שאגת אריה החדשות · חלק י״ב סימן ז׳

ועוד מדקמיבעי לן בנזיר שנכנס בשידה תיבה ומגדל. ולא מיבעי לן בכהן בכה"ג ש"מ בכהן פשיטא לן דחייב אפילו בלא שהיי'. וע"כ ה"ט משום דקודם שנכנס לשם בהיתר הי' עליו קדושת כהונה שמוזהר מטומאת מת מש"ה חייב בלא שהיי'. ע"כ לא קמיבעי לן אלא בנזיר שמשעת כניסה לבית הקברות לא הי' עליו קדושת נזירות ושם קבל עליו הנזירות. והרמב"ם כתב בפ"ג מה' אבל כהן שנכנס באהל המת או לבית הקברות בשגגה. ואחר שידע התרו בו. אם קפץ ויצא פטור. ואם ישב שם כדי השתחווי' כמו שבארנו בענין טומאת מקדש. הרי זה לוקה ע"כ. ולטעמי' אזיל דבנזיר שנכנס בשוגג ואח"כ נודע לו בעי שהיי'. ועוד שאפילו על רש"י ז"ל אני תמה שמתוך פירושו משמע. דאם הי' נזיר כבר ונכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל. ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה. ואם באונס גמירי שהיי' ל"ש בפנים ול"ש בחוץ אין לוקה עד שישהה כדי השתחווי'. והא ליתא. דאם הי' נזיר כבר אף על פי שפרע עליו את המעזיבה לאחר שנכנס לבה"ק לא בעי שהיי'. אפילו אם גמירי שהיי' באונס. ולא מיבעי לן אלא אם כן קיבל עליו נזירות בבית הקברות בטהרה. כגון שנכנס לשם בשידה תיבה ומגדל קודם שנזר. ונזר שם בעודו טהור. ונטמא באונס אחר שנזר. כגון שבא חבירו ופרע עליו את המעזיבה. אבל אם הי' נזיר קודם שנכנס לשם. אע"פ שנכנס לשם בטהרה ונטמא באונס וודאי לא בעי שהיי'. והיינו דגרסינן שם במסכת נזיר והוא בבה"ק מהו כו'. דמשמע שקיבל עליו הנזירות אחר שנכנס לבה"ק. דאם לא כן הו"ל למימר נזיר ונכנס לבה"ק ומתניתין וכל הסוגיא דהתם מיירי מנזיר והוא בבה"ק. ופירש"י דכל הסוגיא הכי הוי דקיבל עליו נזירות אחר שנכנס לבית הקברות. אע"פ שכתוב בספרים דידן נזיר. והוא בבית הקברות. האי יו"ד של נזיר טעות סופר הוא. ונזר והוא בבית הקברות גרסינן. גם אחר האיבעי' זו גרסינן בעי ר' אשי נזיר והוא בבה"ק טעון גילוח. או לא. כי בעי תגלחת טהור שנטמא דקא מטמא נזירותו. אבל טמא שנזר לא. או דילמא ל"ש. וההוא נזיר והוא בבה"ק ע"כ פירושו שקיבל עליו נזירות בבית הקברות ודקאמר כי בעי תגלחת טהור שנטמא כו'. אבל טמא דנזיר לא ומדכולי' סוגי' דלפניו ודלאחריו מיירי שקיבל עליו הנזירות בבה"ק וכמו שמפרש רש"י להאי בעי דשהיי' באמצע. אלמא האי בעי נמי בכה"ג איירי. וגם בהאי בעיא דגילוח נמי כתוב בספרים דידן נזיר ביו"ד ושיבוש הוא אלא נזר בלא יו"ד גרסינן. ונחזור לבעיי' דשהיי' דמיבעי לן נזר והוא בבה"ק. דהיינו שקיבל עליו אחר שנכנס לשם בעי שהיי' למלקות או לא. והיינו דקאמר ה"ד אילימא דא"ל לא תנזור הלא במקבל עליו נזירות בבה"ק מיירי. וכן פירש הראב"ד בפ"ו מה' נזירות הנזכרה. אלא האי בעי' כך היא נכנס בשידה תיבה ומגדל ונזר שם. ובא חבירו ופרע עליו את התקרה ונטמא מי בעי שהיי'. או לא ע"כ. וקשה לי על הראב"ד דמפרש לאיבעי דנזיר בקבר כשנזר שם בבה"ק מיירי אמאי לא השיגו בהא דנזיר שנכנס בשוגג. ובהא דכהן שנכנס לאהל המת. דלחייב בהני תרתי אע"ג דלא שהה. וכן דעת המפרש במס' נזיר שפירש. בעי רבא הואיל דאמר ר' יוחנן דלוקה. ותנן במתניתין כוותי' בעי שהיי' למלקות כו' ע"כ. והא דרבי יוחנן במקבל עליו נזירות בבה"ק איירי באותו סוגי'. וכן פירש עוד כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל בבה"ק שמפסיק בינו ובין הטומאה. ונזר בעודו בשידה שהיה טהור. ואחר כך בא חבירו ופרע עלי' את המעזיבה שהוא תחתיו שהיתה השידה על ראשו ע"כ. וגם הרמב"ם עצמו כתב. מי שנזר והוא בבה"ק נזירות חל עליו. ואפי' שהה שם כמה ימים אין עולין לו ולוקין לכל שהייתו שם. ואם התרו בו שלא יזיר שם אינו מגלח שערו כשיצא משם. ואם נטמא שם בבה"ק באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן אינו מגלח ואינו מביא קרבן טומאה. נכנס לשם בשידה תיבה ומגדל. ובא חבירו ופרע עליו המעזיבה ונטמא. אע"פ ששהה שם אינו לוקה. אבל מכין אותו מכת מרדות אם שהה. יצא מבית הקברות ושהה ימים וחזר ונכנס אין אותו הימים עולין לו ע"כ. הרי שהתחיל שנזר בעודו בבה"ק וסיים בדין דיצא משם. ובאמצע הכניס דין בנכנס לשם בשידה תיבה ומגדל. אלמא דהוא ז"ל נמי מיירי כמו שפרשתי לבעיין דנזיר והוא בבה"ק וכדאמרן. ותימא לי עליו ז"ל ל"ל למינקט בכה"ג שנכנס בהיתר. ונזר שם אפילו נזר קודם ונכנס בהיתר נמי דלדידי' ליכא למימר האי בעיי' כדפרישית. ולישנא הש"ס נקט כדרכו בכ"מ. דהא גופא תקשי לי' ל"ל להש"ס למבעי כה"ג. שהרי להרמב"ם אי באונס גמירי שהיי' אפילו בנזיר מקודם ונכנס בשוגג בעי שהיי' כ"ש בנזיר שנכנס בהיתר דאיכא למבעי אי בעי שהיי'. דדמי' טפי לנכנס לעזרה ונטמא דתנן בפ' ד' דשבועות. ואי בפנים גמירי שהיי' אין שום רבותא בזה יותר מזה. כיון שלא נאמרה הלכתא אבראי ולקי בלא שהיי' למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. וליכא למימר דאף על פי שהוא ז"ל מפרש האי בעי' בנזיר ואחר כך נכנס בהיתר. והכניסה כיון שהיתה אחר חלות הנזירות אע"פ שהיתה בהיתר גורמת לכל זמן שהוא בבה"ק להיות כעושה מעשה וללקות עליו אפילו למ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כאלו נכנס באיסור דחייב על כל שהיי' ושהיי' כ"ש של כדי לצאת ולכנוס אע"פ שלא שהה כדי השתחוי'. דומי' דכלאי' דחייב לר' אשי בשהה כדי לפשוט וללבוש. ומבעי לן אפילו למ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. מ"מ כיון שנזר קודם שנכנס כיש בו מעשה דנינין לי' לחייב על זמן שהייתו בבה"ק שבא ע"י מעשה של הכניסה שהיתה אחר חלות הנזירות. ומיבעי לן אי באונס גמירי בעי שהיי' כדי השתחוויי'. ואי בפנים גמירי לא בעי שהיי' ולוקין אותו כיון דנזר כבר. אף על פי שנכנס בהיתר כנכנס באיסור דמי' להא מילתא לדון כל זמן שהייתו בבה"ק כעושה מעשה הואיל שהשהיי' היתה באה ע"י מעשה של כניסה שהיה כבר נזיר. וכיון שעלתה בתיקו אזלינן לקולא ולא לקי בכה"ג. אלא א"כ שהה כדי השתחוויה. והרמב"ם ל"צ לאשמועינן כה"ג היכא דנזר כבר ונכנס בהיתר דאינו חייב אלא א"כ שהה כדי השתחווי'. כיון דכבר כתב היכא דנזר כבר ונכנס בשוגג ואח"כ נודע לו דאינו חייב אלא א"כ שהה כדי השתחווי'. אלמא אי באונס גמירי אפילו בנכנס באיסור בשוגג נמי גמירי דאינו חייב אלא א"כ שהה כדי השתחווי'. כ"ש היכי שנכנס בהיתר אע"פ שנזיר כבר דהוי יותר דמי' להא דתנן נכנס לעזרה ונטמא דהוי בכללא דהלכתא. דאי באונס גמירי שהיי' דאינו חייב אלא א"כ שהה כדי השתחווי'. ומה"ט שינה הרמב"ם וכתב שהא דנכנס בשידה תיבה ומגדל דנכנס בהיתר ואח"כ נזר דהוא דאינו לוקה אא"כ ששהה שם אחר שפרע עליו חבירו את המעזיבה כדי השתחווי'. וטעמא דמלתא דלא חשבינן לי' כעושה מעשה בשהייתו משום (שעל) מעשה של הכניסה (הוי) ולחייבו מיהו בשהה כדי השתחווי'. משום כיון דבשעת כניסה זו לא היה עדיין נזיר אין ראוי' לכניסה זו לגרום השהיי' שלאחר קבלת הנזירות כעושה מעשה. כיון דבשעת מעשה של הכניסה לא הי' עדיין הנזירות בעולם. ומדלא פטיר לי' הרמב"ם בשהה כדי השתחווי' אלא בנכנס ואח"כ נזר ממילא שמעינן בנזר ואח"כ נכנס אע"פ שנכנס בהיתר כגון דחל עליו נזירות כבר כשנכנס חייב מיהו בשהה. וקמ"ל בנזר ונכנס בשוגג דאינו חייב אלא בשהה. משום דאי באונס גמירי בכה"ג נמי נאמרה הלכתא. ושנכנס ואח"כ נזר קמ"ל דפטור אפילו בשהה. וממילא משמע דבנזר ואח"כ נכנס בהיתר דחייב מדלא פטור אלא בשנכנס ואח"כ נזר ומ"מ שהה בעינן (מכ"ש): (חסר מלות אחדות בכ"י אבל הענין מובן בלי טורח): וא"ש מה שהקשיתי להרמב"ם הא דלא מבעי' לי' אליבי' דכ"ע בנכנס לבית הקברות בשוגג ואח"כ נודע לו דלוקה לכ"ע דהשתא נמי אליבי' דכ"ע מבעי לי' אפילו למ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. ולא קשה נמי אמאי לא מבעי' לן כה"ג דשכיח טפי. משום דרבותא קמשמע לן דאפי' בנכנס בהיתר מכל מקום לוקה הואיל ונזר כבר אפי' למ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. אבל א"א לפרש דברי הרמב"ם כן שהרי כתב בפ' ג' מה' ביאת מקדש לענין טומאת מקדש יצא בקצרה והלך מעט ועמד ושהה מעט עד שנצטרף מכל השהיות כדי השתחווי' במזיד אינו לוקה. בשוגג אינו מביא קרבן מפני שהדבר ספק. אבל מכין אותו מכת מרדות ע"כ. ובנכנס למקדש ואחר כך נטמא איירי התם ומה טעמא דאינו לוקה משום דמבעי לן בגמרא במסכת שבועות שם שהיות מהו שיצטרפו ולא איפשיט לן. אבל בשהה בבת אחת שיעור שהיי' כדי השתחווי' לוקה. אף על פי שכשנכנס לעזרה טהור הי' ואחר כך נטמא. חשבינן לי' כעושה מעשה על הכניסה שהיתה בהיתר שעדיין לא נטמא. ודמי' לנכנס ואח"כ (הזהיר) [נזר] שכמו שבכאן שבעת כניסתו למקום טומאה. ה"ה התם לא [היה] טמא עדיין בשעת כניסה. ואף על פי שהרמב"ם פסק לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. מ"מ ע"י כניסה זו של היתר ה"ל כלאו שיש בו מעשה. ואע"ג דמבעי לן התם לענין טומאת מקדש אי גמירי שהיי' למלקות או לא ולא איפשיט לן. מ"מ אפילו אי לא גמירי שהיי' במזיד למלקות אפילו הכי לקי מיהת בשהה. אלמא כניסה של היתר עושה את השהיי' כמעשה ולוקין עליו. אפילו את"ל לקרבן גמירי שהיי'. וה"ה לנכנס לבית הקברות ואחר כך נזר נלקה מה"ט. ועוד שא"א לפרש לאיבעי דנזיר בקבר למ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. כמו שאכתוב לקמן בס"ד. ומכח קושיא זו א"א נמי לפרש כשיטה ראשונה שכתבתי לדעת הרמב"ם. ועוד קשה לי על אותו שיטה מהא דכתב הרמב"ם בפ"ה מה' נזירות. נזיר שנכנס לבה"ק ושהה שם עד שמת שם המת או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל. ובא חבירו ופרע מעליו מדעתו הרי זה לוקה שתים. אחת משום לא יבא וא' משום לא יטמא. שהרי טומאה וביאה באין כאחת ע"כ. הרי כשנכנס לבית הי' בהיתר. ואפ"ה לוקה בשהה עד שמת המת. אבל לפירש שני לק"מ. דכיון שהיה נזיר כשנכנס לבית. אע"פ שנכנס בהיתר חייב בשהייתו שם אחר שמת המת. ונחזור לענינינו דאיבעי זו דנזיר בקבר. דכבר פירשתי לאיבעי זו בתרי גוונא. ולתרווייהו פירשו הכי הוא דאי אבראי גמירי הלכתא דנזיר בקבר הוי נמי בכללא דהלכתא. אפילו למ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. מ"מ חידש לן רחמנא בהלכתא חומרא זו דבשהה כדי השתחוי' לקי הכא. ולמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו חידש לן רחמנא בהלכתא זו קולא דבדלא שהה כדי השתחוי' אינו לוקה. ולא מיבעי' לן אלא בדלא שהה אי לקי ואי בפנים גמירי שהיי' ונזיר בקבר לאו בכלל הלכתא זו: (סוף התשובה חסר קצת בכ"י):