעַלַּ֖לְתְּ בִּ֑י ל֤וּ יֶשׁ־חֶ֙רֶב֙ בְּיָדִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה הֲרַגְתִּֽיךְ׃

בלעם אומר לאתון: כי התעללת בי, לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך. רש״י מבאר ש״התעללת״ הוא כתרגומו, לשון גנאי וביזיון, ומדגיש ש״לו יש חרב בידי״ היתה גנות גדולה לו בעיני השרים - זה הולך להרוג אומה שלמה בפיו, ולאתון זו צריך כלי זיין. עצם דבריו של בלעם, שאילו היתה בידו חרב היה הורג את האתון, חושפים את פחיתותו בעיני השרים העומדים מסביב. אדם המתיימר להרוג אומה שלמה בכוח פיו, ואינו יכול להתגבר על אתונו בלא חרב, מתגלה כחסר אונים. אונקלוס מתרגם ״כי התעללת בי״ - ״ארי חייכת בי״. הכתוב ממשיך לבזות את בלעם עוד לפני שיזכה לראות את המלאך.