שו״ת מהרי״ק · חלק קל״ג סימן ב׳

ועוד יש להביא ראיה לפי הנלע"ד מההיא שטרא דהוה כתוב שית מאה וחד זוזא וכו' בב"ב פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קסו) וע"כ וחד זוזא גרסי' ולא שית מאה וחד זוזי דאם כן מאי מספקא להו בפרוטי או באיסתרי וזה פשוט ואפילו הכי פירש שם רבי שמואל דזוזי יקבל ולא איסתרי משום דיד בע"ה ע"ה דס"ל לר' שמואל דסתם איסתרי הוו ד' זוזי כדפי' שם והנה דבר פשוט הוא לכל מבין שאם נלך אחר דקדוק משמעות הלשון טפי הוה לן למימר דשית מאה איסתרי וחד זוזי קאמר דאי שית מאה זוזי קאמר הל"ל שית מאה וחד זוזי ולמיחת להו בחדא מחתא ובחדא כללא אבל מדנקט שית מאה וחד זוזא משמע דלא איירי בזוזי כ"א לענין האחד לבדו ומשום הכי קאמר זוזא ולא זוזי. ואפילו הכי פוסק רבי שמואל דזוזי יקבל משום דיד בעל השטר ע"ה ע"כ הרי לך דאף על גב שהלשון משמע קצת ליפות כח ב"ה אפילו הכי אמרינן דידו על התחתונה. גם מההיא דפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צד) גבי הנהו תרי שטרי דחד הוה כתוב ביה בחמשה בניסן וחד בניסן סתמא יש קצת ראיה דבעל השטר על התחתונה אף על גב שיש קצת רגלים לחזק ידו אלא שאין בידי ספק להאריך כ"כ כ"ש וכ"ש דאדרבה הלשון וכל הענין מוכיח דלא נתכוון להיות ערב לפי הנראה לע"ד. ואולם כי לא הוצרכנו לכל זה אלא אם כן הוא כאשר חשבתי שאותה החתימה נתבארו תנאים מראובן לשמעון ומשמעון לראובן ע"י ההרשאה אשר הרשה ראובן את לוי לשעבד אותו לשמעון. אבל אם לא היו תנאים באותה חתימה כ"א מראובן לשמעון אבל לא משמעון לראובן נלע"ד דדבר פשוט דגם בלא כל הני טעמי דלעיל דלא נשתעבד לוי המורשה לשמעון כלל שהרי פשוט הוא דמן הדין אין לערב להשתעבד מאחר דקיי"ל דאסמכתא לא קניא דכל ערבות הוי אסמכתא אלא היינו טעמא דמשתעבד דבההיא הנאה דמהימן ליה וסמיך עילויה גמר ומשעבד נפשיה כדאיתא בהדיא בגמרא בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קעג) ואם כן הוא דשמעון לא נשתעבד לראובן כלל אם כן במאי מהימן ליה ובמאי סמיך עילויה דליגמר ולשעבודי נפשיה דבשלמא אם היה שמעון משתעבד באיזה ענין לראובן באותה חתימה איכא למימר בההיא הנאה דסמך שמעון על לוי הערב גמר ומשעבד נפשיה לראובן על סמך שגם ראובן יקיים לו תנאיו ג"כ שכן ערב לו לוי אז דמי לערבות דעלמא שהמלוה סמך על אמונת הערב ונותן מעותיו ללוה ומתוך כך גמר הערב ומשעבד נפשיה וכן ההיא דפרק קמא דקידושין (דף ה ו) תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב. התם נמי שייך האי טעמא והכא נמי נימא הכי אם נשתעבד שמעון בשום דבר לראובן. אבל אם לא נתחייב שמעון לראובן כלל לא דמי לדין ערב כלל כדפירש לעיל דהא פשיטא דאין להסתפק אם יש לדון אותו כערב קבלן דפשיטא דלכל הפחות מהני מאי דמסיים מאת הכח הניתן לו מצד פלוני לדחותו מדין ערב קבלן וזהו פשוט לכל מבין. ועל דבר (ב) ראובן שהבטיח שמעון להשתדל בעבורו חנם זולתי ההוצאה ואחר אשר הוציא הלה את מעותיו והיה הדבר עומד להגמר חזר בו ראובן מדיבורו ואומר לו שלא יגמור אם לא יתן לו כך וכך. וכן עשה שמעון פייסו בממון כרצונו ושוב באו מעות ראובן ביד שמעון ורוצה שמעון לעכבם באמרו כי שלא כדין הכריחו לפייסו