שו״ת מהרי״ק · חלק קכ״א סימן א׳

ברוך אתה לשמים אתה הוא הוותיק והגביר ידיד נפשי איש בריתי הר"ר מתתיה ראיזא"ן יצ"ו כי תלך בדרך טובים רבותינו ז"ל אשר כמה וכמה חשו לעגונא דאיתתא וכמה קולות הקילו בה מפני זה וכן כל חכמי הדורות הבאים אחריהם זה אחר זה כמה וכמה חזרו בצדדים וצדי צדדים בשריותא דאיתתא כאשר בא לידם שאלה כזו וגם אתה צדדת צדדים וטעמים נכוחים וישר כחך ארי. וגם אנכי הצעיר לא אחשוך פי מלחוות דיעי הקצרה ואם כי לבי בל עמי ואין דעתי צלולה כי טבענו ביון מצולת הסכנות והטרדות ברוך הגוזר מכל מקום לא אתרפק ביום צרה וה' הטוב והישר בעיניו יעשה כי לו נתכנו עלילות. ראשונה על אשר כתבת דלא מצינו גוי מפי גוי במסיח לפ"ת נראה לע"ד שיש להביא ראיה שהוא נאמן מקל וחומר דאשה מפי אשה ואפי' עבד ואפי' שפחה דמהימנא כמו ששנינו בפרק בתרא דיבמות (דף קכא) וכן פסקו כל הפוסקים שהרי ע"כ צריך לומר דכותי מסיח לפי תומו מהימן טפי מאשה המתכוונת להעיד שהרי שנינו שם רבי אלעזר ורבי יהושע אומרים אין משיאין כו'. רבי עקיבא אומר לא על פי אשה ולא על פי קרובים אמרו לו מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים כו' עד ולא תהא כהנת כפונדקית אמר להם לכשתהא הפונדקית כו' ופירש שם רש"י וז"ל אומר לכשתהא הפונדקית נאמנת כלומר לכשימצא הדבר אמת שהאמינו הפונדקית שהרי לא סמכו עליה אלא לפי תומה הסיחה בהראות' להם מקלו ותרמילו וקברו עכ"ל הרי לך בהדיא דאע"ג דפליג ר' עקיבא באשה אפי' כהנת מיוחסת ואמר דלא מהימנא אפי' הכי מודה בגויה מל"ת דמהמנא כי ההיא דפונדקי' מל"ת ש"מ דכותי עדיף טפי מאשה המכוונת להעיד וא"כ מדחזינן דאשה מפי אשה ומפי שפחה מהימנ' כ"ש כותי מסיח לפי תומו מפי כותי מ"ת ואין לומר דאדרבה מדרבנן נייתי ראיה דכותי מל"ת גרע מאשה מדאמרו לו לרבי עקיבא ולא תהא בת כהנת כפונדקית ופירש רבינו שלמה ז"ל לא תהא בת ישראל או כהנת מיוחסת נאמנת כפונדקית גרוע זו עכ"ל שהרי מתוך דברי רבינו שלמה דלעיל גבי לכשתה' הפונדקית נאמנת משמע דלדברי חכמי' לא הייתה הפונדקי' מל"ת ולא היה נאמנותה מטעם זה מדפ' רש"י תשובת רבי עקיבא שהשיב להם לכשימצא הדבר אמת שהאמינו הפונדקית שהרי לא עליה סמכו אלא פי תומה הסיחה וכו'. משמע דבמציאות הנאמנת ואיכותו נחלקו דלמר הייתה מל"ת. ולמר לא הייתה מל"ת דאם איתא דבסברא נחלקו דלמר עדיף עדות אשה מתכונת להעיד מהמנות' דכותי מל"ת ולמר איפכא אם כן לא היה לו לרבי עקיבא להשיב לכשימצא הדבר אמת כו' כדפי' שם רש"י ז"ל אלא היה לו להשיב שאני פונדקית תמל"ת היתה אלא ודאי צריך לומר דלדברי חכמים סמכו על עדות הפונדקי' בלא טעם מל"ת ומשום כך הוצרך להשיב להם שלא ימצאו הדבריה כן שהרי לא עליה סמכו אלא מל"ת היתה כו'. ומאחר שכן הרי זכינו לדין דמדרבי עקיבא מוכח דע"כ סבירא ליה דמהימנותא דכותי מל"ת עדיף מסהדותא דאתתא ישראלית המכוונת להעיד גם לרבנן נשמע שכן הוא דבזה לא נחלקו וכדפיר' ומאחר דאשה מפי אשה ומפי שפחה מהימנא אפי' מכוונת להעיד כל שכן כותי מפי כותי במל"ת ואין לו' דההיא דפונדקי עדיף משאר מל"ת משום דהראתה להם מקלו ותרמילו וקברו ונימא דאף על גב דההיא דפונדקית עדיף מסהדותא דאתתא מכוונת להעיד מכל מקום שאר מל"ת לא עדיף אלא גרע שהרי גבי ההיא דפונדקית כתב רב אלפס וז"ל ש"מ מיהא היכא דמתחיל הגוי מל"ת אע"ג דהדרינן ומגלינן למלתא נמי שפיר לא נפיק לה מתורת מל"ת אלא נאמן ומשיאין על פיו עכ"ל וכשיטתו' הלכו כל הפוסקים הבאים אחריו ללמוד זה מה היא דפונדקית ואם איתא דההיא דפונדקי' עדיפא משאר מל"ת היכא ילפינן שאר מל"ת להקל בהם מכהוא דפונדקית נימא דשאני ההיא משום דהראתה להם מקלו ותרמילו וקברו אלא ודאי פשיטא דלא עדיפא ההיא דפונדקית משאר מל"ת אלא אדרב' גריע משום דהיך חבירינו קא אמרו לה כדפריך התם בגמרא אמאי דמשני מל"ת הייתה. ועוד תדע שכן הוא דאי אמרת דהא דמודה רבי עקיבא בפונדקית דמהמנא אע"ג דפליג באשה ישראלית וכשרה המתכונת להעיד דהיינו דוקא משום דהראתה להם מקלו כו' אם כן מאי מקשה המרדכי שם בפרק בתרא דיבמו' וז ל ואם תא מר אמאי אצטריך מת וקברתיו הא אפילו במלחמה לא צריך כו' ויש לומר מעשה שהיה כך היה וקבלה בידם שכך היו הדברים עכ"ל. ואם איתא דהא דמודה רבי עקיבא דהיינו משום הני טעמי דהראה להם כו' אם כן למה הוצרך לדחוק ולומר דמעשה שהיה כד היה כולי נימא דהוצרך לטעמא דמת וקברתיו אליבא דרבי עקיבא דאי לאו לא הוה מודה רבי עקיבא מכ"ש דכהנת מיוחסת דהא רבי עקיבא הוא דאומר במתניתין לכשתהא פונדקית נאמנת ואליביה מפרש בגמרא פונדקית גויה הייתה כו' ועלה פריך והא איה חבירינו קאמר לה ומשני דכי חזתינהו בכיא וקאמר' להו מת וקברתיו אלא ע"כ נ"ל דהני טעמי דהראתה להם כו'. ודקא אמרה קברתיו לא אלימא להאמינה כלל דדילמא משקרא ולא מת ואפילו היו מכירין מקלו ותרמילו וקברו דאיכא למיחש לשאנה והשתא אתי שפיר לשון המרדכי שכתב וז"ל גרסי' בשילהי יבמות והא איה חבירינו קא אמרה כו' עד ופסק האלפס כיון דמתחיל הגוי להיות מסיח לפי תומו כו'. עד ואם תאמר ואמאי איצטריך למימר מת וקברתיו כו'. ועתה יש לדקדק למה מקשה זאת הקושיא אחר דבר רב אלפס דמשמע דלא קשיא ליה אלא מתוך דבריו. ולפי מה שפירש' לעיל ניחא טובא דודאי אי לאו דברי רב אלפס הוה אמינא דמה שהראתה להם הקבר וגם דאמרה קברתיו מהני להאמינה טפי כמו שרציתי לומר לעיל בקושיא ומכח דברי רב אלפס שמעינן דאי אפשר לומר כן דא"כ קשה הקושיא הראשונה אשר הקשיתי עליו דהיכי מוכח' דשאר כותי מסיח לפי תומו מהימן מכי מתחיל להיות מסיח לפי תומו אף על גב דאמרינן ומגלינן מלתא כו' נימא דשאני התם דהוי בה כל הני דהראתה להם כו'. וגם אמרה קברתיו אלא ע"כ נ"ל דס"ל לרב אלפס דהני טעמא לא מהני להאמינ' טפי וכדפי' לעיל ומשום הכי מקשה למה הוצרך לומר מת וקברתיו ועל השנו' טענות הגוי המרצח יפה כתבת והטבת בה אשר דברת לפי הנראה לעניות דעתי ועוד כי נוכל לתרץ גם דבריו האמצעים ולומר שלא היה סותר דבריו הראשונים לומר שלא נהרג אלא שלא מת לפצעו ולחבורתו רק על ידי רוצחים אחרים כשאר ר"ל בתחילה. ועוד דמשמע מתוך תשובת רשב"א דנאמן הוא להתיר ולא לאסור ואין בידי להאריך כלל לרוב הטרדות הנצבות עלי ברוך הגוזר. ואשר גמגמת שלא להחשיב הגוים הרודפים מל"ת מפני שכבר הגיד השופט אל הרודפים כלל הענין לע"ד נראה שהדעת מכרע' שלא לחלק בכך דהתם נמי בהא שכתב מהר"ם דחשיב מסיח לפי תומו ולא דמי לאיה חבירינו היו הגוים יודעים שהיו מחפשין אותו הקרובים ואפילו הכי חשיב מל"ת כיון דלא שיילי להאי כותי גופיה ואף על גב דהגידו לו שאר הכותים שהיו מחפשין אותו וכן משמע קצת בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיד) דשפיר מיקרי מסיח לפי תומו אף על גב דידעי הענין ואפי' שמעה מפי הבעלים עצמו כדמשמע התם לכאורה שהרי שנינו שם אומר רבי יוחנן בן בתירא נאמנת אשה וקטן לומר מכאן יצא נחיל זה ופריך בגמרא ואשה וקען בני עדות נינהו ומשני חומר רב יודא אומר שמואל הב"ע שהוו הבעלים מרדפין אחריהן והיו מסיחין לפי תומו ואומרים מכאן יצא נחיל זה משמע לכאורה דאע"ג שהבעלים מרדפין בפני האשה ומתוך כך נתעורר' ואומר' מכאן יצא נחיל זה אפילו הכי חשיב מסיח לפי תומו ואע"ג ששמעה מפי הבעלים עצמם שהוא שלהם כיון שלא אמרו לה דבר ולא שאלוה להעיד להם דדחוק הוא להעמיד' דוקא בדלא שמעו הרדפת הבעלים מדלא פי' התלמוד ואדרבה מדקאמר כגון שהיו מרדפין אחריהן והיו מסיחין כו' דמשמע דעל ידי רדיפ' הבעלים הכרתו ה"נ נראה להתיר אע"פ שנאמר שע"י רדיפת היהודי בנקמת דם השפוך נתעורר אות פיקיי"ט הנוצרי לומר להם הנה נתפס וכו'. והנה הוא הרג היהודי כו'. כמבואר בטופס העדיות. ועוד שהרי כלל גדול כלל לנו רבינו מאיר באותה תשובה שהבאתה ששם כתב וז"ל שאם באנו כך להחמיר היכי סמכינן על שום עדות גוי מסיח לפי תומו דילמא לא מת ולקלקל האשה הוא חפץ או מתכוין למצא חן כו'. אלא ודאי לא חיישינן למידי בכל מילתא היכא דלא מוכח מילתא מתוך דבריו דמשקר עכ"ל ואם כן בנדון הזה דלא מוכחא מילתא כלל דמשקרי למה לא נאמין להם כיון שמסיחין לפי תומן וכאשר רצית לסמוך על תשובת המרצח אל השופט ורצית לומר דהא דפריך התם אלא מתניתין כולי האי משכחת כו'. ומשני במסיח לפי תומו דהוא הדין בלא מסיח לפי תומו אלא נקט הכי משום דשכיח או משום דפסיקא ליה וכו'. אין נראה לעניות דעתי להתיר אם כן היה שלא היה זה נקרא מסיח לפי תומו שהרי לא מצינו בשום מקום שיהא כותי נאמן אלא במסיח לפי תומו. ומה שרצית לדקדק מתוך לשון המשנה דפתח בשריותא ומסיים באיסורא יש לומר דלא ירד התנא כלל להשמיענו כאן שריותא דכותי מסיח לפי תומו דהא כבר שמעינן לה מההיא דפונדקית דמייתי שם בסוף פירקא ולא נחי הכא אלא לאשמועינן דאין עדות הגוי עדות במתכוין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: