שאגת אריה החדשות · חלק ח׳ סימן ד׳

ואחר שנתברר לנו שאפילו ישראלים ונשותיהם מצווים ליטמאות לשבעה מתים האמורים בפרשה כהנים אכתי נשאר לן לברר על כל שלא שהה שלושים יום באדם דקי"ל כרשב"ג דספיקא הוי כמו שכתבתי בסימן שלפני זה אם ישראל מחויב לטמא לקרובו שלא שהה דאע"ג דאין כהן מטמא לו איכא למימר דשאני כהן דאיכא דררא דטומאה דאורייתא דאי וולד זה שלא שהה הוי נפל ואין כאן חובת דלה יטמא וא"כ מטמא הכהן למת שלא במקום מצוה ומחויב על לאו דלנפש לא יטמא. הלכך שב ואל תעשה עדיף אבל לגבי ישראל אדרבה מחויב לטמא לו ולא מיבעי להאי וולד שלא שהה דהא כיון דרוב וולדות בני קיימא ולאו נפלים הן הרי בכל מקום אזלינן בתר רובא והוה לי' כוודאי אם כן מחוייב לטמא לו מן התורה ודלא כהרמב"ן דמפרש דמהאי היקשא דבנו ובתו לאביו ואמו ילפינן נמי לכל שלא שהה שאין כהן מטמא לו דבעינן דומיא דאביו ואמו שהם וודאי בני קיימא ולא משום רובא וחזקה ולדבריו ה"ה בישראל נמי אע"ג דליכא דררא דאיסורא לגבי' מ"מ אינו מחויב לטמא אלא לוודאי בן קיימא דומיא דאביו ואמו שהרי פירש הרמב"ם טעמא דכל שלא שהה אינו מחויב עליו לדעת הגאונים דס"ל דאבילות יום ראשון דאורייתא משום ה"ט דלמדו אבילות מטומאת כהנים שאע"פ דליכא דררא דאיסורא אם מתאבל במקום שאינו חייב להתאבל מ"מ כל שאינו וודאי בן קיימא רחמנא פטרי' מהא היקישא דלאביו ואמו מגזרת הכתוב (כש"כ) בזה דראוי לנו למילף חובת טומאת קרובים גופי' של ישראל משל כהן מ"מ הא כבר נתבאר בסימן שלפני זה דליתא לדברי הרמב"ן בהא דלא חידש לנו רחמנא בהאי היקישא אלא שלא לטמא לוודאי נפל אבל בשלא שהה אפילו כהן מותר לטמא לו מן התורה דאזלינן בתר רובא דוולדות דלאו נפלים נינהו. ורבנן הוא דגזרו לחוש למיעוטי (דאפילו) מחמת איסור טומאת כהן. אבל לגבי ישראל וודאי אזלינן בתר רובא וחייב לטמא לו (בלא שהה) אלא אפילו בספק שקול כגון ספק אביו ספק אינו אביו נמי יש לדון בזה מכל מקום למדנו דכל אנשים ונשים חייבים לטמא לשבעה מתי מצוה האמורים בפרשה אבל בשלא שהה שלשים יום ישראלים ונשים אפילו כהנת מחויבות לטמא לו דהא אזלינן בתר רובא. אבל כהנים אין מטמאין לו מדברי סופרים מכל מקום אם נטמא אינו לוקה דהא מן התורה בני טמויי נינהו דהא אזלינן בתר רובא מן התורה והרי רוב ולדות לאו נפלים נינהו ודלא כהרמב"ן ז"ל וכמו שנתבאר כן נראה לי: