בימי אחאב מלך ישראל, שעבד לבעל, גזר אֵלִיָּהוּ הנביא בצורת: ״אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי״. אחר שלוש שנים בא אליהו אל אַחְאָב, וזה קראו ״עֹכֵר יִשְׂרָאֵל״. אליהו השיב כי אחאב ובית אביו הם העוכרים בעזבם את ה', וקרא לאסוף את כל ישראל ואת נביאי הבעל אל הר הכרמל.
אליהו אמר לעם ״עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים, אִם ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו״. הוא הציע מבחן: שני פרים, אחד לבעל ואחד לה', ״הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים״. נביאי הבעל קראו מבוקר עד צהריים ״הַבַּעַל עֲנֵנוּ״ ואין קול ואין עונה.
אז בנה אליהו מזבח משתים עשרה אבנים, ערך את העצים והפר, וציווה לשפוך מים על העולה ועל התעלה שלוש פעמים. הוא התפלל, ״וַתִּפֹּל אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים... וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה״. כל העם נפל על פניו וקרא ״ה' הוּא הָאֱלֹהִים, ה' הוּא הָאֱלֹהִים״. אחר כך ירד גשם גדול אחרי הבצורת.
מעמד הכרמל הוא עימות מכריע בין אמונה בה' לעבודה זרה. קריאת אליהו נגד ״פסיחה על שתי הסעיפים״ מלמדת על הצורך בהכרעה ברורה ובנאמנות שאינה מתחלקת.