שאגת אריה החדשות · חלק ט׳ סימן ב׳

תשובה מצד הסברא הדבר ברור דכיון דישראל נמי מצווה לטמא לקרובים מן התורה. א"כ דה"ה דחייב נמי לטמא לספק קרובים. דהא הוה ליה ספיקא דאורייתא. וכיון דספיקא דאורייתא הוא לחומרא אזלינן. כדקי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא אזלינן. וכן נראה מדברי הרמב"ן בתה"א. דכתב בזה הלשון. ועכשיו אני חוזר לסייע על דברי הגאונים ז"ל ששנו באבל. ספק שהוא אחיו ספק אינו אחיו. ספק שהוא בנו. ספק אינו בנו. מתאבל ואונן ואינו מטמא כו'. הרי בכאן ספק אבילות להחמיר. אלמא ספק תורה היא. וזו שהקשינו למה הקילו בספק וולדות: ונראה בעיני שלא מפני ספק של דבריהם הקילו בהן. אלא שכל ספק בן קיימא אין לבו של אדם דוה עליו. ולא מקיים בו ואחריתה כיום מר כו' עד וכן לענין אבילות. וכמו שהעתקתי דבריו למעלה (בסי' הקודם) ומסיים הרמב"ן שם ואע"ג דתני התם לה יטמא על הוודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק. ואפילו הכי מתאבל ואונן על הספק. לענין ספיקות ליכא למגמר אנינות ואבילות מטומאה. דהתם איכא איסורא דטומאת כהן. ולא אתי עשה דספק ודחי ל"ת דוודאי. משא"כ בנפלים דוודאי בנו ובתו הן. והוציאן הכתוב מן הכלל. ואני סובר שזה שאמרו לה יטמא לוודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק אסמכתא בעלמא היא דנקט בקרא. ולא אצטריך קרא למעוטי ספיקא לטומאה שאין ספק מצוה מוציא מידי וודאי איסורא ע"כ. הרי משמע בהדיא מדבריו דדווקא כהן אינו מטמא לספק קרובים. משום שאין ספק מצוה דטומאת קרובים מוציא מידי וודאי איסורא דטומאת כהן שאסור לטמא למתים. אבל לגבי ישראל דליכא גביה איסורא לטמא למתים אפילו לרחוקים. א"כ מחויב לטמא א"ע לספק קרובים כמו שמתאבל עליהם מספק. משום דספק של תורה הוא כמו שכתב הרמב"ן ז"ל. וה"ט שייך נמי לענין טומאת קרובים לגבי ישראל שמחויב לטמא א"ע מספק. אלא בספק בן קיימא לדעת (הרמב"ן ז"ל) נראה לי שאין צריך לטמא לו מספק אפילו ישראל. שהרי אפילו בדלא אשתהי באדם שלשים יום. דהוה כספק נפל לר"ש בן גמליאל. אע"ג דרוב וולדות לאו נפלים נינהו. מ"מ אין כהן מטמא לו. וטעמא משום דבעינן בנו ובתו דומיא דאב ואם שהם וודאין בני קיימא. ולאו משום ספק מיעטינהו רחמנא ולחומרא אזלינן גבי טומאת כהנים. דא"כ הוה לן למיזל בתר רובא ורוב וולדות לאו נפלים נינהו. אלא וודאי דלגמרי מיעטינהו רחמנא. שאין צריך לטמא לבנו ובתו אלא דומיא דאב ואם שאי אפשר לספק בהם כלל אם הם בני קיימא. ומה"ט למדו ממנו להקל באבילות. אע"ג דאבילות יום ראשון הוה דאורייתא לדעת הגאונים ז"ל א"צ להתאבל עליו כל שלא שהה. אע"ג דאם מתאבל עליו ליכא ספק איסורא. מ"מ פטרי' רחמנא. ש"מ דאפילו ישראל אין צריך לטמא א"ע לבנו ובתו כל שלא שהה. דאם היה צריך ישראל לטמא א"ע ללא שהה. וא"כ ע"כ הא דאין כהן מטמא לו. היינו משום ספק איסורא דטומאת כהן. א"כ אי אפשר ללמוד אבילות ממנו לומר שאין מתאבל עליו כמו שאי אפשר ללמוד שאינו מתאבל על שאר ספיקות מדאין כהן מטמא לספק קרוב מטעמא דאין ספק מצוה מוציא מידי וודאי איסורא דטומאת כהן. (אלא וודאי) אפילו ישראל א"צ לטמא א"ע לבנו ובתו כל שלא שהה אע"ג דרוב וולדות לאו נפלים נינהו. כש"כ שאין צריך לטמא א"ע בספק שקול אם בן קיימא הוא או לא. כגון ספק בן ח' ספק בן ט':