שו״ת מהרי״ק · חלק קי״ח סימן ד׳

הרי לך בהדיא שפסק רבינו אשר כדברי רבינו יעקב וכבר הוכחתי למעלה מתוך דברי הר"ם דבכהאי גוונא חשיב כמו מציאה לגבי שמעון מקל וחומר דמכר בקרקע שהיה על המצר שלו. ועוד (ב) בר מן דין ובר מן דין פשיטא דאפילו רבינו שמואל מודה בכי האי גוונא דלא מיקרי רשע דדוקא התם שהישראל הוציא מעותיו ומחזר לגמור מקחו הוא דנקרא רשע אבל בכהאי גוונא שראובן לא היה בנהרדע' באותו זמן ששמעון הוציא החקים והתנאים החדשים מן המלך החדש וראובן לא הוציא החקים והתנאים החדשים מן המלך החדש וראובן לא הוציא מעותיו בחקים ההם ולא מחזר אחריהם לפי הנראה מתוך השאלה אלא אדרבה שמעון הוא שהוציא בהם מעותיו פשיטא ופשיטא דבכה"ג מודה רבינו שמואל דלא מקרי רשע. וגדולה מזו כתב רבינו מאיר והביאו המרדכי בפרק חזקת הבתים וז"ל הרי הן כמדבר פירש רשב"ם דישראל הזוכה בו נקרא רשע וכתב הר"ם דאם ישראל מחזר אחר הגר לקנות וקדם ישראל אחר וקנה אינו נקרא רשע דלא שייך עני המהפך בחררה אלא אם כן גמר ראובן המקח עם הגוי ולא היו חסרון רק כתיבת השטר והעלות בערכאות שלהם לברר המקח כה"ג אם הופך שמעון וקדם לקנותו מן הגר נקרא רשע אבל אם לא גמר ראובן המקח עם הגר ודוחה אותו שמא יזלזל לו הגוי וקדם שמעון וקנאו לא מיקרי רשע עכ"ל. הרי לך בהדיא דאפי' במכר דמודו בה כולי עלמא דאית ביה משום עני המהפך בחררה אפילו הכי לא מקרי רשע אלא אם כן גומר ראובן המקח וכו' ופשיטא שבזה מודה רשב"ם דודאי לא עדיף מילי דהפקר לרבינו שמואל ממכר לרבינו מאיר וזה פשוט וישר לכל מבין. ועוד נראה לעניית דעתי כי הדעת מכרעת שמאחר שראובן ידע במיתת האדון הראשון וישב לו במקומו חוץ מנהרדעא ולא השתדל להוציא אותיות וחוקים חדשים מן האדון השני אלא ישב לו ועל משמרתו עמד יש לדמותו לפי ע"ד לההיא דתניא ומייתי ליה בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיו) שיירא שהייתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד מהם והציל כו' אם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו כו' ומוקי לה רב אשי ביכולים להציל על ידי הדחק וכו' עד אומר להו ושתקי אסוחי אסחי דעתייהו מיניה הכי נמי איכא למימר דכיון ששותק ראובן ולא נתעורר להשתדל בהוצאה אות וחוקים מאת השר השני דגלי אדעתיה דאסחו אסחי דעתי' מן המעמ' ההוא ואע"ג דהתם משמע מתוך לשון רש"י דדוקא אומר במעמד הבעלים לעצמו אני מציל הוא דאומר אסוחי אסחי דעתייהו היינו משום דמשמע ליה לשון דהציל לעצמו דמיירי אפילו עמדו הבעלים וצווחו תכף אחר ההצלה דודאי סתם דין הוא שהן יכולין לומר אי הוה ידעינן דבעי' לאצולי לדידך הוה מסרינן אנפשין כו'. כדאיתא התם אבל הכא דמסתמא ידע ראובן במיתת האדון הראשון דקלא אית ליה והחריש לה ולא השתדל להוציא חקים חדשים במעותיו אומדן דעתו הא דמידע הוה ידע ששמעון לא יוצא מעותיו כדי שיאכל ראובן וחדי ומסתמא אדעתא דידיה הוציא שמעון מעותיו ולא אדעת' דראובן וכל זה היה לו לראובן לידע ומדלא עמד והציל אסוחי אסח דעתיה מן המעמד ההיא דפשיטא דכיון שהיה צריך הוצאות מעות בלי קצבה אל האדון השני דלא עדיף מיכולין להציל על ידי הדחק לפי הנראה לע"ד ואיכא למימר דראובן אסוחי אסח דעתיה כדפי'. ועוד דמאחר שלאחר שמת האדון הראשון אשר היה ראובן בא מכחו התנה ראובן לשמעון לתת לו מאה דוקטי לשנה מחלקו בחנות למען יקח ראובן חצי הריוח אשר יפול בחנות כמבואר בשאלה איכא למימ' דאודיי אודי ליה ראובן לשמעון שאין לו עוד זכות במעמד ההוא אחולי אחיל לגבי דשמעון כמו שכתב המרדכי בשלהי חזקת הבתים וז"ל אי דלי ליה צנא דפירי וכו' פי' רבי חננאל וכו' עד מכאן פסק הר"ם על אודות שמעון שיש לו עדים שבקש מראובן שיוותר לו היישוב שנה א"כ הודה שאין לו כח ביישוב או שמחל לו היישוב דכי היכי דאומר הכא אם איתא דהקרקע של המערער לא מקבל ממנו דורן הכי נמי בנדון הזה אם היה לו כח ביישוב לא מבקש ממנו שיוותר לו. ולא דמי להא דאמרינן עביד איניש דזבין דיניה הני מלי היכא דאמר זבנ' ניהלה לכל הקרקע עביד איניש דזבין דיניה שלא יתרעם עוד על הקרקע אבל לא עביד דזבין מגמלא אונא וכ"ש כשיקנה דבר מועט משכנגדו שיחזיק הלה בטענותו ויחזיק במותר ולא יחזיר לו השאר עכ"ל. הרי לך שכתב דאם היה לו כח בישוב לא היה מבקש ממנו שיתיר לו כ"ש וכ"ש שנאמר שאם היה לראובן כח ביישוב שלא היה נותן מעותיו דהכא נמי איכא למימר דלא דמי להא דאמרינן עביד אניש דזבין דיניה מאותו טעם עצמו שפי' הר"ם כדכתבתי לעיל לשונו וה"ה והוא הטעם לנדו' הזה שאנו עומדין עליו ומיהו קצת יש לדחות ראיה זו ולימא דההוא עובדא דשמעון שבקש מראובן שיתיר לו היישוב אשר עליה פסק מהר"ם שהורה שאין כח ביישוב כו'. דראובן היה בא מכח טענה והיה אומר ששמעון מחל לו וכן נראה מתוך מה שמצאתי בקוב"ץ תשובת שאלות שם הביא אותו תשובה ממהר"ם כמו שכתבה במרדכי וסיים בה וז"ל ואם תאמר והלא ראובן עצמו אינו טוען שקנהו מאתו יש לומר שהוא אומר שמחל לו כח יישובו אחרי שטוען שאומר לו תחלה יש לו יישוב אחר ואיני צריך לשוב עוד שמה ויש בלשון הזה לשון מחילה אחרי שהוכיח סופו שהוצרך לבקש התרה עכ"ל. הרי לך בהדיא דדווקא משום שאומר לו תחילה יש לי יישוב אחר דיש בלשון הזה לשון מחילה הא לאו הכי לא. אמנם נראה לכאורה שבעל המרדכי סבירא ליה דאפילו לא היה אומר סיומא דמילתא דהיינו מה שכתבתי למעל' שהוסיף בקוב"ץ התשובות כדכתבתי למעלה מאחר שעיקר הדין תלוי ביה אלא וודאי לכאורה דסבירא ליה לבעל המרדכי מסברא דנפשיה דמאחר שיש עדים ששמעון בקש מראובן שיתיר לו היישוב דבלא שום טענה אחרת אית לן למימר ששמעון הודה שאין כחלו ביישוב או שמחל כו' כדמשמע פשטא דמילתא שהביא המרדכי בשם מהר"ם ועל המאה (ג) דוקט"י שתובע שמעון מראובן כמבוא' בשאלה לע"ד נראה שהדין עם ראובן ואין שמעון יכול להוציא ממנו המאה דוקט"י דעליה דשמעון הוה רמי לאתנויי שיתן לו ראובן המאה דוקטי כאשר עשה משך זמן השותפות ומדלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה ובפרט כאשר ידע שמעון שגם בזמן משך השותפות אשר נעשה ביניהם היה ראובן ממאן מליתן המאה דוקטי לשנה אלא שהפשרונים הזקיקהו לכך ואפילו נאמר שמאחר שהפשרונים חייבו את ראובן ליתן המאה דוקטי לשנה כל ימי משך השתוף חשיב כאלו נפסק על פי הדין כיון שקבלום עליהם מ"מ דבר פשוט הוא דלא היה המאמר הוא אלא כל ימי משך השתוף ההוא כמבואר בטענות ואע"ג שראובן עומד בסתם עוד שנה תמימה אחרי כלות השותפות מכל מקום אין לומר שעל תנאי הראשון עמד עד שנוצי' ממנו המאה דוקטי' אלא אדרבה אוקי ממונא בחזקת מריה וראיה מהא ששנינו בכתובות שילהי פ' הכותב (כתובות דף צ) קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה וכן בן שנתגייר ואשתו עמו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה. וגרסינן עלה בגמרא אמר רב הונא לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספות אין לה כו'. ותניא כוותיה דרב הונא וכמותו פסקו כל הפוסקים דהא רב יודא דפליג עליה איתותב הרי לך בהדיא דאף על גב שמתחילה התנה והוסיף לה על מנה ומאתים וקיימה בסתם על דעת כתובה הראשונה אפילו הכי לא אמרינן שיתחייב להוסיף לה מה שהוסיף בתחילה קודם שנתגייר אלא אומרים מאחר שמכח כתובה הראשונה שנעשית בגיות אין לה עליו כלום דהא חספא בעלמא הוא ולא נתחייב הבעל בתוספת אף על גב שקיימה סתם ולא פירש לה שאינו רוצה ליתן התוספת ואף על גב דעל כתובה הראשונה סמך שהרי לא כתב כתובה אחרת ומהניא ההיא כתובתה לענין מנה ומאתים כ"ש וכ"ש הכא שכבר עבר הזמן השיתוף אשר בו התנה ראובן לשמעון לתת לו מאה דוקטי לשנה וכבר פסק כח התנאי הראשון לגמרי ככלות זמנו וגם ליכא שום גלוי דעתא שעל התנאי הראשון היו סומכין כאשר ישנו בענין הכתובה דמסתמא לא נתכוון זה להיות עם אשתו בלי כתובה ולעבור על דברי חכמים אשר גזרו על כך ולכך יש לה מנה ומאתים ואפי' הכי מנה ומאתים הוא דאית לה מטעם שפירש' אבל לא תוספת שכתב כבר כיון שכבר פסק כח הפיסוק ההוא כשנתגייר כ"ש הכא דודאי פשיטא שראובן הטור מהמאה דוקע"י מהשנ' ההיא אשר עמד מאליו אחר תום זמן השתוף. (ד) ומה שטוען שמעון שראובן נתרצה ליתן לו המאה דוקט"י בינו לבין עצמו פשיטא דאם יש לו לשמעון מאתים זוז דיכול לחזור בו כמו שהשיב מהר"ם והביאו המרדכי שילהי פרק הזהב וזה לשונו נ"ל דאם ראובן אינו עני שיש לו מאתים זוז אז יכול שמעון לומר אעפ"י שאמרתי שאני רוצה לתת לו מעכשיו חזרתי בי דאומר בפרק הזהב האומר לחבירו מתנה אני נותן לך מותר לחזור בו במתנה מרובה עכ"ל ואפי' מעשר הוה חשיב מתנה מרובה אין לאו משום דאין לבעלים בו אלא טובת הנאה כדמשמע מתוך לשון רבינו שלמה בפרק הזהב ואם נדון זה כמתנה מרובה אם כן מותר לחזור בו. אמנם נראה שמאחר שראובן הלוה מעותיו בחנות שמעון בסתם ודעת שמעון היתה שיתחייב לתת לו המאה דוקט"י כאשר בתחיל' דנהי דמתוך שורת הדין נתבייש ראובן באותו מאה דוקט"י כדפי' למעלה מכל מקום מאחר דאנן סהדי ששמעון על דעת אותו מאה דוקטי הניח לראובן להלות בחנות חשיב כמתנ' מועטת מה שנתרצ' ראובן לשמעון לתתם לו ואסור הוא על ראובן לחזור בו דהא טעמא דבמתנה מועט' אסור לחזור בו היינו משום דסמכ' דעתי' דמקבל מתנ' כדאי' בפ' הזהב הכא נמי הוה סמכא דעתיה דשמעון שראובן יתן לו המאה דוקט"י אם כן הוא כדברי שמעון שראובן הבטיחו בינו לבין עצמו לתתם לו. ומכל מקום פשיטא דאי בעיא ראובן למהדר ביה לא מצינו למכפייה לקיים דבורו כמו שכתב שם וז"ל ואפילו במתנה מועטת נמי נהי דאסור לחזור בו מכל מקום אי בעי למהדר ביה לא מצינו למכפייה כו' עכ"ל. והכי נמי פשיטא דלא מצינו למכפיה ואף על גב דלכאורה איסורא מיהא איכא עליה דראובן למהדר ביה כיון דחשוב כמתנה מועטת כדפי' לעיל. ואשר (ה) תבע ראובן משמעון מאה וחמשים דוקט"י כמבואר בטענות נראה לע"ד שהדין עם ראובן מכמה טעמים חדא דמה שטוען שמעו' שכבר נתנם לו ור"ל שכבר נתחייב לו ראובן מאה דוקט"י מדבר החנות כמבואר למעלה הלא כבר כתבתי למעלה שאין שמעון יכול לתבוע מראובן המאה דוקט"י דאיבעי ליה לאתנויי כדפי' לעיל ואפי' יהיה אמת שראובן הבטיח לשמעון בינו לבין עצמו לתתן לו כאשר טען שמעון מכל מקום לא מצינו למכפייה לראובן לקיים דבורו כדפירש לעיל: