כׇּל־פֶּ֣טֶר רֶ֠חֶם לְֽכׇל־בָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יַקְרִ֧יבוּ לַֽיהֹוָ֛ה בָּאָדָ֥ם וּבַבְּהֵמָ֖ה יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ אַ֣ךְ ׀ פָּדֹ֣ה תִפְדֶּ֗ה אֵ֚ת בְּכ֣וֹר הָֽאָדָ֔ם וְאֵ֛ת בְּכֽוֹר־הַבְּהֵמָ֥ה הַטְּמֵאָ֖ה תִּפְדֶּֽה׃

הפסוק עוסק בפטר רחם - בכור אדם ובכור בהמה, שהם לה׳ וניתנים לכהן, אך בכור אדם ובכור בהמה טמאה יש לפדות. אבן עזרא מבאר ש״אך פדה תפדה״ פירושו שיש לקחת את פדיונם בכסף, וכן בכור הבהמה הטמאה נפדה. חזקוני מסביר שפרשה זו נשנתה כאן בשל ערך פדיון בכור בהמה טמאה, ומדייק ש״אשר יקריבו לה׳״ בא להוציא את החיה שאין בה דין בכור, שכן אינה קרבה. הפסוק מבחין בין בכור טהור, הקרב על המזבח, לבין בכור אדם ובכור בהמה טמאה שאינם ראויים לקרבן ולכן נפדים בכסף. הכהן זוכה בכסף הפדיון, וזו מתנה נוספת הנוגעת לקדושת הבכורות.