שו״ת מהרי״ק · חלק ק״כ סימן ג׳

ועוד דהכא איכא רגלים לדבר טובא ששמעון פרע בשביל יהודא חדא שפרע בצמצום הסך שהיה בשטר לא פחות ולא יותר. ועוד שהרי על שמעון היה מוטל החוב לפרוע ולא על יהודה כמו שכתבתי לעיל ואדרבה בההיא עובדא שהביא המרדכי כדכתבתי לעיל היו רגלים וידים מוכיחו' שלא נתן ראובן כי אם בעבורו ואפילו הכי פסק מהר"ם שגם בעבור שותפין נתן כ"ש וכ"ש הכא דהא מהר"ם מחשיב ליה גם כן שותפי כדמשמ' בהדיא מתוך לשונו כאשר העתקתיו למעלה. גם מתוך אותו תשובה יש להוכיח אפילו לדברי בעל העיטור שכתב שאין האחד מתחייב בכל החוב כי אם בשאין לחבירו לשלם דמכל מקום כיון שיש לחבירו לשלם יש לנו לומר דמה שהוא פרע גם בשביל חברו הוא פורע שהרי לכאורה משמע מתוך לשון מהר"ם דהכי סבירא להו כדברי בעל העיטור שהרי כתב וז"ל כיון דלוו סתם ביחד שליחות דהדדי עבדי ואם אין לאחד לשלם ישלם השני חלקו וחלק חבירו דכל מעשה שותפות אחד הוא עכ"ל. מדקאמר ואם אין לאחד לשלם ישלם חבירו כו' משמע דוקא אם אין לו לשלם הא יש לו לשלם לא ישלם אידך כי אם חלקו וכדברי בעל העיטור ואפילו הכי מסיים בה דכל מעשה שותפות אחד הוא ומסתמא כל חד וחד אדעתא דכולה עבד ומינה מייתי ראיה לההיא עובדא דעשו שבקש לראובן ושמעון כו' להוכיח דבמה שנתן ראובן ושמעון גם לוי יחלוק עמו כדכתבתי לעיל וקל וחומר לנדון ה"ה כאשר בארתי למעלה וליפות כח לוי משום ששלח לו שמעון כי יהיה לו מותר סך מה שהרי אין במשמעות הלשון שהיה בידו כבר אלא שהיה עתיד לגבות ואפילו בלשון שיש לו שני פנים אמרינן יד בעל השטר על התחתונה כל שכן היכא שהלשון מוכיח כן ולכל הפחות לא יגרע כח יהודא משום זה דאם איתא שמה שנתן שמעון ללוי יתר על חצי החוב. שהיה מפני המותר שכתב אליו שמעון שיהיה לו אם כן בשעת פירעון השטר היה לו לשמעון לפרש ללוי שזה הוא מפני אותו מותר אבל כשנתן סתם הדברים מוכיחים שעל פרעון השטר נתן הכל. ואשר כתבת שיוכל לטעון לוי סטראי נינהו לא בארת אם דעתך לומר שיוכל לטעון מצד הלואה אחרת שיאמר לוי שהלו' לשמעון מצד אחר או אם הוא מחמת אותו עסק עצמו כלומר שקבל שמעון יותר מכדי סך הכתוב בשטר כאשר כתב לו שיהיה לו מותר וגם שהיה עוד שני חובות אשר לא הודע ערכם. ואם מצד אחר ממש כוונת לומר לעניות דעתי נראה שאינן צודקת שהרי מתוך הטענה הראשונה שטוען לוי נראה שלא הלוה לו לשמעון מצד אחר. וגם נראה לע"ד דיש לומר דאפילו רב פפא דפליג ארב נחמן בפרק שבועות הדיינים (שבועות דף מב) ואומר לא אתרע שטרא דהכא מודה דאתרע שטר' מידי דהוה אההיא עובדא דמייתי בתר הכי מההוא גבר' דאמ' ליה לחבריה כו'. וא"ל לאו אתורא יהבת לי ויתבת אמסחתא וקבלת זוזך וא"ל אידך סטראי נינהו וקאמר רב פפא גופא דאתרע שטרא כיון דמודה דאתורא יהיב ואתור' שקול כו' אלמא אע"ג דאפשר דהני זוזי דשקיל אמסחת' דהיינו משום סטראי כדאומר מלוה אפילו הכי כיון דאיכא רגלים לדבר דאתורא יהיב ואתורא שקיל מודה רב פפא דאתרע שטרא הכי נמי לא שנא לפי הנר' לע"ד דהא איכא רגלים לדבר טובא דלוי קבל הכל על אותו שטר אשר בו נשתעבד שמעון חדא דהא לוי עצמו מודה דחצי המעות שקבל על השטר קבל ואפילו היכא שאין המלוה מודה שקבל אלא חצי השטר והלוה טוען שפרע כולה חשבינן ליה לפוגם שטרו ואינו נוטל אלא בשבועה כמו ששנינו בפרק הכותב (כתובות דף פז) אלמא דקצת רגלים איכא שנפר' מן הכל כ"ש הכא שלוי מודה שקבל הסך הכתוב בשטר וגם מודה שהחצי קבל על השטר דרגלים לדבר איכא שקבל הכל על השטר ולא מהימן לוי למימר דאידך פלגא משום סטראי הוה ואפילו רב פפא מודה בהא כדפירש' לעיל ועוד כי סמוך לזמנים הכתובים בשטר שלח שמעון המעו' והסך בכיון הרי שהיו הדברים מוכיחים שהיו שמעון פורע הכל על השטר ומאחר שקבלם לוי סתם ולא פירש בשעת קבלת המעות דמשום סטראי קבלינהו הדברים מוכיחים שעל השטר קבל לוי מה שקבל ודמי לההיא דיתיב אמסחתא כו' כדפי' לעיל. וכי תימא דמכל מקום היכא שיהודה אין טוען ברי כי אינו יודע אם אמת הוא שהיה שמעון חייב ממקו' אחר אם לאו יהיה לוי נאמן אליבא דכולי עלמא כמו שכתבת לעניות דעתי נראה דאין לך טענת ברי גדולה מזו מאחר שהוד' לוי מפי עצמו שחצי המעו' שקבל היו בשביל החוב אם כן כל שפרע שמעון בשבילו ובשביל יהודה פרע דכל מעשה שותפות אחד הוא וכל מה שעשה האחד בשביל שניהם הוא עושה כמו שפוסק הר"ם והבאתיו לעיל. ואפילו במקום שהשותף עומד וצווח לומר שלא עשה אלא בשבילו מ"מ ממילא זוכה אידך ממאי דקעביד חבריה הכא נמי כשפרע שמעון נגד כל הסך שבשטר והדברים מוכיחים שכנגד כל השטר נתן כדפי' לעיל זכה יהודא במעשה שמעון שותפו וממילא פקע כח השטר מקל וחומר דעובדא דעשו שבקש מראובן ושמעון כו'. דאומר דממילא זכה שמעון במעשה ראובן ואף על גב דאנו סהדי שלא נתן ראובן אלא בשבילו כדפירש' לעיל וכל שכן בנדון הזה דאפשר לומר דאם יתחייב יהודה בדין לפרע ללוי שיחזו' על יורשי שמעון שנתעסק בממון לוי ולא הוא ומה שרצית לומר דכיון שיהודה לא אמר ליה לשמעון נסיב שטרא דאין לו ליהודה על שמעון ולא על יורשיו כלום והבאת מההיא דפ' הכותב (כתובות דף פה) לע"ד נר' דאין בה ממש דהתם דדאי לא היה אלא שלוח כל זמן שלא פשע השליח דין הוא שיפטור דמה לו למשלח עליו כיון שעשה שליחותו. אבל הכא אפילו נאמר ששמעון לא פשע במה שלא לקח השטר מיד לוי מ"מ סוף סוף כי תובע ליה לוי ליהודה מכח אותו שטר עליה דשמעון רמי לסלקו מאחר שהוא נתעסק בממון לוי ולא יהודה ולא היה יהודה אלא ערב שלו ושל אביו ראובן אמנם בטענה זו לא אאריך ולא אחליט בה המאמ' על כי לא כתב אצלי תוכן המעש' כאשר הוא רק לדחות ראייתך באתי ופשיטא שאין הנדון דומה לראיה כדפירש' ואם יבא לוי לטעון סטראי נינהו בלא טענת הלואה ממקום אחר אלא מפני שכתב לו שמעון שיהיה לו מות' וגם שני חובת אשר לא הודיע ערכה כמו שכתב מתוך שאלתך לעניות דעתי נראה דבר פשוט דפשיטא דמשום כך לא יוכל לטעון סטראי נינהו שהרי אין זו טענת ברי אלא ספק דאפילו כתב לו שיהיה לו מותר לא כתב לו שכבר היה בידו והמע"ה כדפירש' לעיל וגם בחובות לא הודיע ערך ודבר ידוע הוא אשר רגילות הוא בענין החובות שיבקשו לעשות ענבים ויעשו באושים שכן רגילות להתקלקל ואין להוציא ממון כי אם בטענה ברורה. גם מה שרצית לפטור לוי אפילו משבועה וכתבת דלא דמי לדין חנוני על פנקסו חדא משום דהכא מודה מתוך כתבו כו'. גם בזה נראה לעניות דעתי שאין לחלק בזה מאחר שאין במשמעות הלשון שנתחייב כבר אלא שהיה מצפה לעשות ושמא בקש לבנות ולא בנה כדפירש' לעיל וגם שכתבת עוד דשאני הכא משום דלוי מוחזק משמעון כו'. גם בזה לא ירדתי לסוף דעתך כלל דמה תועיל חזקת לוי בנכסי שמעון כדי להוציא ממון מיהודה מכל מקום בא לוי להוציא מיהודא ועליו הראיה ואלו באנו לכוף לוי להחזי' מה שקבל משמעון ודאי שתועיל טענת חזקת לוי בנכסי שמעון אבל בנדון הזה אינו לא מעלה ולא מוריד ונבהלתי מה היה דעתך בזה כאשר ידעתיך מבין דבר לאשורו. אמנם מה שחלקת בין דין זה לדין חנוני על פנקסו משום דהתם היה מכחישו ואמר לא נטלתי פשיטא שהוא חילק נכון ראוי לאומרו ויפה כתבת ובודאי שמטעם זה אין להביא ראיה לנדון הזה מדין חנוני על פנקסו כאשר כתבת. ומכל מקום מה שהבאת ראיי' ממה שכתב ר' משה בפרק ראשון דהלכות שלוחין גבי שולח ממון שבידו ביד שלוחו כו' שאין הלה יכול להשביע היסת מפני שאין כאן מי שטען בודאי שלקח כו' נר' לע"ד שיש לדחות דשאני התם דאין הבעל חוב מודה בשום פרעון אבל היכא שמוד' בפרעון אלא שטען שמצד אחר היה חייב לו כו' לעולם אימא דחייב לישבע היסת כ"ש בהיות רגלים לדבר טובא ששמעו' פרע על השטר מה שפרע וגם קבלם לוי על דעת כן כדפי' לעיל דלכל הפחות לא ליטול לוי בלא שבועה ועוד שהרי רבינו משה עצמו כתב באותו פ' עצמו גבי שולח לחבירו מה שהוא חייב לו ע"י כתב שהגיע לידו נכתב על שם המלוה דאם טוען המלו' שאין כתב ידו ואין הלוה יודע שהוא כתב ידו כו' דיש מי שהור' שישבע ראובן קודם שיטול ואע"ג שאין עליו טוען טענת ודאית אלמא דכיון דאיכ' דררא דפרעון יש שהור' שראובן נשבע שלא בטענה כ"ש וכ"ש הכא דאיכא דררא טפי שהרי לוי עצמו קבל המעו' אלא שטוען דסטראי נינהו ואיכ' למימר דאפי' לרבינו משה עצמו שכתב כחולק על אותו שהורה שישבע ראובן הכא מודה כדפי'. ותדע דכן הוא שיש לחלק בין היכא דאיכא דררא דפרעון להיכא דליכא שהרי גבי דין הראשון שהבאת אתה שלא נתן על ידי הכתב לא הביא רבינו משה שום חולק שיאמר שיצטרך הבע"ה לישבע והכא גבי שולח מתוך הכתב כתב שיש שהור' כו' מפני שיש יותר רגלים לדבר מתוך הכתב או מתוך הסימנים אותיות שביניהם ואף אנו נאמר דהכא שיש רגלים לדבר ודררא ודפרעון טובא דאפי' רבי' משה מודה כדפי' לעיל. ואשר