בממון האם יש לדמותו לההיא דשוכר עליהם או מטען דפרק האומנין (בבא מציעא דף עה) לע"ד אין נראה לדמותו כלל דהתם דוקא הוא דשוכר עליהן או מטען משום דנשכרו לו לעשות מלאכתו וכי הדרי בהו עבדי שלא כדין שהרי שכירין או קבלים ננהו ולא מצו למהדר בהו דאף על גב דגם בשכירות אמרינן דשוכר עליהם או מטען בדבר האבד וקי"ל דפועל יכול לחזור בו וכו' מ"מ פשיטא דכל כמה דלא הדר ביה או דלא מצי הדר כגון בדבר האבד שכירו דבע"ה הוא וחייב לעשות מלאכתו. וכן מוכיח בהדיא בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיו) גבי שיירא שהיא מהלכת במדבר וכו' ומשני רבא הכא בפועל עסקינן וכו'. וכן בפ"ק דב"מ (דף י) גבי ההיא דמציאות פועל לעצמו וכו'. ומאחר שכן הוא שאפילו פועל בדבר האבד שאין יכול לחזור בו כשהוא חוזר בו ורוצה להפקיע שכירתו שלא כדין דין הוא שיהא הלה שוכר עליהן או מטען מדינא או מקנסא. אבל הכא בנדון הזה שלא היה ראובן נוטל שום שכר משמעון ולא נשכר לו לעשות מלאכתו כי הדר ביה אפשר דלאו שלא כדין עבד דנימא שישכור עליו כו'. ואף על גב שהוציא מעותיו על סמך דברי ראובן שמעון הוא דאפסיד אנפשיה דה"ל לאסוקי אדעתא דלמא הדר ביה ראובן ואפילו אם שמעון זה עני ואמרינן גבי מתנה אני נותן לך דבעני נעשה נדר אפשר דבכה"ג דאיכא טרחא דגופא דלא אמרינן דנעשה נדר אפילו בעני אפילו את"ל דלא מצי ראובן למיהדר ביה או משום שהוניא שמעון מעותיו או מטעם נדר אם עני הוא שמעון מכל מקום כיון שנתרצה שמעון ופייסו בממון איכא למימר דאגב אונסיה גומר ומקני ואפילו הוה חשיב אונס מה שרוצה לחזור בו ולהפסיד הלה מעות ההוצאה שהוציא דהא לא גרע מתלוה וזבין דזבוניה זבין אי לא מוסר מודעא וכן גבי ההוא מעשה דפרדס' דפרק ח"ה (דף מ) שפסקו הפוסקים דאי לאו הוי מוסר מודעה דהוה זביניה זבין ואף על גב דאי לא הוה מזבין ליה הוה מפסיד ליה מכל וכל דהא הוה כובש לשטר משכנתא כדאיתא התם ופשיטא דהתם שלא כדין הוה עביד. ואין לך שלא כדין גדול מזה מכל מקום אי לאו מודעא ה"א דאגב אונסיה גומר ומקני ה"נ איכא למימר הכי ואפילו אם יקרה אונס בענין זה דפשיטא דהא חשיב כתלוה וזבין ולא כתלוה ויהיב דכיון דעל ידי נתינת המעות עושה לו ראובן השתדלותו אשר שואל ממנו. ואשר הוציא מעותיו בשבילו ודאי דחשיב כמו תלוה וזבין דהתם טעמא מאי דכיון דמטא ליה הנאה דהיינו קבלת דמי המכר אגב אונסיה גמר ומקני הכי נמי מטי ליה לשמעון הנאה שהרי השיג לדרושו וחזרו המעות שנתן שמעון להיות כקרקע והנאות השתדלות אשר קבל תמורתו חזרה להיות כדמי הקרקע. ואף על גב שחוזר בו ר' יצחק ממה שהיה רצה לפרש דגט המעושה חשיב כתלוה וזבין שע"י הגט נפטר משאר וכסות ועונה משום דאם כן יקשה גט המעושה שלא כדין נמי יהיה כשר מן התורה ובפ' המגרש (גיטין דף פח) מוכח שהוא פסול מן התורה מ"מ פשיטא דלא דמי דודאי גבי גט המעושה לא חשיב פטור דשאר כסות ועונה כקבלה מעות דמי המכר שהרי אין זי טובה אצלו ולא ראינו שתחשב לו טובה כלל להאי גברא דמגרש ואדרבה היה רוצה שלא לגרש שלא להפטר משאר כסות ועונה אבל הכא בנדון הזה הרי גלה שמעון דעתו שהוא חפץ בהשתדלות ההוא ובשבילו הוציא מעותיו פשיטא ופשיטא דלא גרע מתלוה וזבין וכן מההוא מעשה דפרדיסא: