שו״ת מהרי״ק · חלק קי״ח סימן ה׳

ועוד דפשיטא דמה שאמר ראובן לשמעון שאם יתן לו מאה ועשרים דוקט"י במעות מזומנים שהיה בדעתו שיתנם לו במעות מנויות ולא שינכה לו המאה דוקט"י אשר לא הודה לו בהם וגם יש לדרוש לשון יתר כרבי עקיבא דדריש לישנא יתירא כדאיתא בבבא בתרא שילהי פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלח) וכמותו פסקו הפוסקים וגם כתב שם רבינו שמואל דאפי' רבנן מודו דכל לישנא יתירא לטפוייי אתא והכי נמי נדון ונאמר דמדקאומר ליה ראובן לשמעון במעות מזומנות ולא אומר ליה במעות סתם דלטפויי אתא לאפוקי שלא יוכל שמעון לפרעו אלא במעות מנוית ולא לבקש ממנו חשבונות רבים שעברו כבר וכן הדברים מוכיחים. ועוד בר מן דין ובר מין דין דבר פשוט הוא דאפילו יקרא זה מעות מזומנים כדברי שמעון מכל מקום ראובן יכול לחזור בו במה שמכר חלקו מהקפות החנות באותו חוב שטוען שמעון שנתחייב לו ראובן דהיינו המאה דוקט"י הנ"ל ולא מבעי לדברי רב האי גאון שפיר' גבי יש דמים שהם כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה וכו'. שפסק דליתא הלכתא הכי דהא למאי דסלקא דעתא מעיקרא הוא איתמר אבל לא לפי המסקנא אלא אפילו לדברי רב אלפס דפסק דהלכתא הכי והחליף דמי שור בפרה קנה בדיבורא בעלמא כדאומר התם מכל מקום פשיטא דהכא לא קני דדוקא היכא שהחוב הראשון היה מחמת מכר כמו שכתב רבינו משה בהלכות זכייה ומתנה וז"ל אם היה עליו חוב שלא מחמת מכר ואומר לו מכור לי חפץ שלך בחוב שיש לי אצלך ונתרצו שניהם לא קנה עד שיגביה או עד שימשוך עכ"ל. הרי לך בהדיא דהיכא שנתחייב לו שלא מחמת מכר כיוצא בנדון שאנו עומדין עליו דלא קנה עד שימשוך כו' ועוד דפשיטא דאפי' היתה תביעות שמעון מראובן בענין המאה דוקט"י מחמת מכר כמו שהצריך רבי' משה וכדמשמע מתוך הגמרא דקאומר כיצד החליף דמי שור בפרה וכו' אפ"ה לא יועיל כאן לענין הקפת החנות להקנותה בכי האי גוונא דדוקא לענין קנין מטלטלין דמדאורייתא נקנו בכסף כר' יוחנן דאומר דבר תורה מעות קונות הוא דמהני בכה"ג דכיון דמילתא דלא שכיחא הוא לא גזרו בה רבנן ואוקמיה אדאורייתא כדאיתא בפרק הזהב (בבא מציעא דף מו) ובפרק קמא דקדושין (דף כח) אבל הלואה שאינו נקנה בכסף אפי' מדאורייתא מדהוצרכו התוס' וכן הסמ"ג להעמיד הא דממעטינן שטרו' מאונאה בפ' הזהב דווקא כגון שמצא שטרות לאחר יאוש וחזר ומכרו לבעלים כו' שמע מינה דמדאוריית' לא מקניי' מלוה בשטר בנתינת המעו' דאי מהני' למה הוצרכו לדחוק הדוחק הגדול הזה ולהעמיד כגון שמצא שטרות לאחר יאוש כו' לוקמי כגון שנתן הדמים בדין קנין דאורייתא לר' יוחנן אלא ודאי פשיטא דאפי' מלוה בשטר לא מקני בכסף אפי' מדאורית' וכ"ש מלוה על פה כגון הקפות חנות ומאחר דלא מקניא דאורייתא פשיטא ופשיטא דלא מקני' בכי האי גוונ' דהחליף דמי שור בפרה דהתם היינו טעמא משום דמדאורייתא קני כדפירש לע"ל וכדאיתא בפרק הזהב ובפ"ק דקדושין. ואשר שאלת אם שמעון חייב לברר דבריו כו'. אם לאו אמת הוא שבזה נחלקו רבינו (ג) משה מיימון ורבינו אשר רבינו משה פסק שצריך לברר במה הלוהו כו' ורבינו אשר כתב שאין צריך לברר ובנו בעל הטור חשן המשפט כתב והכריע דהכל לפי הענין להוציא הדין לאמיתו וכן ראוי לפסוק לפי הנראה לע"ד אמנם בנדון הזה לא מעלה ולא מוריד דאפילו יטעון שמעון שראובן נתרצה לו ליתן לו המאה דוק"טי אם היתה טענה זו מועלת לפוטרו מתביעות ראובן היה שמעון נאמן בשבועתו לומר שראובן נתרצה לו לתת לו המאה דוק"טי במגו דאי בעי אומר פרעתי לך המאה וחמשים דוק"טי שתבע ראובן שגם כן היה נשבע היסת ונפטר ואם כן אין מקום לשאול האם שמעון צריך לברר אם לא אמנם אמת הוא שאין טענת שמעון מועלת להפטר מכל הלין טעמים דלעיל ואשר שאלת ראובן ושמעון שבררו לוי לדיין כו'. האם יש ללוי הדיין לדון על פי טענה כאשר בקש ממנו שמעון או אם יש לדון על פי מה שנתבאר לו מפי שמעון ואם כי לא רצה לבאר בתוך הטענות לע"ד נראה דבר פשוט יותר מביעותא בכותחא שעל הדיין מוטל לדון על פי האמת אשר נתאמת אצלו ולא על פי הטענות אם הם מכחישות את האמת כי למה תהא האמת נעדרת מפני טענות רמאות חלילה וחס ואם היה זה צריך להביא עליו ראיה נראה לע"ד שיש להביא ראיה מפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף לב) ההוא גברא דאומר ליה לחבריה מה בעית בהאי ארעא אמר ליה מינך זבינת' והא שטרא אמר ליה שטרא זיופא הוא גחון ולחיש ליה לרבה אין שטרא זיופא הוא ומיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס ואפלגו עלה רבה ורב יוסף לרבה נאמן במגו ולרב יוסף לא מהימן כדקאמר התם אמאי קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא זיופא הוא ומדקאמר התם גחין ולחיש ליה לרבה וכו' משמע דלבעל דינו היה טוען דשטרא מעליא הוה אפילו הכי אמר רב יוסף דהלכתא כוותיה בדיני דלא מהימן במגו כיון שהודה ולוחש לדיין שהשטר היה מזוייף ואף על פי שלבעל דינו מסתמא היה טוען דשטרא מעליא הוא הוה דאם לא כן מה היה משיב חורפו דבר הטוען עליו ששטר מזוייף היה והוא לא רצה להודות אלא דגחין ולוחש לרבה כו'. אלא ודאי משמע דאע"ג שהיה טוען לבעל דינו ששטר כשר היה כיון שהודה לדיין ששטר מזוייף היה לא דנו על פי טענתו אלא על פי הודאתו כדקאמר רב יוסף אמאי קא סמכת אהאי שטרא כו' ואפי' רבה לא המנוה אלא מטעם מגו דאי בעי שתיק כמו שפירשו שם התוספות וכן בריש פרק קמא דב"מ הא לאו הכי לא היה דן על פי הטענה אלא על פי ההודאה וזה דבר פשוט. ואשר (ח) שאלת על שמעון שהיה לו פסק דין על ראובן אם יהיה ראובן נאמן לומר פרעתי דבר זה מחלוקת דרבי אבי"ה בשם אביו רבינו יואל וכן ריב"א ורבי מאיר דרבי אבי"ה כתב וכן העיד בשם אביו וקבלת ריב"א שהוא נאמן לומר פרעתי ואף על גב שהפסק דין יוצא מתחת יד התובעים. ומהר"ם פליג והביא ראיה מפרק גט פשוט אמנם נראה לע"ד דבר פשוט דאפילו לדברי מהר"ם היינו דוקא ראובן ושמעון שנתעצמו לדין בפני ב"ד עצמו ואמר להן ב"ד איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב וכתבו פסק דינם ומסרוהו למי שזכה בדין בהא קאמר מהר"ם דאינו נאמן לומר פרעתי דלכך כתבוהו בית דין ומסרוהו ביד הזוכה כדי שלא יהיה הלה נאמן לומר פרעתי דאם להודי' להיכן הדין נוטה הרי כבר אמרו להם לבעלי דינים איש פלוני אתה זכאי כו' ומשום הכי קאמר דאין נאמן והביא ראיה מפרק גט פשוט אבל אם אירע שמקבלי טענות כתבו לדיין אחר חוץ לעירם ושלח הדיין דבריו בכתב בהא לא שייך כלל למימר טעמא דפירש' לעיל ופשיטא דבזה מודה מהר"ם לדברי רבי אבי"ה ולכל הפירוש דבר פשוט שאם הפסק דין ביד הנתבע דלית דין ולית דיין שהנתבע נאמן לומר פרעתי לכולי עלמא ומזה אין צ' אריכות כלל. ואשר (ט) שאלת אם יש לשמעון כתיבת יד מראובן משעבודים וכתיבתו ניכרת לכל אכן שמו לא נחתם עליו אי אית ליה לראובן לאשתעויי דינא בהדיה כו' נראה לע"ד כיון שכתיבתו ניכרת דמהני כאלו שמו נחתם עליו שהרי כתב בטור חשן משפט וז"ל מי שלוה מחבירו ולא עשה לו שטר אלא כתב בכתב ידו בו'. עד וכתב הר"ם דהוא הדין נמי לא חתם למטה כו'. עד אפילו לא כתב שמו אלא כתב אני חייב לפלוני כך וכך כיון שהוא כתב ידו לפיכך פתקאות השותפין שמוציאין זה על זה הואיל והוא כתב ידם אפילו אין בו חתימה כלל אלא קבלתי ביום פלוני כך וכך כו' דגובין מבני חורין כיון שהוא כתב ידו ואין לומר דדוקא לענין הודאות כגון קבלתי ממעות פלוני כך וכך. או כגון אני חייב לפלוני כך וכך כו'. אבל לענין שיעבודים דבעי קנין לא מהני בכי האי גוונא שהרי פסק דקנין מועיל בלא עדים רק שיודו הבעלי דינים והביא ראיה מפרק קמא דסנהדרין ומאחר שהוכחנו דחשיב הודאה בכה"ג מדמהני לענין פתקאות השותפין כולי ה"ה והוא הטעם דמהני גם לענין שעבודין והקנאות מאחר שהוכחנו דקנין מועיל בלא עדים כדפסק ר"ת. ואשר (י) שאלת על ראובן שהיה לו נכסים ביד שמעון וכו' ודחה אותו שמעון עד שהוצרך ראובן לעשות לו שיעבודים כדי להוציא נכסיו מתחת ידו ושוב רצה ראובן לבטל שעבודים באמרו שאונס היה על כך כדי להוציא מעותיו מיד שמעון שהיה מעכבם שלא כדין. הנה לא נתבררה שאלה זו כל הצורך שהרי לא פירש בה אופן השעבודים אשר נשתעבד ראובן לשמעון ופשיטא שיש לחלק בהם שאם השעבודים ההם כעין מתנה כלומר שנתחייב ראובן לשמעון בדבר אשר לא תגיע לראובן שום הנאה ותועלת תמורת השעבוד ההוא אלא שמתוך כך נתרצה שמעון לשלם לראובן את אשר לו בידו משלו כבר מושבע ועומד היה שמעון מהר סיני לשלם לראובן את ממונו אלא שלא כדין היה מעכבו עד שהוצרך ראובן להשתעבד לשמעון לתת לו כך וכך או לעשות לו כך וכך בלתי תגי' לראובן תועלת חלף השעבוד ההוא ויתברר זה בעדים שידעו אונס ראובן בשעבוד ההוא אז ודאי יכול ראובן לטעון טענת אונס דהוה כתלוה ויהיב מתנה שפסקי הפוסקים דאין צריך למסור מודעא שגם בלא מודעא תתבטל המתנה אי ידעינן באונסיה כדכתבו התוספות וטור חשן המשפט וכן מצאתי כתוב בשם רבינו אפרים. אמנם דבר פשוט הוא דלאו כל כמיניה דראובן לומר אנוס הייתי אם לא יביא עדים על כך אבל אם יביא עדים על כך חשיב אונס בכהאי גוונא דקיימא לן תלוה ויהיב לא הויא מתנה ל"ש אונס גוף כגון הוצאות ויסורין ולא שנא אונס ממון כי ההוא מעשה דפרדיסא וכאשר הביאו הפוסקי' משם ראיה אבל אם השעבודי' ההם שהכריח בהם שמעון לראובן היו על דרך מכירה כגון שנשתעבד ראובן לשמעון לתת לו כך וכך או לעשות לו כך וכך ובכן נתחייב שמעון לעשות לו גם הוא לראובן איזה דבר תועלת חלף הדבר ההוא אשר נשתעבד ראובן לעשותו לשמעון בכהאי גוונא דבר פשוט הוא לע"ד דאע"ג שבעיקר הדבר היה ראובן אונס והיה ראובן אומר לא הוא ולא שכרו אלא שנאנסו שמעון בעכבות ממונו בידו כמבואר בשאלה מ"מ כיון דמטי הנאה לראובן בההוא שיעבודא דאשתעבד לשמעון שמתוך כך נתחייב גם שמעון לראובן באיזה דבר חלף השעבוד ההוא הוה כתלוה וזבין דזבוניה זביני כל זמן שלא מסר מודעא וכיון שלא מסר ראובן מודעא איהו דאפסיד אנפשיה דאיכא למימר דאגב אונסיה גמר ומקני: