בימי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מלך פרס ומדי, לאחר שהוסרה ושתי, נבחרה אֶסְתֵּר היהודייה, בת דודו של מָרְדֳּכַי, למלכה, ולא הגידה את עמה. מרדכי, היושב בשער המלך, גילה מזימה להרוג את המלך, והדבר נכתב בספר. המן האגגי התנשא, ומרדכי לא כרע ולא השתחווה לו. המן זעם, וביקש להשמיד את כל היהודים בכל מלכות אחשוורוש, והפיל פור לקבוע את היום.
מרדכי לבש שק ואפר וזעק, ושלח אל אסתר לבקש רחמים על עמה. אסתר חששה, כי הבא אל המלך בלא שנקרא דינו מוות, אך מרדכי אמר ״וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת״. אסתר ציוותה לצום שלושה ימים, ואמרה ״וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי״.
אסתר באה אל המלך, וזימנה אותו ואת המן למשתה. באותו לילה נדדה שנת המלך, וקראו לפניו את הזיכרונות, ונזכר כי מרדכי הציל אותו ולא גֻמל לו. המן נאלץ להרכיב את מרדכי ברחוב העיר. במשתה השני חשפה אסתר את מזימת המן ואת יהדותה, והמן נתלה על העץ שהכין למרדכי. היהודים ניצלו, ונקבע חג פורים לזיכרון.
מגילת אסתר מלמדת על אחריות, אומץ ותזמון: ״מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות״. ההצלה מגיעה דרך מעשי אדם, ופורים חוגג את ההיפוך מאבל ליום טוב.