שו״ת מהרי״ק · חלק קצ״ג סימן ו׳

ועוד (ב) כתבת דס"ל לסמ"ג דהלכה כאביי נגד רבא בהא ואפי' הכי לא חשיב ליה בהדי' יעל קג"ם כיון דלא אפליג' אליבא דנפשייהו וברם כי אין נר' דהסמ"ג ירד לאות' סברא לומר שיצא מכלל יעל קג"ם כיון דלא אפליגו אליבא דנפשייהו שהרי במצות ס"ת כתב וז"ל וגם רבא דאמר פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מז) הזמנ' לאו מילתא היא והלכה כמותו סובר שצריך עיבוד לשמן וסבר כרשב"ג וכו' מדקאמר הלכה כמותו משמע דאית ליה כללא דיע"ל קג"ם אפי' היכי דפליגי אליבא דתנאי כהתם דרבא כרשב"ג ואביי כת"ק. ומן הסתם היה לנו לומר דהלכה כתנא קמא דיחיד ורבים הלכה כרבים דלאו משנה היא דלהוי הלכה כרשב"ג. ואפי' הכי פסק כרשב"ג מכח דהלכה כרבא ודוחק הוא לומר דהא דקאמר דהלכה כמותו דהיינו משום דהוה בתראן טפי כו' כדכתבתי לעיל בכתבי הראשון דמשום כך לא היה אומר בלשון סתמא כרבא והלכה כמותו וכו' וגם במצוה ש"ש פסק כרבא לענין שומר שמסר לשומר שהרי כתב שאם הביא השומר השני ראייה וכו' שהוא פטור והיינו כרבא ודלא כפסק רבינו חננאל שפסק כאביי דמפרש הר"ם דהיינו משום דלא חשיב ליה בכלל יע"ל קג"ם וכו'. ומיהו שם י"ל דהיינו משום דקסבר דמן הסתם הלכה כרבא דבתראה הוה כו' גם בלא כלל יע"ל קג"ם ועוד דבפרק קמא דבבא קמא (דף) מייתי ליה דברי רבא דדברי אבוי לא הוזכרו כלל משמע דסבירא ליה לבעל התלמוד כרבא בהא. ובלא זה נראה לע"ד שלא ישבת כל הצורך דאף כי תאמר דרבא כר"י. ולדידיה משני טעמא דהנאת עצמו אבל לרבנן לא שייך לשנויי הכי קשה לרבא באיזה טעם מיישב רבנן. דאטו משום דסבר הלכה כר' ישמעאל משוה לרבנן טועים גמורי דלא יישבן קושיא דאסתר וכו' פשיטא דליכא למימר הכי דלא דמי למשנה וברייתא דמר מוקי לה אליבא דתנא דס"ל כוותיה ומר איפכא וסבר דאידך תנא פליג אההיא משנה ולית הלכתא כוותיה אבל הכא ע"כ יצטרך רבא ליישב דברי רבנן ואם יצטרך לטעם דקרקע עולם אליבא דרבנן למה לא יאמר גם כן לר' ישמעאל אם לא תפרש כדפירש בזה צ"ע ביומא: