שאגת אריה החדשות · חלק ט׳ סימן ג׳

מיהו כל זה לדעת הרמב"ן. אבל לדידי איפכא מסתברא. דוודאי לבנו ובתו כל שלא שהה שלשים יום מחויב ישראל לטמא להם מן התורה. דאזלינן בתר רובא והרי רוב וולדות לאו נפלים נינהו. אלא גבי כהן חששו חכמים למיעוטי דלמא נפל הוא מחמת איסור טומאה דכהונה. אבל ישראל מחויב לטמא להם. אבל בכל הספיקות כגון ספק קרובו. ספק אינו קרובו. או בספק שקול של בן קיימא. דליכא למימר זיל בתר רובא. בזה וודאי יש לדון אם מחויב ישראל לטמא להם מספק ככל ספיקא (דאורייתא) דאזלינן לחומרא. וכמו שמתאבל על ספק בנו או אחיו מן התורה לדעת הגאונים דס"ל אבילות יום ראשון דאורייתא. או נימא כיון דתניא בספרי. לה יטמא על הוודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק. יש לומר דדרשא גמורה היא ומשום כהן לא צריך למעוטי ספיקות מלטמא להם. דהא פשיטא שאין ספק מצוה מוציא מידי וודאי איסורא דטומאת כהן. וכי אצטריך קרא למעוטי ספיקות מלטמא להם משום ישראל אצטריך. דליכא גבי' דררא דאיסורא אם אינו קרובו הספק הזה שמטמא לו. והוה אמינא שחייב לטמא לו מספק. דהא ספיקא דאורייתא לחומרא קמ"ל קרא. לה יטמא. על הוודאי הוא מטמא ואין צריך לטמא על הספק. אע"פ שאינו מוזהר על הטומאה. רחמנא פטרי' מהאי קרא דלה יטמא. דספיקות לאו בני חיובא נינהו לטמויי. מגזירת הכתוב. דאזיל רחמנא גבי מ"ע זו דטומאת קרובים (לקולא) בספיקא. משא"כ בכל הכתובים דקי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא. והכי מסתברא דהשתא הוה דרשא דספרי דווקא ולא אסמכתא בעלמא: