וְלִבְנֵ֣י לֵוִ֔י הִנֵּ֥ה נָתַ֛תִּי כׇּל־מַֽעֲשֵׂ֥ר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְנַחֲלָ֑ה חֵ֤לֶף עֲבֹֽדָתָם֙ אֲשֶׁר־הֵ֣ם עֹֽבְדִ֔ים אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃

הפסוק נותן ללויים את כל המעשר בישראל לנחלה, חלף עבודתם באוהל מועד. אונקלוס מתרגם כפשוטו שנתן ה׳ ללויים את כל המעשר לאחוזה תמורת עבודתם. אבן עזרא מבאר ש״חלף״ פירושו תמורה - המעשר ניתן ללויים בתמורה לעבודתם. חזקוני מביא את דרשת הספרי שהוי״ו של ״ולבני לוי״ מוסיפה על הראשון, ללמד שגם ללויים ולזרעם נכרתה ברית מלח עולם, כמו לכהנים. הפסוק מסדיר את פרנסת הלויים: כשם שהכהנים אינם נוחלים בארץ אלא מתפרנסים מן המתנות, כך הלויים אינם נוחלים אלא מקבלים את מעשר התבואה מכל ישראל כשכר על שירותם במשכן. זהו הסדר כלכלי המבטיח שהלויים יוכלו להתמסר לעבודתם בלא עיסוק בעבודת אדמה.