בשנת אחת לכורש מלך פרס, ״הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ״, והוא העביר קול בכל מלכותו וגם במכתב: ״כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה'... וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם... מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ... וְיָעַל״. ראשי האבות ליהודה ולבנימין והכהנים והלויים קמו לעלות ולבנות את בית ה'. כורש הוציא את כלי בית ה' שהביא נבוכדנאצר, ומסרם לשבי הגולה.
העם עלה לירושלים, וכינסו כאיש אחד. זְרֻבָּבֶל בן שאלתיאל וישוע הכהן קמו ובנו את מזבח אלוהי ישראל להעלות עליו עולות, ״כִּי בְּאֵימָה עֲלֵיהֶם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת״, וחגגו את חג הסוכות.
בשנה השנייה ייסדו את בית ה'. כאשר הניחו הבונים את יסוד ההיכל, הריעו הכהנים והלויים בשיר והלל ״כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל״. אך הזקנים שראו את הבית הראשון בכו בקול גדול, ״וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה״, עד שלא הבחינו בין קול הבכי לקול השמחה. כך החלה מלאכת הבית השני.
שיבת ציון מלמדת על התגשמות התקווה: מן הגלות שבים לבנות. ערבוב קול הבכי בקול השמחה מבטא רגע היסטורי מורכב - כאב על העבר לצד תקווה חדשה.