שו״ת מהרי״ק · חלק קל״ד סימן א׳

ראשונה שהקשה לך על דברי רבינו משה בפרק ראשון דהפלאה שכתב וז"ל שנשבע על אחת מד' מחלקות אילו והחליף כגון שנשבע שלא יאכל ואוכל או שאכלתי ולא אכל הרי זה שבועת שקר ועל זה וכיוצא בזה נאמר לא תשבע בשמי לשקר ואם נשבע לשקר לוקה עכ"ל ועל זה כתבת שפוסק בשבועות ביטוי להבא כגון שיאכל ולא אכל שהוא חייב מלקות והקשי' דהא איהו גופא פסיק דלאו שאין בו מעש' אין לוקין. (א) לע"ד לא עיינ' במ"ש הוא עצמו בסוף פרק ד' וז"ל שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה כו' במזיד אין לוקה שהרי לא עשה מעשה ואף ע"פ שעובר על שבועת שקר ומפני זה לוקה אם נשבע שאכל והוא לא אכל כו' אף ע"פ שלא עשה מעשה מפני שמעת שבועתו לשקר נשבע אבל נשבע שיעשה והוא לא עשה אינו שבועת שקר משמע שבועה עכ"ל הרי לך מבואר דהא דקאמר בריש פרק ראשון שאם נשבע לשקר במזיד לוקה שלא על הנשבע שיאכל ולא אוכל היתה כוונתו שאין זה נשבע לשקר כיון שלא היתה שבועת שקר משעת שבועה כמו שכותב הוא עצמו בפי' בסוף פרק ד' וילמד סתום מן המפורש אלא דוקא על שנשבע שלא אכל והוא אכל כו' היתה כוונתו שהרי היתה שבועת שקר מעת השבועה וכ"ש נשבע שלא יאכל ואכל שהרי מעשה גמור וכבר כתב לעיל דעל כל אחד מד' מחלקות הללו עובר על לא תשבעו וממילא דלוקה בנשבע שלא יאכל ואכל דאמאי לא כיון שעשה מעשה גמור ולא הוצרך להחזור ולכתוב דאם נשבע לשקר לוקה כו' אלא משום הנך דלשעבר דאין כאן מעשה גמור אפי' למאן דאמר עקימת שפתים הוא מעשה כיון דבדברים לא איתעבד מעשה כמו שפי' התו' בפרק הפועלים ובשאר מקומות ואי לאו דרבינהו קרא למלקות כדאיתא פ"ג דשבועות (דף כא) פשיטא דלא הוי לקי ומ"מ דווקא בלשעבר לוקה משום דאיכא קצת מעשה בעקימת שפתים וכדגלי קרא אבל נשבע שיאכל ולא אכל אין כאן עקימת שפתים באיסור כלל שהרי בעת השבועה היה אפשר בידו לקיים ואינו עובר על השבועה אלא בשב ואל תעשה וזה ברור למבין והא דקאמר דעובר בכולה משום לא תשבעו וגו' היינו דוקא לענין אזהרת לאו אבל לא לענין מלקות. ותדע דכן הוא דאלת"ה למה הוצרך לכתוב שני בבות בחדא בבא היה יכול לכלול ולומר נשבע על אחת מד' מחלקות אלו והחליף בו הרי זו שבועת שקר ולקה אם הזיד משום לא תשבעו וגו' ובשוגג מביא קרבן כו' אלא ודאי פשיטא דבבא דלעיל דקאמר דבכל ד' מחלקות אילו הרי זו שבועת שקר כו' דלאו לענין מלקות קאמר ולומר דיתחייב גם בנשבע שיאכל והוא לא אכל שהרי אין בו מעשה ולא כלל כל הד' מחלקות אלא לענין איסור אזהרה לאו וכדפ' אלא דממילא לקי בנשבע שלא יאכל ואכל מידי דהוה אכולהו לאוי דאורייתא משום כך הוצרך לכתוב בבא השנית דלוקה גם בנשבע לשקר מעת השבועה דהיינו שתים דלשעבר וכדפירשתי (ב) ואשר הקשית אגב גררא גביהא דקאמר התם בפ"ק דשבועות (דף ד) דהיכא דאיכא סתמא דסתרי אהדדי דר' יוחנן סבר כסתמא בתראה. ואילו בפרק אילו טריפות (דף מג) משמע דלא אלים סתמא בתרא מקמא גבי ניטל הכבד כו' הלא היא קושית התוס' שם וכן בפרק אילו טריפות ותרצו ז"ל. וי"ל דאילו טריפות ואילו כשירות חדא מילתא הוא ולא שייך למימר בהו קמייתא ובתרייתא והר"ר יעקב מאורליינ"ש תירץ דה"פ האמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה וע"כ סתמא דאלו כשרות לאו סתמא מעליא הויא דאי סתמא גמור הוא אמאי הוצרך רבי יוחנן לפסוק כוותיה והאמר רבי יוחנן חדא זימנא הלכה כסתם משנה עכ"ל התוספות. (ג) ואשר הוקשה לך בההיא דפרק בתרא דמכות (דף טו יו) גבי פלוגתא דר' יוחנן ור"ל בעינן שבועה שלא אוכל ככר זה היום כו' דקאמר התם ותרווייהו אליבא דר' יודא וכו' וכתבת וז"ל אמאי תלי פלוגתייהו בדר' יודא אם ר"ל שלא נחלקו אלא אליבא דר' יודא אבל אינהו לא סבירא להו הכי מאי פריך בפ"ק דשבועות כו' ואם ר"ל דבההוא דרשה פליגי וטעמא דנפשייהו קאמרי א"כ כי פריך ור"ל הא ודאי התראה ספק היא וכו' מאי משני מ"מ לעולם יקשה אמאי איצטריך האי דרשה דבא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לר"ל הא הוי התראה ספק ולר' יוחנן הא לאו שאין בו מעשה הוא עכ"ל. ולא ידעתי מאי קושיא לך כלל דהא פשיטא דאליבא דנפשייהו פליגי ר' יוחנן ור"ל בההיא דשבועה שאוכל ככר זו וכו' כדקאמר לעיל מיניה בהדיא ואזדו לטעמייהו דאתמר שבועה שאוכל ככר היום וכו' ש"מ דטעמא דנפשייהו קאמרי ומשום הכי פריך שפיר בפ"ק דשבועות (דף ג) מר"י לר' יוחנן והא דפריך התם ור"ל הא ודאי התראה ספק וכו' ור' יוחנן הא ודאי לאו שאין בו מעשה הוא פשיטא דהכי פריך ור"ל הא ודאי התראה ספק היא ההיא דמותיר בפסח ואפ"ה משמע מר' יודא דהוי לקי אי לאו משום דבא הכתוב כו' וא"כ יקשה לר"ל דאומר דלא לקי אהתראה ספק דהא לא אלים ר"ל לאיפלוגי עליה דרבי יודא דתנא הוא וכה"ג פריך בתר הכי לר' יוחנן דאומר דלא לקי אלאו שאין בו מעשה דהא משמע מדר' יודא דהוה לוקה במותיר בפסח ואע"ג דלא עביד מעשה או לאו משום דבא הכתוב כו' ומשני דלר"ל לא קשיא מדר' יודא דודאי ר"ל מודה הוא דלר' יודא לוקה הוא בהתראה ספק אליבא דהאי תנא והא דקאמר דלא לקי גבי שבועה שאוכל וכו' היינו משום דסובר כאידך תנא דר' יודא וכו' ומ"מ מייתי ר"ל שפיר ראיה מההיא דר' יודא דבא הכתוב כו' דע"כ לקי בלאו שאין בו מעשה ודלא כר' יוחנן דס"ל דפשיטא ליה דלא לקי בלאו שאין בו מעשה משום דלעשות כתיב או משום דלא דמי ללאו דחסימה כדאיתא לעיל מיניה בריש פירקא ולהכי מייתי ראיה מדרבי יודא דע"כ לא דרוש לעשות וכן לא בעי דומיא דלאו דחסימה להכי קאמר תלמודא דריש לקיש מפרש לקרא דלעשות כדמפרש לה רבי יודא וגם לא בעי דומיא דלאו דחסימא כדלא בעי ר' יודא וכן רבי יוחנן מייתי ראיה לאפוקי מסברא דר"ל דפשיטא ליה דבעינן התראת ודאי ולא התראת ספק והלכך מייתי ראיה מהאי תנא דרבי יודא דלא בעי התראה ודאי וכ"ת כיון דסוף סוף אי אפשר להעמיד דברי ר' יודא דבא הכתוב כו' לא לרבי יוחנן ולא לר"ל דהא ע"כ לא לכך הוצרך הכתוב לומר שאין לוקין דבלאו הכי לא לקי לרבי יוחנן משום לאו שאין בו מעשה ולר"ל משום התראה ספק וא"כ היאך יביאו ראיה מדר' יודא נימא דר' יודא גופיה הוה מודה דיש לדרוש משמעותא דקרא דלעשות דמשמע דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו או דבעינן דומיא דלאו דחסימא אי לאו משום דקשי ליה א"כ אמאי הוצרך הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת תיפוק ליה דאין בו מעשה וכן הוה מודה דבעינן התראת ודאי לאו משום הך קושיא אמאי איצטריך ליתן עשה אחר ל"ת כו' וע"כ רבי יוחנן ור"ל לא ס"ל דאיצטריך קרא להכי ובהא פליג אהך דר' יודא דא"כ יקשה לר' יוחנן תיפוק ליה דהוה לאו שאין בו מעשה. וכן לר"ל ת"ל דהויא התראה ספק. וא"כ היכי מייתי ראיה מדר' יודא י"ל דשפיר מייתי ראיה דלישנא דבא הכתוב ליתן עשה כו' לומר שאין לוקין עליו דקאמר ר' יודא משמע דאי לאו קרא דוהנותר וגו' הוה אמינא דלוקה ואם איתא דמדאיצטריך קרא ליתן עשה אחר לא תעשה וכו' הוא דס"ל לרבי יודא דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו או דלא בעינן התראה ודאי וכדפי' לעיל א"כ היכי קאמר דבא הכתוב לומר שאין לוקין עליו אדרבה כ"ש דאי לאו האי קרא הא דאין לוקין משום דהוי לאו שאין בו מעשה או משום דהוי התראת ספק. אלא ודאי ש"מ דלאו מכח צריכותא דקרא דוהנותר וגו' ס"ל לרבי יודא דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ודלא בעינן התראה ודאי והשתא מייתי שפיר ראיה מר' יודא לר' יוחנן כדאית ליה לאפוקי מדר"ל ולר"ל כדאית ליה לאפוקי מדר' יוחנן וכדפי' לעיל ואשר כתב וז"ל: