שו״ת מהרי״ק · חלק קכ״ו סימן א׳

ראשונה על אשר כתב ידידי דמסור והאומר אלך ואמסו' משפט א' להם ודייק לה מדנקט מסור פסול ולא מבעיא מוסר וכו' על הדיוק איני חולק דהכי (א) מסתברא אמנם על אשר החלטת דמסו' פסול לעדו' מדאורייתא מדכתב ר' משה דגריעי מוסרים מגוים עע"ז יש להשיב על זה שהרי משמע מתוך לשונו דבמוסרי' שמורידי' לבור מיירי כדכת' הגוי' עע"ז לא מעלין ולא מורידי' כו' ואלו מורידין ולא מעלין וא"כ דוקא במוחז' מוסר מיירי דהיכא דעושה המוסר כאשר זמם ואין מוחזק למסור כתב ר' משה עצמו דאסור להורגו ופשיטא דאותו שמורידין לבור שמותר להורגם בסייף אם יש כח בידו כמ"ש ר' משה עצמו בפ' ד' דהלכות הרוצח ושמירת נפש אבל שאין הורגין ומרידין לבור לא דבר בהם הר"ם לפוסלו מק"ו דגוים עע"ז וא"כ נוכל להעמיד ההיא דרב פלטאי גאון במסור שלא הוחזק ונאמר דאין פסול מן התורה וה"ה לאומר אלך ואמסור ואין לומר דלישנא דמסור משמע מוחזק למסור דא"כ היכי דייק ר' שמחה דרב אלפס פליג על המיימונו מדלא מוקי ההיא דהכונס (דף סב) בעשה המסור אשר זמם דאז אסור להורגו כו' נימא דרב אלפס דייק לישנא דמסור דמשמע מוחזק בכך ואז מותר להורגו אפי' עשה אשר זמם דהא לישנ' דמסור נקיט ואזיל התם בהכונס אלא ודאי דר' שמחה לא משמע ליה לישנ' דמסור בהוחזק דוקא ואף אנו נאמר כן לרב פלטי גאון ובר מן דין ובר מן דין נראה לע"ד דר' משה עצמו לית ליה שיהא פסול לעדו' באומרו אלך ואמסור דאם לא כן לא הי' שתיק מיניה והוה אשמועינן אפי' באומר אלך ואמסו' וכ"ש מסור עצמו ומאי אירי' מסור דנקט ותדע דכן הוא שהרי תלה הטעם במסור שלא מנאוהו חכמים בפסולי עדות משום דמילתא דפשיט' להיותו גרוע מגוי עע"ז ומה יתרץ באומר אלך ואמסור דפשיט' דחידוש גדול הוא זה ואע"ג דמותר להורגו היינו דוקא בתוך כד"ד מדין רודף אבל לא אח"כ ואע"ג שהוחזק לומר כן אם לא הוחזק לעשות פשיט' שאסור להורגו לכולי עלמ' גם מתוך דברי ר' משה יש לדקדק דאע"ג דמות' להורגו מ"מ יש לו תעו"ה שהרי שנה שני בבות בראשונ' השמיענו שאין למוסר חלק לעו"ה ובשניי' שמותר להורגו ובראשונ' לא הזכיר רק מסור גמו' ולא האומ' אלך ואמסו' ובשניי' הזכירו והשמיענו שמותר להורגו ואי הוה סובר דאין לו חלק לעו"ה הי' לו להשמיענו בבבא ראשונ' כמו בבבא שנייה וגם לא הי' לו לחלקו בשתי בבות אלא הי' לו לשנות שאין לו חלע"ה ושמותר להורגו בחדא בבא וזה פשוט למבין ואשר רצית לדמות המסרב ליכנס בתקנת הקהל כדי שלא (ב) יפרע הקנס לעד חמס נבהלתי דדבר פשוט הוא דבעינן א' משני דברים או שיעבור על עבירה שחייבין עליה מלקות או מיתה כדכתיב קרא אל תשת ידך עם רשע כלו' עם חייב מלקות או מיתה או שהיה גזלן ולוקח שאינו שלו בחמס וכן עד זומם שעיקר עדותו בחמס ונפקא לן מכי יקום עד חמס וכן משמע בהדיא מתוך דברי ר' משה וז"ל ועוד יש שם רשעים שהם פסולים לעדו' אע"פ שהם בני תשלומים אינם בני מלקות הואיל ולוקחין ממון שאין שלהם בחמס פסולי' שנ' כי יקום עד חמס עכ"ל משמע טעמא שלוקחין ממון שאין שלה' פסולין הא אם היו עוברי' על ד"ת בשביל ממון שאין רוצה לפרוע שהוא שלהם דומיא דגנב שעבר על לאו דלא תגנוב אפי"ה לא הי' נפסל כיון שאין בו חיוב מלקות ואע"ג דלוה בריבית פסול לעדות אע"ג שאין לוקח ממון שאין שלו נראה לע"ד דכיון שעבירת לקיחת המעון דמלו' על יד הלו' נעשית וא"א מבלעדו חשיב עד חמס ולע"ד נר' היינו דקתני מתניתין מלו' בריבי' ולא קתני מלוה ולוה והיינו דמשני תלמודא מלוה הבאהבריבית כלו' שהלואת הריבי' נעשת ע"י המלוה והלוה וא"א לה זולתה ומש"ה בחדא מחתא מחית להו תנא דמתניתן: