בְּמִדְבַּר י״ח · כ׳

וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן בְּאַרְצָם֙ לֹ֣א תִנְחָ֔ל וְחֵ֕לֶק לֹא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֖ בְּתוֹכָ֑ם אֲנִ֤י חֶלְקְךָ֙ וְנַחֲלָ֣תְךָ֔ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ {ס}

במילים פשוטות

ה׳ אומר לאהרן שלא ינחל בארץ ולא יהיה לו חלק בתוך ישראל, כי ״אני חלקך ונחלתך״. רש״י מבאר ש״וחלק לא יהיה לך בתוכם״ בא לרבות שאף בביזה אין לכהן חלק. הרמב״ן מרחיב ומבאר שהכהן לא ינחל חלק כאחד השבטים, וגם חלק קטן לא יהיה לו כלל בארצם, ואף ערי המקלט שניתנו ללויים היו לצורך ישראל. הפסוק מבטא רעיון עמוק: תמורת ההתנתקות מנחלה ארצית, זוכה הכהן לקרבה מיוחדת אל ה׳ עצמו, שהוא חלקו ונחלתו. הכהונה מתפרנסת מן המתנות ולא מן האדמה, וכך היא פנויה כולה לעבודת ה׳. אי-הנחלה איננה חיסרון אלא ביטוי למעמד רוחני נעלה של דבקות בה׳.
מבוסס על רש״י, רמב״ן · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

וחלק לא יהיה לך בתוכם. אַף בַּבִּזָּה (שם):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וַאֲמַר יְיָ לְאַהֲרֹן בְּאַרְעֲהוֹן לָא תַחֲסִין וְחוּלַק לָא יְהֵי לָךְ בֵּינֵיהוֹן מַתְּנָן דִי יְהָבִית לָךְ אִנוּן חוּלְקָךְ וְאַחֲסַנְתָּךְ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רמב״ן

רבי משה בן נחמן · ספרד, המאה ה־13

בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל - שֶׁתִּהְיֶה נוֹחֵל חֶלְקְךָ כְּאֶחָד מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וְחֵלֶק קָטָן לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּאַרְצָם כְּלָל, כִּי הֶעָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ לָהֶם עָרֵי מִקְלָט הָיוּ וּלְצוֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל הֵן. הָאַזְהָרָה הַזּוֹ בַּכֹּהֲנִים, וְאַחֲרֵי כֵן הִזְכִּיר בַּלְוִיִּם ״בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה״ (במדבר י״ח:כ״ד) כַּמּוּזְהָר בַּכֹּהֲנִים. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ (ספרי קרח מה): ״בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל״ - בִּשְׁעַת חִלּוּק הָאָרֶץ, ״וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְתוֹכָם״ - בַּבִּזָּה, ״אֲנִי חֶלְקְךָ״ - עַל שֻׁלְחָנִי אַתָּה אוֹכֵל.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

אני חלקך כתרגומו מתנן דיהבית לך, וע״‎י כך תהיה פנוי לשמור משמרתי שלא תצטרך לשום פרקמטיא ולא לשום עבודה אחרת.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְגוֹ׳. בְּסִפְרֵי אָמְרוּ שֶׁאָסַר עָלָיו חֵלֶק הָאָרֶץ וְחֵלֶק הַבִּזָּה, וְלָזֶה כָּפַל לוֹמַר לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא וְגוֹ׳, וְכַוָּנַת הַכָּתוּב הִיא שֶׁהֲגַם שֶׁיִּרְצוּ יִשְׂרָאֵל לַחְלֹק לוֹ חֵלֶק עִמָּהֶם לֹא יֹאמַר שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן ה׳ אֶלָּא לִפְטוֹר יִשְׂרָאֵל מֵחֵלֶק אַהֲרֹן אֲבָל אִם יִרְצוּ הֲרֵי אֵלּוּ מְשֻׁבָּחִים, עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שביעית י,ט) הַמַּחְזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ, לָזֶה אָמַר לֹא תִנְחָל, וְשׁוֹמֵעַ אֲנִי דַּוְקָא נַחֲלַת הָאָרֶץ הוּא שֶׁיֶּשְׁנָהּ בְּלָאו אֲבָל חֵלֶק הַבִּזָּה אֵינוֹ בְּאִסּוּר, תַּלְמוּד לוֹמַר וְחֵלֶק וְגוֹ׳. וְדִקְדֵּק לוֹמַר בְּתוֹכָם עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (משלי א:יד) ״גּוֹרָלְךָ תַּפִּיל בְּתוֹכֵנוּ״, פֵּרוּשׁ, לִטּוֹל חֵלֶק כְּאֶחָד מֵהֶם הוּא שֶׁאָסַר עָלָיו, אֲבָל אִם רָצוּ לִשְׁלוֹחַ לוֹ דּוֹרוֹנוֹת הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל מֵהֶם.

אֲנִי חֶלְקְךָ וְגוֹ׳ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אָמְרוֹ אֲנִי, פֵּרוּשׁ מַה שֶׁהוּא מְיֻחָד לִי אֲנִי יִהְיֶה חֶלְקְךָ, וְחָזַר וּפֵרֵשׁ מַה הוּא הַדָּבָר, וְאָמַר בְּתוֹךְ וְגוֹ׳, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹשִׂים יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֵלֶק עִמָּהֶם וְנוֹטְלוֹ הַכֹּהֵן, בִּתְבוּאוֹת הָאָרֶץ, בְּפֵרוֹת הָאִילָן, בַּלֶּחֶם, בַּבָּשָׂר, בַּיַּיִן, בַּשֶּׁמֶן, וּשְׁאָר הַכ״ד מַתָּנוֹת.

מקור: ספריא · נחלת הכלל