שאגת אריה החדשות · חלק י״ב סימן ה׳

אלא שמדברי התוס' במסכת נזיר פ' ג' מינין (דף מ"ג) לא משמע הכי שהרי מהא דאמר רבה אמר ר"ה התם מקרא מלא דיבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא להזהירה על הטומאה להזהירה על הביאה אבל טומאה וטומאה לא וקדייק הש"ס מ"ש טומאה וטומאה דלא דהא מיטמא וקאים טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאים. ושני ר"פ כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין. מר ב"ר אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמתו אדיתי' דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין. וכתב התוס' כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל כו' צ"ל דההוא מסייע להסיר המעזיבה דהא בהתרו בו למלקות איירי ע"כ. ולדבריהם אלו שבנזיר ע"כ צ"ל דמשמע דאם אינו מסייע להסיר המעזיבה אינו חייב מלקות משום דה"ל לאו שאין בו מעשה. דאפילו ר"א דאמר גבי כלאים דבשהה כדי לפשוט וללבוש חייב. היינו דווקא גבי כלאים שתחלת המעשה של לבישה היתה באיסור נגרר כל משך זמן הלבישה אחר תחלת הלבישה שהיתה ע"י מעשה לחייב עליו ע"כ שהי' ושהי' של כדי לפשוט וללבוש. אבל גבי נכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דתחלת כניסתו בבית הקברות בהיתר היתה. שהרי אהל היה מפסיק בינו ובין הטומאה אע"פ שבא חבירו ופרע עליו את המעזיבה אם אינו מסייע להסיר המעזיבה לא מחייב דה"ל לאו שאין בו מעשה. ואפילו ר"א מודה דלא חשבינן ליה השהיי' כמעשה מחמת תחלת הכניסה שהיתה ע"י מעשה כיון דתחלת הכניסה היתה בהיתר משעה שחל האיסור דהיינו משעה שבא חבירו ופרע עליו את המעזיבה שוב לא עשה שום מעשה. דאל"כ אלא לרב אשי מחייב בהא דבא חבירו ופרע עליו את המעזיבה אפילו בלא סייע עצמו להסיר המעזיבה כמו גבי כלאים ומטעמא משום דתחלת הכניסה היתה ע"י מעשה. א"כ ל"ל לאוקמי הא דרב פפא במסייע להסיר המעזיבה דילמא ר"פ כר"א ס"ל. ואפילו אינו מסייע להסיר המעזיבה נמי חייב. ועוד הא וודאי קי"ל כוותי' דבתראי הוא א"ו כדאמרן. ועוד דא"א לפרש איבעי' דנזיר בקבר (בד' י"ז) דמיירי דמסייע להסיר המעזיבה שהרי כמו שמקשה הגמ' שם בנזיר אהאי איבעי ה"ד אלימ' דאמר לי' לא תנזור ל"ל שהיי'. נזיר מ"ט לא בעי שהיי' דקא מתרי ביה ה"נ קא מתרי בי'. ואם איירי במסייע להסיר המעזיבה אכתי תקשה לך ל"ל שהייה. נזיר מ"ט לא בעי שהיי' דקא מתרי בי' ה"נ קא מתרי בי' לא תסיר המעזיבה. ולדבריהם ז"ל מוכרח אני לומר דהא איבעי דרבא דפ"ב דשבועות אצטריך שהיה למלקות או לא וכן הא דבעי התם ר' אשי גופא נזיר בקבר בעי שהי' למלקות או אין צריך. בפנים גמירי שהיי'. בחוץ לא גמירי שהיי'. או דלמא באונס גמירי שהיי' ל"ש בפנים ל"ש בחוץ. דש"מ דאפילו היכי דכניסתו היתה בהיתר מ"מ חייב מלקות ע"י שהיי'. שהרי האיבעי' דנזיר בקבר מפרש לה הגמ' במסכת נזיר פ"ג הכי. דגרסינן התם בעי רבא נזיר והוא בבה"ק מאי. בעי שהי' למלקות או לא. ה"ד אילימא דאמרי לי' לא תנזור ל"ל שהייה. נזיר מ"ט לא בעי שהי' דקא מתרי בי' ה"נ קא מתרי ביה אלא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה כי גמירי' שהי' בבה"מ אבל אבראי לא או דלמא ל"ש. ואמאי דהא אפי' לר' אשי כל כה"ג שהיתה הכניסה בהיתר לאו שאין בו מעשה חשוב ליה ואין לוקין עליו. וצ"ל דס"ל כשנויי בתרא של התוס' במסכת שבועות שם בהא. דאיבעי דרבא איירי לענין איסור מלקות ולא לענין חיוב. וה"נ איכא לפרושי בעל שנויי דנזיר בקבר דלענין איסור מלקות מיירי ולא לענין חיוב. אלא דבהא פליגא תוספות דנזיר אתוספות דשבועות. דבמסכת שבועות פירשו האי שנויי אליבא דר' ביבי אבל לרב אשי חייב מלקות הואיל ותחלת הכניסה היתה ע"י מעשה אע"פ שהיתה בהיתר כיש בה מעשה חשוב לה ולוקין עליו. והתירץ דנזיר ס"ל דכיון דתחלת הכניסה היתה ע"י היתר אפילו ר' אשי מודה דה"ל לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו. ולא קמבעי להו לרבא ולר' אשי אלא לענין איסור מלקות ולא לענין חיוב. שהרי א"א לאוקמי האי בעי דר' אשי דנזיר בקבר כגון שהוא עצמו מסייע להסיר המעזיבה דקא עבד מעשה. דא"כ דמיירי שעצמו מסייע להסיר את המעזיבה שהיי' ל"ל ומאי קא מיבעי לר' אשי. שהרי ע"כ לא קמיבעי ליה אלא משום א"ד באונס גמור שהיי' ל"ש בפנים ל"ש בחוץ. וכיון דהוא עצמו מסייע להסיר המעזיבה אין כאן אונס. ואפילו אם תמצא לומר דבאונס גמור שהיי' הא בכה"ג וודאי לא בעי' שהיי'. א"ו בדלא סייע להסיר המעזיבה קא מיירי וכדאמרן. וכן פירשו התוספות להדי' שם בנזיר פרק ג' ובא חבירו ופרע עליו המעזיבה דווקא באונס דאם ברצונו אי נמי הוא עצמו פרע כה"ג לא איבעי לן אי בעי שהיי'. דבפ' ב' דשבועות קאמר אהך בעי דנזיר טמא איכא דאמרי באונס גמירי לה שהיי' ל"ש בפנים ל"ש בחוץ ע"כ. מ"מ הרבה קשה לי לפי סברת התוספות דמסכת נזיר דס"ל דהא כל היכי דהי' הכניסה בהיתר תו לא מחייב אשהי' שאיסור הבא עליו אחר כך משום דכל כה"ג לא חשיבי לו מעשה. חדא דא"א לפרש דאיבעיא דרבא ור"א מיירי לענין איסור מלקות ולא לענין חיוב. דאיסור זה אינו ידוע מה טיבו. דאילו איסורא גרידא הדבר ברור דאיכא מדאורייתא אפילו בלא שהיי' ולא קמיבעי' לי' אלא לענין חיוב מלקות אי בעי שהי' או לא. וזה דבר פשוט. ועוד קשה לי אי הא דר"פ מיירי במסייע להסיר המעזיבה ל"ל למינקט ובא חבירו ופרע המעזיבה מה טיבו של חבירו לכאן. שהרי עיקר חיובו באה דווקא ע"י סיוע דידי' עצמו ולא ע"י מעשה חבירו. ועוד קשה לי מה יאמרו בשנויא דמר בר רב אשי. אטו הוא סייע במיתתו של הגוסס. וא"כ ע"כ למר בר ר' אשי בלי שום מעשה לוקה על הביאה ועל הטומאה לרב הונא היכי דאתינן בהדי הדדי. וש"מ דכל כה"ג כלאו שיש בו מעשה חשבינן לי' ולוקין עליו. ואע"פ שתחלת הכניסה בהיתר היתה חשבינן להשהיי' של איסור שחל עליו לאחר מכאן שהיתה ע"י כניסה זו של היתר כלאו שיש בו מעשה ללקות עליו. וזה מן התימ' לומר דאתי' מילתא דר"ה ודר"פ ומר ברא"ש שנאמרו עליו דלא כהלכתא. דקים לן בכולהו תלמודא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. ועוד שהרי פלוגתא דתנאי היא בכמה דוכתא. ומהם בריש מס' שבועות (דף ג') וריש תמורה אי לוקין על לאו שאין בו מעשה או לא. ומאן דאמר אין לוקין עליו ע"כ א"א למדרש מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא להזהירה על הטומאה להזהירה על הביאה למר ב"ר אשי. ובע"כ האי מקרא מלא לדרשה אחרינא אתא א"כ מנ"ל לר' הונא למדרש ממקרא מלא מדלאו שאין בו מעשה לוקין עליו דלהזהירה על הטומאה ולהזהירה על הביאה והיינו לחייבו שתים הוא דקאתי. וכן פירשו התוספות לכולהו סוגי' דלחייבו ב' מלקות קאמר ר"ה. וכן דוחק לומר דאיבעי' דרבא במס' שבועות ובעיא דר"א דנזיר בקבר הוי דלא כהלכתא וכמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו (ותימא על הכסף משנה) שכתוב בפרק ג' מה' אבל אההוא אוקימתא דר"פ ומר ב"ר אשי דמס' נזיר. וא"ת אמאי לוקה הרי כשנכנס לאהל לא נטמא ואח"כ כשמת המת או כשפרע עליו את גג השידה לא עשה מעשה ולמה ילקה. והתוס' תירצו דהכא במאי עסקינן כשסייע הוא לפורעו גג השידה וצ"ל שהתרו בו כשסייע לפרוע המעזיבה. ולפ"ז נצטרך לומר דאוקימתא דעייל כשהוא גוסס בשתיכף שנכנס לשם מת הגוסס והתרו בו כשנכנס אל תכנס שהרי זה גוסס ומיד ימות. ואפשר דמש"ה כתוב רבינו עד שמת המת ולא כתב עד שמת הגוסס לרמוז על תקיפות מיתתו שהי' כבר קרוב להקרא מת כשנכנס זה שם. ועי"ל דכשנכנס באהל התרו בו הזהר מלהכנס שמא ימות זה בעודך שם ובנכנס והוא בשידה תיבה ומגדל התרו בו אל תכנס שמא יבא אחר לפרע עליך את המעזיבה (לפרוע). ואע"ג דהתראת ספק הוא רבי' פסק בפ' י"ו מהלכות סנהדרין דשמה התראה ע"כ. ואין אלו אלא דברי תימא. דמ"ש שהתרו בו כשנכנס אל תכנס שהרי זה גוסס ומיד ימות. וכי עדים נביאים הם שידעו שימות מיד קודם שיספיק זה מלצאת משם. ובתירץ שני הוסיף תמה על תמה שהרי בנכנס בשידה תיבה ומגדל נכנס בהיתר. דהא לכתחילה מותר לכהן ונזיר לכנוס כן במקום טומאה כדאמרי' פ"ג דערובין (דף ל"א) ר"י אומר מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר. ומפרש הש"ס היכא אזיל בשידה תיבה ומגדל והאיך שייך התראה בכה"ג שיתרו בו בשעת היתר אל תעשה כן שמא תבוא לידי איסור כיון דמותר לו לכתחילה לעשות כן מה התראה היא זו. אין זה אלא כמשחקין בו. וגם בגוסס אין איסור לכנוס להבית שהגוסס שם להאי שנויי דמר ב"ר אשי. ועוד אפילו אם היה שייך כאן איסור מספק שמא יבא אחד ויפרע את המעזיבה מ"מ אין זה התראה אפילו למ"ד התראת ספק הוי התראה כמ"ש התוס' בפ' ט' במס' סנהדרין (דף ע"ט) דדווקא היכי שיודע בבירור שיבוא לידי וודאי איסור אם יותיר או אם יכה שניהם מש"ה שמה התראה. אבל הכא בזורק אבן לגו אינו יודע שיבוא לידי איסור שאינו יודע את מי יכה ע"כ. וה"נ אינו יודע בבירור שיבוא לידי וודאי איסור שימות הגוסס או שיבוא אחד ויפרע את המעזיבה. ועוד תמהני על בעל כ"מ איך שכח מה שכתב הוא בעצמו בה' כלאים פ"י גבי הא דר' אשי דאפילו שהה כדי לפשוט וללבוש חייב שכתב. ויש לתמוה מאחר שאינו עושה מעשה בכל פעם למה יתחייב על כל התראה והתראה. ונ"ל שמאחר שהיה בידו לתקן להסיר האיסור מעליו בכל פעם שמתרין בו חשוב כלובש. וכן כתב הריטב"א בשם התוס' וכתב שהביא ראיה לדבר ע"כ. וה"נ הוי מצי לשנויי הכא דכיון שיש בידו לצאת משם כשמת הגוסס וכשפרע חבירו את המעזיבה כשלא יצא אחר התראה חשוב כנכנס לשם. ומ"מ בעיקר דברי הריטב"א בשם התוס' דבריו תמוהין הם. דמה בכך דיש בידו להסיר האיסור מ"מ הרי במה שאינו מסיר את האסור אינו עושה שום מעשה אלא שהוא בשב ואל תעשה והאיסור ממילא חל. והרי נותר וכן נשבע לאכול ולא אכל דחשיב להו לאו שאין בו מעשה ברפ"ק דשבועות ובכמה מקומות בש"ס. אע"ג דבידו להסיר האיסור. שכשאוכל לא יהיה נותר ולא יעבור על שבועתו. א"ו כל כה"ג חשוב להו לאו שאין בו מעשה. וקרוב הדבר בעיני שכוונת הריטב"א בשם התוס' היא כמ"ש התוס' גופא בשבועות שהבאתי למעלה דה"ט דר"א דמשום דתחלת הלבישה היתה ע"י מעשה חשוב העשיה נמי כמעשה. ובעל הכ"מ ז"ל לא דייק במלתי' שפיר אגב ריהטא להביא מדברי הריטב"א ראיה לדבריו. וליתא. וזה פשוט בעיני. כי אין רבותינו בעלי תוס' ז"ל חשודין ח"ו לסבור סברה כזו. דהאיך עשו תירוץ מן הקושיא גופא: