וּפְדוּיָו֙ מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ תִּפְדֶּ֔ה בְּעֶ֨רְכְּךָ֔ כֶּ֛סֶף חֲמֵ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הֽוּא׃

הפסוק קובע את שיעור פדיון הבכור: מבן חודש ומעלה נפדה בחמישה שקלים בשקל הקודש, שהוא עשרים גרה. אבן עזרא מבאר ש״ופדויו״ מוסב על בכור האדם בלבד, כלומר דין הפדיון בערך חמישה שקלים נאמר לגבי בכור האדם. השקל הנזכר כאן הוא שקל הקודש, וערכו עשרים גרה, כדי להבהיר בדיוק את סכום הפדיון. הפסוק ממשיך את הנושא הקודם ומפרט את ההלכה המעשית: אב הפודה את בנו הבכור נותן לכהן חמישה שקלים לאחר שמלאו לתינוק שלושים יום. כך מקבל הכהן מתנה קצובה בכסף, ובכך נפדה קדושת הבכור מן החובה להיות מוקדש לעבודה. הסכום מוגדר במדויק כדי למנוע ספק.