שאגת אריה החדשות · חלק ח׳ סימן ג׳

נחזור לענינינו שלדעת הרמב"ם אין כהנת מוזהרת על חובת לה יטמא. וה"ה דאין ישראלים מוזהרים על זה אלא כהנים בלבד. ולדברי רש"י ותוס' והראב"ד כהנת נמי חייבת בחובת דלה יטמא. וכן נראה שנוטה דעת הרמב"ן לזה שהרי מסיים שם אחר שכתב שם טעם לדברי הרמב"ם שאין כהנת מחויבת לטמא לקרובים והדבר צריך תלמוד. והרא"ש כתב בהלכות טומאה והרמב"ן ז"ל נדחק לפרש מנא לי' להרמב"ם הא ולא נתישבו לי דבריו כי הרבה צריך ראי' לפטור הנשים ממצוה זו ע"כ. הרי גם דעת הרמב"ן והרא"ש דכהנת חייבת במצוה זו. וא"כ ישראלים נמי חייבים במצוה זו וכמו שפירש רש"י בפ"ק דב"מ וכמו שכתבתי לעיל בשמו. וכן פסקו הטור והאחרונים ביו"ד (סי' שע"ג) דאחד האיש ואחד האשה במצוה זו ומדלא נקטי אחד כהן ואחד כהנת במצוה זו ש"מ דאפילו ישראל וישראלית נמי חייבים במצוה זו. וכן רבוותא דפליגי על הרמב"ם הזכירו בדבריהם נשים סתם משמע אפילו ישראלית וא"כ ה"ה דישראלית (נמי חייבת) במצוה זו לדעתם ז"ל ודבר ברור הוא דאין לחלק בין ישראלים לישראלית ובין כהנת מטעמא דפירשתי וזה ברור ודלא כהש"ך שכתב הא דכתוב בש"ע (אחד האיש ואחד האשה) שהיא כהנת מצוה לה לטמאות ע"כ דמשמע מדבריו כהנת דווקא ולא ישראלית וטעות היא בידו דוודאי אין חילוק בין כהנת לישראלית וישראל וכדכתיבנא גם לא דייק לישנא דאחד האיש ואחד האשה דלא משמע כדבריו. ולענין הלכה נראה לי עיקר כדברי רש"י וסיעתו דסבירא להו דאפי' כהנת וה"ה ישראל וישראלית חייבים במצוה זו (דלה יטמא) וראי' ברורה לזה מהא דאמרינן בפ"ב בסוכה (דף כ"ה) בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה. ופריך ועוסק במצוה פטור מן המצות מהכא נפקא מהתם נפקא דתניא ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם אותן אנשים מי היו כו'. ר' יצחק אומר כו' אלא עוסקים במת מצוה היו שחל שביעי שלהם בערב פסח שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ביום ההוא לא יכלו לעשות הא למחר יכולין לעשות. ופירש רש"י ז"ל טמאי מ"מ לאו מת מצוה דווקא קאמר דאפילו מתיהן נמי מת מצוה קרי להו דמצוה להתעסק בהן כגון האמורים בפ' כהנים שהכהן מטמא להם עכ"ל. ופירושו מוכרח הוא דאי אמרת טמאי מת מצוה ממש ובמת מצוה שאין לו קוברין איירי דא"כ מאי פריך התם ועוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא כלומר מבשבתך בביתך דאמר התם מהתם נפקא מדאמר רבי יצחק טמאי מת מצוה שחל שביעי שלהם בע"פ (ומדטימאו) עצמן אע"פ שנדחו מפסח ש"מ עוסק במצוה פטור ממצוה דלמא מת מצוה שאני שדוחה את כל מצוות שבתורה בשב ואל תעשה אפילו פסח ומילה ואי אפשר ללמוד ממנו לשאר מצות שעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא ע"כ מת מצוה דאמרינן היינו שנטמאו לקרובים (וסבירא לי' לר' יצחק כמ"ד לה יטמא מצוה) וכדפרש"י והרי ע"כ אותן אנשים לא היו כהנים שהרי באותו שעה לא היו שום כהנים בעולם אלא אהרן ושני בניו בלבד. וש"מ דאפילו ישראלים מצווים נמי על חובת של לה יטמא. וכמדומה לי שזו ראי' שאין עליו תשובה: