לִבְנֵ֣י דָ֔ן תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא׃

הפסוק פותח את מניין שבט דן: תולדותם לפי משפחותם ובתי אבותם, במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה, כל יוצא צבא. לפי פשט הכתוב זו ההקדמה הקבועה המתארת את אופן המניין של השבט, לפי הייחוס המשפחתי ובית האב ולפי השמות, מגיל עשרים ומעלה. שבט דן פותח את מניין בני השפחות, משום שהוא בכור השפחות, והוא שבט גדול העומד בראש מחנה משלו. התורה שומרת על סגנון אחיד בתיאור אופן המניין בכל שבט, ומדגישה שהמפקד נעשה באותה שיטה מדויקת בכל השבטים כאחד. אין בפסוק תוספת פרשנית מעבר לתיאור אופן המניין המסודר.