אַ֣ךְ בְּֽכוֹר־שׁ֡וֹר אֽוֹ־בְכ֨וֹר כֶּ֜שֶׂב אֽוֹ־בְכ֥וֹר עֵ֛ז לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה קֹ֣דֶשׁ הֵ֑ם אֶת־דָּמָ֞ם תִּזְרֹ֤ק עַל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וְאֶת־חֶלְבָּ֣ם תַּקְטִ֔יר אִשֶּׁ֛ה לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָֽה׃

הפסוק ממעט את בכורות הבהמה הטהורה - שור, כשב ועז - מדין פדיון, שכן קודש הם: את דמם זורקים על המזבח ואת חלבם מקטירים לריח ניחוח. אבן עזרא מבאר ש״לא תפדה כי קודש הם״ פירושו שאין לוקחים את פדיונם, שכן הם ראויים להקרבה. חזקוני מוסיף ש״קדש הם״ בא לרבות את המעשר, שגם הוא טעון הקטרת חלבים. בשונה מבכור אדם ובכור בהמה טמאה הנפדים בכסף, בכור בהמה טהורה אינו נפדה אלא קרב על המזבח כקרבן: דמו נזרק וחלבו מוקטר. הפסוק מבחין אפוא בין סוגי הבכורות: הטהורים הראויים למזבח מוקרבים, ואילו שאינם ראויים נפדים. כך נשמרת קדושת הבכור בדרך המתאימה לכל סוג.