וְלֹא־יִקְרְב֥וּ ע֛וֹד בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לָשֵׂ֥את חֵ֖טְא לָמֽוּת׃

הפסוק קובע ש״לא יקרבו עוד בני ישראל אל אוהל מועד לשאת חטא למות״ - כלומר הפרדת הלויים נועדה למנוע מישראל להתקרב באופן שיביא עליהם עונש מוות. אבן עזרא מבאר ש״ולא יקרבו עוד״ נאמר בעקבות עדת קורח, שבה מתו אלה שהתקרבו שלא כדין. חזקוני מדגיש שהמילה ״עוד״ מלמדת שכבר קרבו בעבר, במעשה קורח, ולכן באה עתה האזהרה למנוע הישנות. הפסוק מסביר את התכלית שמאחורי מערכת המשמרות והמתנות: הבדלת הכהנים והלויים לתפקידיהם המוגדרים שומרת על ישראל מפני הסכנה שבקרבה בלתי מורשית אל הקודש. הזיכרון של אסון קורח עומד ברקע, והתורה מבקשת להבטיח שלא יישנו מקרים כאלה על ידי גבולות ברורים.