רצית להביא ראיה מדברי רבינו חננאל ורבינו תם שפירשו דאתרע שטרא דהיינו שלא יפרע אלא בשבועה דמשמע דהיכא דנאמן לומר סטראי נינהו דאפי' שבוע' לא בעי לא ידעת מה עלה על דעתך דהא דדייקינן דהיכ' דמהימן למימר סטראי נינהו דאפי' שבוע' לא בעי היינו דוקא היכא שכתב לו נאמנו' דודאי דין הוא שלא יצטרך לישבע היכא דמצי טוען סיטראי נינהו אבל היכא דלא כתב לו נאמנו' אפי' לרב פפא דפליג ואומר לא אתרע שטרא והיינו דאפילו שבועה לא בעי לדברי רבינו חננאל ורבינו תם אומ' לך שצריך לישבע קודם שיפרע מהלוה. ותדע דכן הוא שהרי כתב שם רבינו אלפס וז"ל האי אתרע שטרא דהכא איכא מאן דמפרש ליה. דלא מבטל ליה לגמרי אלא אי דאית ביה נאמנות מתרע האי נאמנות ולא גבי אלא בשבועה עכ"ל. מדהוצרך להזכיר נאמנות יש לדקדק דדוקא משום דכתב לו נאמנות פליג רב פפא הא לאו הכי לא הוה פליג כדפי'. ואשר שאלת על הנותן מעו' (ד) לחבירו להשביח ורצה להשביע שלא השביח יותר כדין המשביעי' בטענת שמא וכן כל ד' שומרים שחייבי' לישבע כשבאין ליפטר אם מתו קודם שישבעו מאי דינייהו דהני ע"כ תוכן שאילתך לא ידענא מה מספקא לך דפשיטא דהיכ' שבאין להשביע היורשים בטענות שמא כגון שהיה אביה' שותף או אפוטרופוס דאפילו שבועה לא רמיא עלייהו כלל ולא מבעיא לדברי רבינו יהודא מפרי"ש ורבינו מאיר דאית להו דלא תקנו חכמים שבועה על היורשים כי אם לטובתן היכא שנשבעין ונוטלין כי ההיא דפרק שבועת הדיינין אלא אפילו לרבינו שמואל שכתב גבי שטר כיס היוצא על היתומים בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע) שהיתומים נשבעים שלא פקדנו אביהם וכו' היינו דוקא התם שממונו של זה בא ליד אביהם בודאי ורוצים לפטור עצמה משום דאביהם היה יכול לטעון נאנסו ומפקיעין ממונו של זה בטענת דנאנסו וגם נקט האי שטרא בידיה ומשום הכי נשבעין אבל הכא דלא שייך הך טעמא דליכא הפקעת ממון בודאי אלא חשדא בעלמ' אפילו רבינו שמואל מודה דלא רמינן שבועה על היורשי' כמו שהשיב רבינו יצחק בתשובה ומביאה בסמ"ג פ"ב ולא יתכן בעיניו להשביע מן הדין היורשים הנתבעי' כו' ואע"ג שהתובע טוען ברי כל שכן היכא שהוא טוען שמא דאיכא למימר דבהא אפילו רבינו שמואל מודה כדפי' לעיל. ואין צריך לומר דאין עליהם חיוב ממון ואפילו לענין שבועות השומרין. ולא מבעיא היכא שהיה האב רוצה לישבע אלא אע"ג שלא היה האב רוצה לישבע אפילו הכי פטורין היתומים מלשלם כדמוכח בפרק המפקיד (בבא מציעא דף לד) דאמתניתין דשלם ולא רצה לישבע בעי תלמודא התם אומר הריני משלם ומת ואמרו בנים אין אנו משלמים מהן מהדר קאהדרי או דילמא כו'. משמע בהדיא דמצי בנים למימר איו אנו משלמים ואף על גב דאמר אביהם הריני משלם כל שכן היכא שלא נתרצה האב לשלם ואפי' בשבועת השומרים דהויא דאורייתא אין צ"ל באינך שבועות דרבנן כגון שבועות השותפים והאפוטרופסין וזה פשוט כביעותא בכותחא: