שאגת אריה החדשות · חלק ח׳ סימן ז׳

ואגב אורחא מתוך מה שכתבתי תראה טוב טעם ודעת לדברי הרמב"ם שלא חשב לטומאת נזיר אלא ל"ת בלבד דאזיל לשיטתו דאין מ"ע של טומאת קרובים נוהג אלא בכהנים בלבד והוה ליה עשה שאינו שוה בכל דאי ס"ד דטומאת נזיר הוה ליה עשה ול"ת א"כ נפש למעוטי קרובים למה לי (דאי משום) ישראל לא אצטריך למעוטי קרובים דמהיכי תיתי לחלק בין רחוקים לקרובים גבי ישראל הא תרווייהו שווים הם אצלו כיון דאינו מצווה על טומאת קרובים אלא אפילו משום כהנים לא אצטריך נפש למעט קרובים ואי משום דמצווה על מ"ע דטומאת קרובים וסד"א דיבוא עשה דטומאת קרובים ומדחה לעשה ול"ת דנזיר דקילי שכן ישנו בשאלה משום הא נמי לא צריך קרא למעוטי כיון דעשה דטומאת קרובים נמי קיל דאינו שוה בכל והיכי תיתי שידחה לעשה ול"ת אפילו דקילי כיון שעשה זו נמי קילי בעצמה והא וודאי לא מסתבר לחלק בין קילי דעשה זו לקילי דעשה ול"ת דנזיר משום דאין קולא שבשניהם הוה מחמת דבר (אחד) אלא ע"כ אינו בטומאת נזיר אלא ל"ת גרידא. וסד"א דיבוא עשה דטומאת קרובים אע"ג דקילא שאינו שוה בכל. מ"מ ידחה ל"ת דנזיר דהא האי ל"ת נמי קולא אחרת יש בה שכן ישנו בשאלה א"כ יבוא עשה דקילי וידחה ל"ת דקילי כמו (שמדחה) עשה דחמירי לל"ת דחמירי קמ"ל נפש דלא: