בְּמִדְבַּר י״ח · י״ז

אַ֣ךְ בְּֽכוֹר־שׁ֡וֹר אֽוֹ־בְכ֨וֹר כֶּ֜שֶׂב אֽוֹ־בְכ֥וֹר עֵ֛ז לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה קֹ֣דֶשׁ הֵ֑ם אֶת־דָּמָ֞ם תִּזְרֹ֤ק עַל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וְאֶת־חֶלְבָּ֣ם תַּקְטִ֔יר אִשֶּׁ֛ה לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָֽה׃

במילים פשוטות

הפסוק ממעט את בכורות הבהמה הטהורה - שור, כשב ועז - מדין פדיון, שכן קודש הם: את דמם זורקים על המזבח ואת חלבם מקטירים לריח ניחוח. אבן עזרא מבאר ש״לא תפדה כי קודש הם״ פירושו שאין לוקחים את פדיונם, שכן הם ראויים להקרבה. חזקוני מוסיף ש״קדש הם״ בא לרבות את המעשר, שגם הוא טעון הקטרת חלבים. בשונה מבכור אדם ובכור בהמה טמאה הנפדים בכסף, בכור בהמה טהורה אינו נפדה אלא קרב על המזבח כקרבן: דמו נזרק וחלבו מוקטר. הפסוק מבחין אפוא בין סוגי הבכורות: הטהורים הראויים למזבח מוקרבים, ואילו שאינם ראויים נפדים. כך נשמרת קדושת הבכור בדרך המתאימה לכל סוג.
מבוסס על אבן עזרא, חזקוני · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

בְּרַם בּוּכְרָא דְתוֹרָא אוֹ בּוּכְרָא דְאִמְרָא אוֹ בּוּכְרָא דְעִזָא לָא תִפְרוֹק קוּדְשָׁא אִינוּן יָת דִמְהוֹן תִּזְרוֹק עַל מַדְבְּחָא וְיָת תַּרְבְּהוֹן תַּסֵיק קוּרְבַּן לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

לא תפדה כי קדש הם. לא תקח פדיונם ורבים פירשו שפדה לישראל והפך זה כל הבכור שאמר תאכלנו והסימן לכהן מי שהוא חייב לאכלו:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

קדש הם להביא את המעשר שיטעון חלבים שלא שמענו בכל התורה כולה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל