בתחילת מלכות שְׁלֹמֹה נראה אליו ה' בחלום בגבעון ואמר ״שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ״. שלמה לא ביקש עושר או אריכות ימים, אלא ״לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע״. הדבר הוטב בעיני ה', שנתן לו לב חכם ונבון, וגם עושר וכבוד אשר לא היה כמוהו.
אז באו אל המלך שתי נשים. האחת סיפרה: שתיהן ילדו בבית אחד, ובלילה מת בן האחת, ״כִּי שָׁכְבָה עָלָיו״, והיא לקחה את בנה החי בעוד ישן והחליפתו במת. השנייה הכחישה. ״זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי... וְזֹאת אֹמֶרֶת... בְּנֵךְ הַמֵּת״.
שלמה אמר ״קְחוּ לִי חָרֶב... גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנַיִם״. אם הילד החי, ״כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ״, קראה ״תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ״, בעוד השנייה אמרה ״גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ״. שלמה פסק לתת את הילד לרחמנית, ״כִּי הִיא אִמּוֹ״. כל ישראל שמעו ״כִּי חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט״.
משפט שלמה הפך לסמל החכמה שבשיפוט: היכולת לחשוף אמת דרך הלב. בקשת שלמה ל״לב שומע״ מלמדת שהמנהיגות הנעלה ביותר היא זו המבקשת תבונה, לא כוח.