שאגת אריה החדשות · חלק ח׳ סימן ב׳

תשובה הרמב"ם כתב בפרק ב' מהלכות אבילות לה יטמא מ"ע שאם לא ירצה להטמא מטמאין אותו בע"כ בד"א בזכרים שהם מוזהרים על הטומאה. אבל הכהנת שאין מוזהרות על הטומאה אינן מצוות להתטמא לקרובים אלא אם רצו מתטמאות ואם לאו לא מתטמאות ע"כ ולפי זה ה"ה בישראל נמי שאין מוזהרין על הטומאה אינם מצווים להטמא לקרובים שהרי הרמב"ן ז"ל בתה"א פירש טעמו שכתב אבל לא נתברר מהיכן יצא לרבינו זה הסברא ושמא הוא דורש כל שישנו בלא יטמא ישנו ביטמא והני נשי הואיל וליתניהו בלא יטמא ליתניהו במצות יטמא א"נ כי כתיב בני אהרן ולא בנות אהרן על כולא ענינא כתיב ע"כ. וא"כ הני תרי טעמי שייכי נמי בבני ישראל שהרי ליתניהו בלא יטמא וה"ה אי כתיב בני אהרן אכולא ענינא אין לוים וישראלים בכלל. והראב"ד ז"ל כתב על דברי הרמב"ם הנזכרים קשי' הא דתניא אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה. וכן היא לא אוננת ולא מטמאת לו הא נשואה מטמאת לו ע"כ. והרמב"ן שם כתב עליו ולפ"ז הא דתניא ולא מתטמאת לו לאו דווקא אלא שיטפי' נקט עכ"ל ודברי תימה הם דאם כן למה נקט כלל לא מטמאה לו כיון דלא שייך לגבה לא איסור טומאת מת. ולא מצות טומאת קרובים. וא"כ לא שייך למתני כלל לא מטמאה לו לא משום איסורא ולא משום חיובא. ורש"י פירש ספ"ק דב"מ (דף י"ח) ולא מטמאה לה לאו משום כהונה קאמר דאין כהנות מוזהרות על הטומאה דכתיב בני אהרן אלא שאינו זקוקה לטמא לו לא כהנת ולא ישראלית שמצוה להתעסק בשבעה מתי מצוה האמורים בפרשה דכתיב לה יטמא. ותניא לה יטמא מצוה כו' עכ"ל. וקצת ק"ל שעל לא מטמא לה פירש אם כהן הוא דכתיב כי אם לשארו והיינו אשתו והיא לאו שארו היא דלא באו עדיין לידי קירוב בשר עכ"ל. הרי שפירש לא מטמא לה דרישא בכהן ומשום איסור טומאה נגע בה והיינו שאסור לטמא לה ולא מטמאה לו דסיפא פירש בישראלית וקמ"ל דאינו זקוקה לטמא לו דהא לגבי אשה לא מצי למימר איסור טומאה לעולם לא בכהנת ולא בישראלית הוה לי' לפרש רישא וסיפא בחד גווני ולא מטמא לה דרישא מיירי נמי בישראל וקמ"ל דאין זקוק לטמא לה כמו בסיפא שהרי לפי פרושו ישראל נמי מצוה לטמא לשבעה מתי מצוה האמורים בפרשה דלא גרע מישראלית ולמה פירש בתרי גווני דלא מטמא דרישא מיירי בכהן שאסור לטמא לה ואינו מטמאה לו דסיפא ע"כ פירש שאינה זקוקה לטמא לו דהא לגבי דידה ליכא איסורא אפילו בכהנת. ובסנהדרין פ' זה בורר (דף כח ע"ב) פרש"י ואינו מטמאה לו אינה מצווה להתעסק בו ואיידי דתני לא אוננת תני לה ולאו דווקא דנשים דכהונה לא הוזהרו על הטומאה ע"כ והא דפירש לאו דווקא היינו כדברי הרמב"ן שכתב אלא שיטפי' דלישני' נקט מ"מ תמי' לי כיון שפירש אינה מצווה להתעסק בו משמע שנשים מצוות להתעסק בשבעה מתי מצוה האמורים בפרשה א"כ למה מסיים איידי דתני כו' ולאו דווקא הא דווקא ודווקא הוא ואיידי למה לי אלא קמ"ל טובא שאינה מצווה להתעסק בו מה שא"כ בנשואה מצווה להתעסק בו ואי משום שפירש ואין מטמא לה דרישא בכהן מש"ה ע"כ הסיפא מיירי בדבר וחילופו מן הרישא וא"כ לאו דווקא הוא מ"מ הא גופא תקשה הוה לי' לפרש אין מטמא דרישא בישראל ואינו מצווה לטמא לה כמו בסיפא והוה נמי אין מטמאה לו דסיפא דווקא ודווקא. וא"צ לפרש בדוחק דמשום איידי תני לה. ומ"מ מדברי רבינו ז"ל למדנו דישראלית וה"ה ישראל נמי מצווים ליטמאות לשבעה מתי מצוה. ובפ"ג דיבמות (דף כ"ט) פירש ולא מיטמאת אינה צריכה להתעסק בו ולאו דווקא כו' אלא איידי דתני ולא אוננת דאיצטרך לי' נקט ולא מיטמאת דבעי למתני תרתי בדידה כמו בדידי' כך שמעתי. ול"נ ולא מיטמאת כגון ברגל שישראלים מוזהרין על הטומאה מנבלתם לא תגעו במסכת ר"ה (דף ט"ז) וכ"כ התוס' שם ולא מיטמאת פי' ברגל שהוזהרו על הטומאה כדאמר בר"ה. ועוד יש לומר דא"מ היינו שאינה מחויבת לטמא לו למ"ד בסוטה לה יטמא חובה עכ"ל ס"ל ז"ל נמי דאפילו נשים מצווין על חובה דלה יטמא. ולמדנו מדברי רש"י ותוס' תירוץ לדברי הרמב"ם מהשגת הראב"ד דהא דתניא לא מטמאה לו באשתו ארוסה דמשמע הא נשואה מטמאה לו לאו משום חובה דלה יטמא אלא ברגל מיירי שהוזהרו על הטומאה. ונ"ל ללמוד זכות על הראב"ד שהשיג על הרמב"ם מהא דלא מטמאה לו שהרי הכי אמרינן בפ"ק דר"ה (דף ט"ז) חייב אדם לטהר עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו יכול יהיו ישראלים מוזהרין על מגע נבילה ת"ל אמור אל הכהנים בני אהרן. בני אהרן מוזהרים בני ישראל אין מוזהרין והלא דברים ק"ו מה טומאה חמורה כהנים מוזהרין בני ישראל אין מוזהרין טומאה קלה לא כש"כ אלא מה ת"ל ובנבלתם לא תגעו ברגל. וע"כ ה"ט דמוקא לקרא דבנבלתם לא תגעו ארגל משום דברגל חייבין לטהר א"ע כדי שיוכלו לקיים מצות (ראי') כדכתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך. וכן קרבנות הבאים חוב ברגל. אלא שמפני קרבנות ראי' וחגיגה אין מוזהר אלא על טומאה אריכת הזמן שהרי יש לה תשלומין כל שבעה. אבל על טומאה קלה כגון של נבלה שאינו אלא טמא טומאת ערב (אינם מצווים) אלא משום שלמי שמחה שחובה עליו לאכול בכל יום ויום מהרגל והרי בר"פ קמא דחגיגה תנן הכל חייבין בראי' חוץ מחש"ו ונשים וש"מ שנשים פטורין ממצות ראי' ומעולת ראי' כמו שכתבו התוס' התם. וכן מחגיגה נשים נמי פטורין ואם כן ע"כ אי אפשר לפרש להא דא"מ לו ברגל משום דמוזהרין על הטומאה דהא לא שייך אזהרה זו אלא באנשים משום מצות ראי' וקרבנות חובה הבאים ברגל. אבל לגבי נשים לא שייך אזהרה זו של רגל דמ"ש רגל משאר ימות השנה לגבי דידהו כיון דאין חייבין במצות אלו של חובת רגל. וע"כ אי אפשר לחייב נשים לטהר עצמם ברגל אלא משום שלמי שמחה לחוד כמ"ד דנשים נמי חייבות בשמחה דהכי אמרינן בפ"ק דר"ה (דף ו' ע"ב) בעי ר' זירא נשים מהו בב"ת מי אמרינן הא לא מחייבא בראי' או דלמא הא איתא בשמחה אמר לי' אביי ת"ל דהא איתא בשמחה ופריך מי אמר אביי הכי והאמר אביי אשה בעלה משמחה כלומר דאין חייבות בשמחה אלא על בעלה הטיל הכתוב שחייב לשמחה ברגל ומשני (לדבריו דר"ז קאמר ולי' לא סבירא לי') הרי לאביי אין אשה בעצמה חייבת בשמחה וא"כ אין אשה מחויבת לטהר עצמה ברגל כיון שאין מוטל עליה שום מצוה מחובת הרגל ל"ש גבי דידה בין רגל לשאר ימות השנה. אבל לר' זירא דס"ל דאשה בעצמה חייבת בשמחה. א"כ נשים נמי הם באזהרת בנבלתם לא תגעו ברגל וחייבות נמי לטהר עצמן ברגל משום שלמי שמחה שחייבות ברגל. וכבר מצינו להראב"ד והרמב"ם שנחלקו בהא אם הלכה כר"ז או כאביי שהרי כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות חגיגה ושתים מצות הללו שהן הראי' והחגיגה אין הנשים חייבות בהן והשמחה האמורה ברגלים הוא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה כו' ונשים חייבות במצוה זו ע"כ הרי שפסק כר' זירא וכמש"כ במקום אחר ודלא כהבנת הכ"מ שם. אבל הראב"ד הגיה עליו אמר אברהם לא בקרבן אלא בשמחה שתשמח עם בעלה שתעלה עמו והוא ישמח אותה ע"כ הרי שפסק כאביי וכיון שאין הנשים חייבות כלום במצות של חובת הרגל אפילו בשמחה תו אין חילוק לגבי דידהו בין רגל לשאר ימות השנה ואין מוזהרין שלא לטמא ברגל ואי אפשר לאוקמי להא דאינה מטמאת לו דתניא גבי אשתו ארוסה ברגל כיון שאינה מוזהרת על טומאה ברגל. וע"כ האי אינה מטמאת לו פירש שאינה חייבת לטמאה לו וש"מ דנשואה חייבת לטמא לו משום דעל הנשים נמי מוטל חוב דלה יטמא. אבל להרמב"ם ז"ל (דסובר) דנשים חייבות בשלמי שמחה נמצא מוזהרות על הטומאה ברגל כאנשים יש לפרש האי דאינה מטמאת לו היינו ברגל. וא"כ אין ראי' מכאן שהנשים חייבות בחובת של לה יטמא: