בשנה הארבע מאות ושמונים לצאת ישראל ממצרים, בשנה הרביעית למלכות שלמה, החל לבנות את בית ה' בירושלים. הבית נבנה ״אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה, וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן... לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ״. הבית צופה זהב, ובדביר נעשו שני כרובים גדולים. בניין הבית ארך שבע שנים.
עם השלמת הבית הקהיל שלמה את זקני ישראל להעלות את ארון ברית ה' מעיר דוד. הכהנים הביאו את הארון אל הדביר, אל קודש הקדשים, תחת כנפי הכרובים. ״וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ, וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה'... כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'״.
שלמה עמד לפני מזבח ה' ופרש כפיו השמימה בתפילה גדולה: ״הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה״, וביקש שישמע ה' אל תפילת כל המתפלל אל המקום הזה, ואף הנכרי הבא מארץ רחוקה. הבית נעשה למרכז הרוחני של האומה עד חורבנו.
בניין המקדש מגלם את שאיפת האומה למקום קבוע להשראת שכינה ולתפילה. תפילת שלמה מלמדת שהבית אינו ״מכיל״ את ה', אלא הוא מקום שאליו מכוונים הלב והבקשה.