שאגת אריה החדשות · חלק י״ב סימן ג׳

ותדע לך דע"כ האי דמת מצוה דוחה לאסור טומאת כהן ונזיר אינו משום כבוד הבריות לחוד אלא משום מ"ע שבה כדאמרן דאל"כ תקשי לך הא דקיימא לן למאן דקרי ותני מטמא לו כהן ונזיר עד דאיכא שיתא אלפי גברי ומאן דמתני וכן לנשיא אין לו שיעור. ולעולם מטמא לו כהן ונזיר אפילו יש לי' הרבה מתעסקים מטמא לכהן ונזיר עם הכל כי כבודו בכל אדם. כמ"ש הרמב"ן בספר תורת האדם. והרא"ש והטו"ר יו"ד סי' (ע"ד) והוא מהירושלמי. והרי אם ימנעו הכהן והנזיר מלטמאות לו אין כאן בזיון. שהרי יש לו מתעסקים בלא"ה כדי צרכו קבורה ויותר. ולא יהי' מוטל בבזיון ואין משום העדר כבוד שהרי כבודם בכל אדם. מ"מ משום כבוד לחוד אין נדחה שום דבר מן התורה אפילו בשב ואל תעשה אם לא משום בזיון. אלא ע"כ הטעם דכיון ששיערו חכמים שיעור של כל אחד ואחד כבודו בכמה הוי לי' עשה דכבוד תורה וכל שאין לו מתעסקים כשיעור כבודו נדחה איסור טומאת כהן ונזיר מפנו עשה דכבוד תורה. ואמאי הרי טומאת כהן ונזיר ה"ל עשה ול"ת. והיאך כבוד תורה דליכא אלא עשה בלבד דוחה אותם. וע"כ הטעם משום דעשה ול"ת דכהן ונזיר קילי ואתי עשה לחוד דכבוד תורה ודחי אותן. וא"כ ה"ה דמצות קבורה של כל אדם דוחה עשה דקבורה לחוד לעשה ול"ת דכהן ונזיר ולאו משום כ"ה נגע בה. ואין לדחות דשאני עשה דכבוד תורה דחמיר תדע שהרי יש בה כח לדחות לשאר עשה. כדאמרינן במסכת שבועות ר"פ שבועות העדות (דף ל' ע"ב) רב יימר הוי ידע לי' סהדותא למר זוטרא אתי לקמי' דאמימר אותבינהו לכולהו. א"ל ר"א לאמימר והאמר עולא מחלוקת בבעלי דינין אבל בעדות ד"ה בעמידה. א"ל האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף. כלומר האי עשה ועמדו שני האנשים. והאי עשה דאת ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח. עשה דכבוד תורה עדיף. משא"כ לעשה דקבורה דקיל ואין דוחה לשאר עשה משום דמאי אלימא האי עשה מהאי עשה. ואיכא למימר דהא דדחי עשה דכבוד תורה דקרי ומתני לעשה ול"ת דכהן ונזיר לאו משום דטומאת כהן ונזיר קילי אלא משום חומרא דעשה דכבוד תורה. אבל שאר עשה וכן עשה דקבורה דלא חמירי אין בהם כח לדחות לעשה ול"ת דטומאת כהן ונזיר. דלא היא. שהרי במסכת חולין אמרינן שלח תשלח אין לי אלא לדבר הרשות לדבר מצוה מנין ת"ל תשלח מ"מ. ומעיקרא דחיק הש"ס לאוקמי למצות שלוח הקן על עשה דשלח תשלח לחוד דליכא ל"ת דלא תקח אם על בנים משום דאל"כ לא צריך קרא למעוטי לדבר מצוה משום דהאי עשה. והאי עשה ול"ת. ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ואח"כ פריך מכדי האי עשה והאי עשה. מאי אלימא דהאי עשה מהאי עשה. ומשני סד"א הואיל ואמר מר גדול שלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים. והאי מצורע כיון דכמה דלא מטהר אסור בתשמיש המטה דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים. אהלו זו אשתו. מכאן שאסור בתשמיש המטה. מ"ד כיון דאסור בתשמיש המטה ליתי עשה דידי' ולידחי עשה דשלוח הקן קמ"ל. אלמא אפילו עשה דמצורע שיש עמו הטלת שלום שבין איש לאשתו שדוחה את כבוד המקום דחמיר מכבוד תורה לא צריך קרא למעוטי אלא שלא ידחה לעשה דשלוח הקן לחוד. אבל לעשה ול"ת לא צריך קרא למעוטי דבלא"ה לא דחי עשה דחמיר לשאר עשה ול"ת. וה"ה לעשה דכבוד תורה אין ראוי לדחות מחמת חומרא דידי' לעשה ול"ת דכהן ונזיר. א"ו ה"ט דדחי עשה דכבוד תורה לעשה ול"ת דכהן ונזיר משום קילותא דידהו דמה לכהן שכן שאינו שוה בכל. ומה לנזיר שכן ישנו בשאלה וגריעי טפי מכל עשה ול"ת שבתורה. וה"ה עשה דקבורה נמי דוחה אותם מה"ט. ועוד שהרי מקשה בברכות לרב דאמר המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק. מהא דתנן והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם מהם ופעמים שאין אתה מתעלם מהם. הא כיצד כהן והוא בבית הקברות או שהי' זקן ואינו לפ"כ או שהיתה מלאכתו מרובה משל חבירו לכך נאמר והתעלמת אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. ומשני שאני התם דכתיב והתעלמת מהם. ופריך וליגמר מינה ומשני איסורא ממונא לא ילפינן. והרי בזקן ואינו לפי כבודו איכא (משום) עשה דכבוד תורה כמש"כ הרא"ש בפ' אלו מציאו'. ויראה לי כיון שפוטרו תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו הוא לגבי דידי' שמזלזל לכבוד תורה במקום שאין חייב כו' ע"כ. ואפילו הכי בממונא דהשבת אבידה הוא דדחי עשה דכבוד תורה לעשה ול"ת דהשבת אבידה דהוי עשה ול"ת כדאמרינן (בב"מ דף ל') הא באיסורא לא דחי אפילו היכי דאיכא בזיון קצת דומי' דהשבת אבידה לזקן ואינו לפי כבודו. מ"מ באיסורא אפילו בכה"ג דאיכא בזיון קצת לא דחי עשה דכבוד תורה לעשה ול"ת דאיסורא. ואמאי דחי לעשה ול"ת דטומאת כהן ונזיר אע"פ שיש לו מתעסקים כל צרכו ואין כאן בזיון כלל רק מניעת כבוד בלבד למאן דקרי ותני או מתני ונשיא ואין כאן משום בזיון כלל. אלא עשה דכבוד תורה לחוד ודחי לעשה ול"ת דידהו של איסורא. אלא וודאי היינו טעמא משום קילותי דאיסורא דידהו כדאמרן וא"ת א"כ למה לי קרא יתירה דלאביו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה כדאמרינן בר"פ כהן גדול (דף מ"ז) ת"ל דאתי עשה דקבורה ודחי את איסור טומאת מת דכהן ונזיר. ואם משום דאית בהו עשה ול"ת הא מראשו וזקנו כבר שמעינן לה דעשה דוחה את עשה ול"ת דכהן ונזיר גבי תגלחת. ומשום דקילי. וי"ל דממצות גילוח לא הוה מצי למילף למצות קבורה אי לאו דכתב רחמנא לאביו להיתר מת מצוה משום דשאני מצות גילוח דבעידנא דקעקר לעשה ול"ת דכהן ונזיר קא מקיים לעשה דגלוח. אבל קבורת מ"מ בעידנא דמתעסק במ"מ לטלטלו ולקוברו קעקר לי' לעשה ול"ת דכהן ונזיר ואכתי לא מקיים למ"ע דקבור תקברנו עד דקבור לי' מקבר. ואע"ג דבעשה דקיל דהודחה מפני עשה דחמור לא בעינן בעידנא דקא עקר לעשה דקיל לקיים לעשה דחמיר כמ"ש התוס' שם בפסחים נ"ט ד"ה אתי אמרינן בל"ת קיל אבל בשבת ר"פ ר"א דמילה (ד' קל"ג) דבעי בעידנא דקא עקר ללאו לקיים לעשה. וסד"א דאין עשה דגלוח דוחה את ל"ת דכהן ונזיר קמ"ל קרא דלאביו דאפילו הכי דחי להו. ולא דמי לשאר מצות עשה דבעינן בעידנא דקא מתעקר לאו קא מקיים עשה דשאני הני לאוין דקילי. וא"ת ראשו וזקנו ל"ל ניליף מדמטמא למת מצוה מלאביו. י"ל דה"א דשאני מת מצוה דחמיר שהרי פסח שיש בו כרת דוחה אותו. והרי בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (דף ל"ה) רוצה לומר הש"ס שתהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מק"ו מעבודה שנדחה מפני מת מצוה מלאחותו. ודחי רציחה תוכיח שדוחה את העבודה ואינו דוחה את השבת. ורציחה יליף התם מקראי דלא דחי שבת. אבל מצות גילוח דכהן ונזיר לא שייך משום דיחוי דפסח אצלו ואע"ג דלא שייך. מ"מ פרכינן שפיר כמו שפריך בפ' החובל מה לאשה שאינה במילה כלומר ומש"ה פסולה לעדות תאמר בעבד שישנו במילה. אע"ג דלא שייך מצות מילה גבי אשה פרכינן שפיר. וכן כתבו (התם) בכמה מקומות. ועוד הא דאיצטריך קרא דטומאה בגילוח דנזיר נדחה מפני מ"ע. ולא ילפינן חד מחבירו משום דהוי ילפינן מאיסור יין דנזיר מק"ו דכתיב מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות כדאמרן בפ' ג' מינין (דף מ"ד):