שאגת אריה החדשות · חלק י״ב סימן ו׳

ומדברי הרמב"ם נראה לי בזה שטה אחרת שכתב בפ"ה מהלכות נזירות לענין נזיר. נכנס לאהל המת. או לבה"ק בשגגה. ואחר שנודע לו התרו בו ולא קפץ ויצא. אלא עמד שם. הרי זה לוקה והוא ששוהא שם כדי השתחויי' כמו טמא שנכנס למקדש ע"כ. וכ"כ בפ"ג מהלכות אבל. כהן שנכנס לאהל המת או לבה"ק בשגגה. ואחר שידע התרו בו. אם קפץ ויצא פטור. ואם ישב שם כדי השתחוי' כמו בענין טומאת מקדש הרי זה לוקה ע"כ. וקשה דידי' אדידי' שהוא ז"ל כתב בפ' וא"ו מהלכות נזירות. נכנס לשם בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה ונטמא. אע"פ ששהא שם אינו לוקה. אבל מכין אותו מכת מרדות. אם שהה עכ"ל. והדבר תמוה מ"ש בנכנס לאהל המת בשגגה ואח"כ נודע לו מחייב לכהן ולנזיר בשהיי'. ומ"ש בנכנס לשם בשידה תיבה ומגדל. ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דפטר לנזיר אע"פ ששהא. מ"ש ההיא שהיי' מהאי שהיי'. הא דא ודא אחת היא. ועוד שהראב"ד השיגו על האי דינא דנכנס לשם בשידה וכו'. ובא חבירו ופרע עליו וכו' אע"פ ששהה שם אינו לוקה. א"א אין דרך הסוגיא כן. אלא הבעיא כך היא נכנס בשידה תיבה ומגדל ונזר שם ובא חבירו ופרע עליו את התקרה ונטמא מי בעיא שהי' או לא וכו'. אלמא היכא דשהא לית בה ספיקא דחייב מלקות. ואם לא שהא הוי ספיקא עכ"ל. והיא תמי' עצומה איך מפרש הרמב"ם סוגי' זו שכתוב להיפך. ומה שהליץ הכ"מ בעדו שהוא ז"ל מפרש דהכי קמיבעי לי' בעי שהיי' למלקות שאם ישהה ילקה. או לא בעי שהיי' כלומר שהיי' אין לה ענין שאינה מעלה ולא מורדת. דאפילו שהה אינו לוקה דכי גמירי שהיי' דלקי עלה במקדש. אבל אבראי לא לקי עלה ואסיקנא בתיקו ולקולא עכ"ל. אין זה אלא דאזיל בתר אפכא וחלילה להרמב"ם לפרש כן הסוגיא (כן) חדא לישנא דבעי שהיי' למלקות או לא. משמע דלחומרא קא מיבעי לן דילמא לא צריך שהיי' ובלא שהיי' נמי חייב. דאס"ד דלקולא קמיבעי לי' דדילמא לא מהני שהיי' ואפילו בשהה נמי פטור אין נופל עליו הלשון בעי שהי' או לא בעי שהי'. והכי הוי ליה למימר נזיר והוא בבית הקברות ושהה מי חייב או לא דמשמע דפשיטא לו דבלא שהי' וודאי פטור אלא דמספקא ליה אי מהני שהי' או לא מהני ובשהה נמי פטור. אבל לישנא דצריך ולא צריך משמע דלחומרא קמיבעי' ליה ולחייבו בלא שהי'. אבל בשהה פשיטא לי' דחייב. אבל הא לא תקשי לפירש הכ"מ דמפרש דהיכא דלא גמירי שהי' הוי קולא ואפילו בשהה לא מחייב דא"כ מאי קמיבעי ליה התם לר' אשי טימא עצמו במזיד מהו באונס גמירי שהי' במזיד לא גמירי שהי' או דילמא בפנים גמירי שהי' ל"ש באונס ול"ש במזיד. ולדידן ע"כ לפוטרו במזיד אפילו בדשהה מבעי ליה. ואמאי נימא ק"ו השתא אם נטמא באונס חייב בשיעור שהי'. נטמא במזיד לכ"ש דמחייב מיהו בשיעור שהי'. דס"ל דאין דנין ק"ו מהלכה. וכן הא דבעי רבא התם אצטריך שהי' למלקות לענין טומאת מקדש לדברי הכ"מ נמי ה"ט דמשום דאין דנין ק"ו מהלכה. ועוד האי בעי' דמלקות בלא"ה אתא שפיר דקי"ל אין עונשין מן הדין. אבל דברי הרמב"ם א"א לפרש כן מטעם דכתיבנא. ועוד יגיד עליו רעו שהרי שם למעלה מהאי בעי' דנזיר בקבר בעי ר' אשי הא דטימא עצמו במזיד שכתבתי. והתם ע"כ להרמב"ם אפילו אם תמצא לומר דבמזיד לא גמירי שהי' מ"מ בשהה וודאי חייב. וע"כ לא קמיבעי לי' אלא לחומרא אם מחייב אפילו פחות מכדי שיעור שהי' או דילמא לא מחייב עד דשהה שיעור שהי'. אבל בשהה פשיטא לן דמחייב ולא אמרינן דאי במזיד לא גמירי שהי' אפילו בשהה שפטור לפטור משום דכי גמירי הלכתא לקולא גמירי דאינו חייב עד דשהה וממילא היכא דלא גמירי הלכתא בדלא שהה נמי חייב. שהרי כתב בפ' ג' מה' ביאת מקדש נכנס למקדש ונטמא שם אחר שנכנס. אפילו טמא עצמו במזיד ימהר ויבהל ויצא בדרך קצרה. ואסור לו לשהות או להשתחוות או לצאת בדרך ארוכה. ואם שהה או שיצא בארוכה אע"פ שלא שהה או שהחזיר פניו להיכל והשתחווה אע"פ שלא שהה חייב כרת. ואם הי' שוגג מביא קרבן ע"כ. הרי שפסק בטימא עצמו במזיד אם שהה במזיד חייב כרת ובשוגג חייב קרבן. אע"ג דלא איפשט בעיין דטימא עצמו במזיד מ"מ מחייב לו בשהה. אלמא בשהה פשיטא לן דחייב. וע"כ לא קמיבעי לן אלא דלא שהה ומש"ה פסק בלא שהה דספיקא לקולא. וה"נ משמע מדבריו דבמזיד צריך שהי' לחייב כרת. והא נמי הוי איבעי' דלא איפשיטא אי צריך שהי' למלקות או לאו. ומ"מ בדשהה מחייב ליה. אלמא היכא דלא גמירי שהי' כגון טימא עצמו במזיד או בשהי' למלקות את"ל דלא גמירי שהי' אפילו בלא שהי' מחייב. ה"ה בנזיר בקבר דלא גמירי שהי' אפילו פחות מכדי שהי' מחייב. וא"כ היכי אפשר לפטור נזיר בקבר בדשהה לחייב. ממ"נ אי לא גמירי שהי' אפילו בפחות מכדי שיעור שהי' חייב. אי גמירי שהי' בדשהה מיהו לחייב. ומן התימא היותר גדולה על הכ"מ שאיך אפשר לומר שהרמב"ם פוטר בנזיר אפילו בדשהה. שהרי בפ' ה' מה' נזירות מחייב בנכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שנודע לו התרו בו ולא קפץ ויצא בדשהה שם כדי השתחווי'. ומכאן מוכח להדי' שהרמב"ם מפרש האי בעיא זו דנזיר בקבר לחומרא ומספקא אינו מחייב אלא בדשהה. ומ"מ בשהה חייב. ומה שנ"ל בזה הוא דוודאי דהא דתנן שם בשבועות דבניטמא בעזרה חייב בדשהה כדי השתחווי' ובדלא שהה פטור והלכתא גמירי לה כדמוכח בגמרא. וודאי חידושא הוא להאי גיסא ולקולא. דאי לאו הלכה הוי מחייב קרבן אפילו בדלא שהה. ואע"ג דתנן במסכת כריתות לרבנן פטור מן הקרבן מפני שאין בו מעשה. ואפילו ר"ע דפליג עלייהו הוא מטעמא אחרינא כדמפרש בגמרא התם. היינו דווקא בחטאת קבועה דכתיב בו אשר לא תעשינה דבעינן דווקא מעשה. אבל בטמא מקדש דהוא בקרבן עולה ויורד לא בעינן מעשה ומדינא בנטמא במקדש מביא קרבן עולה ויורד. אפי' אם ת"ל דהיכי דנטמא במקדש לא הוי כמעשה אם לא יצא מיד הואיל ונכנס בהיתר שעדיין לא נטמא מ"מ חייב ולא אתי הלכתא אלא להקל עליו דעד שישה' כדי השתחוו' לא מחייב. והאי איבעי דנזיר בקבר הכי מיבעי לן. אי בעי שהי' למלקות משום דבאונס גמירי שהי' לא שנא בפנים ולא שנא בחוץ. וכיון דפרע חבירו מעליו את המעזיבה דהוי ליה טומאת אונס בעי שהיי'. ובשהה מיהו מחייב ואפילו לדידן דקי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. מ"מ כיון דבאונס נטמא גמירי לן שהיי'. ולרבוי' נזיר בקבר אתי חידושי דחידש לן רחמנא דהכי לקי אע"פ שאין בו מעשה כמו שחידש לן הכא דבטומאת אונס אינו מביא קרבן עד דשהה. משא"כ בכל התורה כולה. ה"ה לענין מלקות בנזיר בקבר גלוי לן דאף על פי שאין בו מעשה לוקה משא"כ בכל התורה כולה. או דלמא בפנים גמירי שהי' בחוץ לא גמירי שהי'. ולמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו בלא שהה נמי חייב. אבל לדידן דקים לן לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אפילו שהה נמי פטור דהא לא חידש לן רחמנא הכא מידי יותר משאר דוכתא. ואע"ג דתחילת הכניסה היתה ע"י מעשה לא דמי לכלאים דרב אשי דחייב בשהה כדי לפשוט וללבוש משום דתחילת הלבישה היתה ע"י מעשה. דשאני התם דמשום תחלת הלבישה שהיתה באיסור שלבש בגד כלאים מה"ט חייב על כל שהיי' ושהיי' שכדי לפשוט וללבוש כאלו עושה מעשה דמהני לי' תחלת הלבישה שהיתה באיסור. וע"י מעשה זה נגרר כל משך זמן הלבישה אחר המעשה שנעשה בהתחלת האיסור. משא"כ בנזיר בקבר שהתחלת המעשה שהיא הכניסה לא היתה באיסור. שהרי נכנס בשידה תיבה ומגדל. וכניסה זו לא מעלה ולא מורדת. והאיסור מתחיל משבא חבירו ופרע עליו את המעזיבה. ואף על פי שלא יצא אין כאן מעשה. ולא מצטרפת כאן תחלת הכניסה שהיתה בהיתר. אע"פ שהיתה במעשה. לסוף השהי' של איסור שלא היתה במעשה. ומה"ט פסק הרמב"ם בנכנס לשם בשידה תיבה ומגדל. ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דפטור אף על פי ששהה. כיון דלא איפשיט בעי' דבאונס אי גמירי שהיי'. ואיכא לספקא דלמא בפנים גמירי שהיי' ולא נאמרה להלכתא כלל גבי נזיר. א"כ דין נזיר ככל התורה כולה. וקי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ולא מפיק נמי נזיר מהאי כללא. דכיון דלא חידש בו רחמנא מידי מספיקא לא מלקינן לי' אפילו בשהיי' כיון דאין בו מעשה ומהשתא נסתלקה השגת הראב"ד מעליו. משא"כ בנכנס לאהל המת בשגגה ואח"כ נודע לו דחייב בשהה. אע"ג דאיכא למימר בפנים גמירי שהיי'. מ"מ אף שלא נאמר הלכתא גבי נזיר אפילו הכא כיון דשעת הכניסה שהיתה במעשה אע"ג דהיה שוגג מ"מ הוא באיסור ושם איסור עליו. חשבינן לי' לכל זמן שהוא באהל המת ע"י כניסה שוגגת זו שהיתה באיסור כאלו יש בה מעשה. ודמי לכלאים לר' אשי. דאם שהה כדי לפשוט וללבוש חייב. ומ"מ בלא שהה כדי השתחוי' משעה שנודע לו פטור משום שמא באונס גמירי. ואף גבי נזיר גמירי הלכתא דבעינן שהה ובלא שהה פטור. וא"ת למאי דפרישת לן לר' אשי למבעיין נזיר בקבר. אי בעי שהיי' למלקות או לא בעי שהיי'. משום דבפנים גמירי שהיי' ולקי אפילו בלא שהיי'. והיינו דלא כהלכתא. דלמאן דאמר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וקי"ל כוותי' לא לקי. הוי לי' למיבעי אליבי' דהלכתא הכא נזיר בקבר אי לקי על ידי שהיי' מיהת או לא. דבאונס גמירי שהיי' לקי מיהת בשהיי' אע"פ שאין בו מעשה. ואי בפנים גמירי שהיי' אפילו בשהה אינו לוקה דאין בו מעשה. וי"ל דלרבותא נקט לאיבעיא דידי' אליבא דמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. וקמ"ל דאת"ל באונס גמירי שהיי' אי קולא איקל רחמנא עליו דלא לקי עד דשהה. ואי הוי בעי לה אליבא דמ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין. אי נאמרה הלכתא גבי' לאחמורי עליו דלילקי בשהה. הא דלמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו לא גמירי הלכתא לאקולי עליו ולהיות חוטא נשכר דלא לילקי בדלא שהה. כיון דמדינא לקי אף על גב דלא שהה קמ"ל דאפילו לדידי' איכא למבעי דילמא גמירי הלכתא להקל. מ"מ לדעת הרמב"ם קשה לי הא דלא מיבעי לי' אליבא דכ"ע בנכנס לבית הקברות בשוגג ואח"כ נודע לו. דלקי לכ"ע כאלו יש בו מעשה אי בעי שהיי'. או לקי אע"ג דלא שהה. והוי קמ"ל אליבי' דכ"ע הך רבותא דקאמרי. ולולי דברי הרמב"ם דבנכנס שוגג ואח"כ נודע לו דלא מחויב אלא בשהה אפילו תימא דבנכנס בשוגג ואח"כ נודע לו חשוב כעושה מעשה לענין מלקות. מ"מ לק"מ אמאי מוקי הש"ס במסכת נזיר לאיבעי דנזיר בקבר כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה במלתא דלא שכיחא. אמאי לא מוקי לה בנכנס בשוגג ואח"כ נודע ואליבי' דהלכתא. וי"ל דבכה"ג לא בעי' שהיי' אפילו את"ל דבאונס גמירי שהיי'. משום דבטומאת מקדש גופא לא גמירי שהיי' אלא בגוונא דתנן נטמא בעזרה דבכניסתו לא הי' טמא כלל. ולכאורה הכי משמע מאיבעי דטימא עצמו במזיד מאי באונס גמירי שהיי' במזיד לא גמירי שהיי' או דילמא בפנים גמירי שהיי' ל"ש באונס ול"ש במזיד. ופרש"י בפנים גמירי שהיי' בטומאה שאירע לו בתוך העזרה ע"כ. מש"ה מפרש רש"י לאיבעי דנזיר בקבר בנכנס בשידה תיבה ומגדל. וכן פרש"י ז"ל נזיר בקבר שנטמא באונס בתוך בית הקברות דומי' דנטמא בעזרה שלא נתחייב בפנים בכניסתו כו' ע"כ. אבל בנטמא קודם לכן. אע"פ שנכנס בשוגג ואח"כ נודע לו לא בעי שהיי' כדי השתחוויי' אפילו בטומאת מקדש. אבל בנכנס בשידה תיבה ומגדל הוי כניסתו בטהרה דומי' דנטמא בפנים. אבל על הרמב"ם קשה: