שאגת אריה החדשות · חלק י״ב סימן ד׳

נמצא הא דנוסחי עתיקא פירשתי היטב דלא תקשי להוראת בעל תרומת הדשן ז"ל. אלא שכוונת התו' א"נ לפרש כן. שאין הדרך התנא לסתום כ"כ אלא לפרש. מ"מ כיון דאיכא לפרש טעמא דנדחה כהן ונזיר מפני מ"מ משום מצות עשה שבהן ולא משום כבוד הבריות וכדפרשתי. אין בו כח לדחות טומאת כהן ונזיר מפני כבוד הבריות לחוד ויפה כ' בעל ת"ה ז"ל. שהרי גם שהיי' בטומאת אהל המת וכהן ונזיר איסורי דאורייתא הוא כמו שביארתי היטיב בסימן הקודם לזה מההיא סוגי' דפ' ג' מינין מהא דאמרינן התם להזהירה על הטומאה להזהירה על הביאה. ומבעיין דנזיר בקבר בפ' ב' דשבועות ובפ' ג' דנזיר. וכבר נתבאר שם כל הצורך בזה ואין צריך לכפול את הדברים. וגם אין להתיר לשהות כהן ונזיר באהל המת משום דהוי לי' שב ואל תעשה. כיון שהוא כבר באהל עם המת ואין עליו אלא מצות פרוש בלבד. דהא נמי ליתא. דאם כן תקשי לך הא דרב דאמר המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק אמאי כיון דילפינן מלאחותו דשב ואל תעשה נדחה מפני כבוד הבריות. והרי הכא כיון שכבר הוא מלובש בכלאים אמאי פושטן אפילו בשוק הרי אין כאן קום ועשה דקום ועשה של כלאים אינו אלא בשעת לבישה שעושה מעשה בלבישתו. אבל המוצא כלאים בבגדו שכבר עומד ומלובש. וקום ועשה של שעת לבישה כבר חלף והלך לו. ומאי דהוי הוי וא"א בתקנתי'. ועכשיו אפילו לא יפשיטנה מעליו אינו אלא שב ואל תעשה ואמאי אינו נדחה מפני כבוד הבריות. ונ"ל דהיינו טעמא כיון שתחילת הלבישה ע"י מעשה בא. ומשום הכי כל זמן שהוא עומד ומלובש בה חשבינן לו כעושה מעשה בידים. והכל נגרר אחר תחילת הלבישה שהיתה ע"י מעשה וכל זמן שהוא מלובש בה כעשה מעשה בידים דמי. וראי' לזה מהא דתנן במסכת מכות (ד' כ"א) הי' לבוש בכלאים כל היום אינו חייב אלא אחת. א"ל אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כאו"א. ובגמ' א"ר ביבי א"ר אסי לא פושט ולובש ממש אלא אפילו מכניס ומוציא בית יד אונקלי שלו מחוי ר"א ברי' דר' איקא עיולי ואפוקי רב אשי אומר אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב. ודע שהגירסא בספרים שלנו היא משובשת במילתי' דר"ב. וכפי מה שכתבתי הא הגירסא להרי"ף ושאר פוסקים ועיקר. ופי' שם נ"י אפי' לא שהה. כלומר אפילו לא הכניס והוציא ב"י אלא שהה אחר התראה ועמד לבוש. כדי שהי' יכול לפשוט וללבוש ארבעה או חמשה פעמים חייב על כל אחת ואחת ואף על פי שאינו עושה מעשה. דכיון שמתחילה עשה מעשה כשלבש. ועתה שוהה כדי לפשוט וללבוש חשיב מעשה כיון שהתרו בו על כל שהיי' ושהיי' ע"כ. אלמא אפילו לענין מלקות דקי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. מ"מ בשהה כדי לפשוט וללבוש כיון שמתחילה עשה מעשה כשלבש כל שהי' ושהי' ששוהה אחר הלבישה שיש בה כדי לפשוט וללבוש חשבינן לי כעושה מעשה ולוקין על כל התראה והתראה דכל שהי' ושהי'. וה"נ דכוותי' חשבינן לי' כעושה מעשה. ומש"ה פושט אפילו בשוק ואין נדחה מפני כבוד הבריות. כיון שדמינן לי' כעושה מעשה. ואין איסור תורה נדחה בקום ועשה מפני כבוד הבריות והכא נמי בנידן דידן כיון דתחילת ביאתו לאהל הי' ע"י מעשה מש"ה חייב לרוץ ערום מן האהל. ואינו נדחה מפני כבוד הבריות דכל שהי' ושהיי' חשבינן לי' כעושה מעשה. כיון שמתחילה עשה מעשה כשבא לאהל דומי' דכלאים. מ"מ אכתי איכא לעיוני אי איכא לפלוגי' בהאי ענינא לענין טומאת כהן באהל המת בין קדים מיתת המת לביאת הכהן אל האהל ובין קדים ביאת הכהן למיתת המת. ואח"כ כשהוא בתוך האהל מת המת. דבכה"ג איכא למימר הואיל בשעת כניסתו לאהל דקא עביד מעשה הי' בהיתר נדחה איסור טומאה מפני כבוד הבריות. שהרי כשנולד האיסור דהיינו במיתת המת מעכשיו לא קא עביד הכהן שום מעשה והוה לי' (שב ואל תעשה) דנדחה מפני כבוד הבריות. והנה ענין זה מילתא עמיקתא היא וצריך ביאור רחב. ודע דבריש פ"ב דשבועות (דף י"ד) תנן נטמא בעזרה ונעלם ממנו טומאה וזכור את המקדש. נעלם הימנו מקדש. וזכור הטומאה. נעלם ממנו זה וזה והשתחוה או ששהא כדי השתחווי' או בא לו בארוכה חייב. בקצרה פטור. ובגמ' דף ט"ז בעי רבא צריך שהיי' למלקות או אין צריך שהיי' למלקות. לקרבן גמירי שהיי'. למלקות לא גמירי שהיי'. או דילמא בפנים גמירי שהיי' ל"ש לקרבן ל"ש למלקות. והקשו בתוס' מהא דאר"א גבי כלאים אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב מכלל דלרב ביבי לא מחייב בשהיי'. ותירצו דרב ביבי לא פליג על ר"א אלא דלא נחית לאשמועינן חדוש של שהיי'. אלא לאשמועינן דבהכנסת בית אונקלי חייב. אע"פ שאינו לובש כל המלבוש. א"נ לרב ביבי לא לקי אשהיי' משום דהוי לאו שאין בו מעשה. והכא איירי למאן דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. א"נ איירי לענין איסור מלקות ולא לענין חיוב. ור"א דפליג עלי' התם וחשיב שהי' כמעשה כיון דתחילת הלבישה ע"י מעשה. והכא אפילו אי לא בעינן שהיי' כדי השתחוואה. מ"מ בעינן כדי יציאה וכניסה. אבל בפחות מכאן לא. כי היכא דבעינן גבי כלאים כדי פשיטה ולבישה ע"כ. והרי האי איבעי דרבא דצריך שהיי' למלקות או לא אנטמא בעזרה קאי דכניסתו לעזרה היה בהיתר. מ"מ לר"א חשוב שהי' כמעשה כיון דתחלת כניסתו היתה ע"י מעשה. אע"פ שמעשה זו של כניסה בשעת היתר היתה. ולשנוי' קמא של התוספ' אפילו ר' ביבי לא פליג עלה דר"א בהא. וה"נ בנידון דידן אע"פ שבשעת כניסת הכהן בתוך האהל היה בהיתר. שהרי עדיין לא הי' שום מת באהל אלא שאח"כ מת עליו מת בתוך האהל. מ"מ ע"י כניסה ראשונה שהיתה ע"י מעשה אע"פ שבהיתר היתה חשוב השהיי' של איסור אחר שמת עליו המת כמעשה. והוי לי' כקום ועשה שאינו נדחה מפני כבוד הבריות: