שאגת אריה החדשות · חלק י״ב סימן ב׳

תשובה בתרומת הדשן סי' רפ"ה כתוב. כהן שוכב על מטתו ופשט בגדיו כדרך העולם ופתאום קראו לו ואמרו מת באהל צריך הוא לקפוץ ערום ממש ולרוץ חוץ לאהל כדי שלא ישהא בטומאה. או שרי משום כבוד הבריות לשהות באהל עד שילבש מקצת בגדיו. תשובה ראה דמשום כבוד הבריות לא נעשה שום איסור דאורייתא. כדאיתא בהדי' בפ' מי שמתו. שהיי' בטומאת אהל המת לכהן איסור דאורייתא היא כדאיתא בהדיא בסמ"ג. וכדמוכח נמי באשר"י פ"ב דכתובות. אמנם אותם שקוראים לכהן לצאת יזהרו בתחלה שלא יגידו לו מיד שיש מת באהל. אלא יקראו לו בסתם לקום ולצאת אליהם וכשילבש יגידו לו. ובדרך זה שרי משום כבוד הבריות ואע"פ שמניחים אותו שוהא בטומאה הואיל והוא לא ידע ושוגג הוא שרי ע"כ. והא דכתב כדמוכח באשר"י פ"ב דכתובות כיון על מה דכתב הרא"ש שם אההיא דירושלמי. אין מדקדקין לא במת ולא בכלאים בבית המדרש כתב וההיא דירושלמי הכי פירושא אין מדקדקין בבית המדרש כהן שיושב בבית המדרש וטומאה מאהלת עליו אין מצריכין אותו לצאת דסבר דמותר לטמאות לתלמוד תורה. ובגמרא דידן פליגא דלא שרי אלא בבית הפרס וחוץ לארץ אבל טומאה דאורייתא לא ע"כ. ולא היה צריך להוכיח מדברי הסמ"ג והרא"ש שהרי גמרא ערוכה היא כמו שאכתוב לקמן בס"ד. ולכאורה יש להקשות עליו מהא דברכות גופא דאמר בפרק מי שמתו (דף י"ט) אמר רב יהודא אמר רב המוציא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק מאי טעמא אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' כל מקום שיש חילל השם אין חולקין כבוד להרב. ואקשינן עליו בסוף הסוגיא ת"ש ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יחזור ויטמא. אמרת לא יטמא. יכול כשם שאינו מטמא להם. כך אינו מטמא למת מצוה. ת"ל ולאחותו. לאחותו הוא דאינו מטמא. אבל מטמא הוא למת מצוה. אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. ומשני שאני הכא דכתיב ולאחותו. ופריך ולגמר מיני'. ומשני שב ואל תעשה שאני. וכתבו התוספות שב ואל תעשה שאני. וא"ת נזיר וכהן גדול קום עשה הוא דיטמא למת ותירץ רש"י דקרא גלוי לן דלאו דלא יטמא לא נאמר גבי מת מצוה. ולא נהירא דא"כ כל מקום דאמרינן שעשה דוחה ל"ת לקרי שב ואל תעשה והאיך קרי ליה דחייה אימא שאינו דחייה דהתם לא נאמר הלאו. ועוד דהא מילה ותמיד ופסח דדחי שבת כדאמרינן בפ' אלו דברים אלמא מקרי שפיר דחייה. אלא נראה דמנזיר לא גמרינן דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכן מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל ע"כ. וכן כתב הרמב"ן בספרו דאיכא נוסחי עתיקי דגרסינן וכי תימא נילף מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל וכי תימא נילף מנזיר מה לנזיר שכן ישנו בשאלה וא"כ עכ"פ נגמור לגופי' ומדכהן ונזיר מטמאים למ"מ ש"מ דאיסור טומאת כהן ונזיר נדחין מפני כבוד הבריות וא"כ אין צריך כהן לרוץ לחוץ ערום אלא ישהא בבית עד שילבש איזה בגד. דאיסור טומאת כהן ונזיר נדחה מפני כבוד הבריות שהרי התורה התירה לו לטמא למת מצוה אלמא לאו דטומאה נדחה מפני כבוד הבריות. אבל כי דייקת שפיר לק"מ. דוודאי קבורת מת מצוה מצות עשה היא כשאר כל מצות שבתורה דהיינו דקרי' ליה בכל דוכתא מ"מ. אבל קבורתו מצוה היא כאחת מכל המצות. וכן מה שכתב הרמב"ם בספר המצות שלו בחלק מ"ע מצוה (רל"א) היא שצונו לקבור הרוגי ב"ד ביום שנהרגו והוא אמרו יתעלה כי קבר תקברנו ביום ההוא ולשון ספרי כי קבור תקברנו מצות עשה וה"ה בשאר מתים ר"ל שנקבור כל מתי ישראל ביום מותם. ולכן המת שאין לו מי שיתעסק בקבורתו נקרא מת מצוה. כלומר המת שמצוה על כל אדם לקברו באמרו קבור תקברנו ע"כ. ובוודאי אם לא קברו את המת ביום מותו עדיין לא נתבטלה מצוה זו וחייב לקוברו למחר ולא מאחרא אלא שאם לא קברו ביום מותו עובר בעשה. ועדיין מחוייב לקיים מצוה זו של קבור תקברנו לעולם. וכיון דקבורת המת מצות עשה הוא. דין הוא שתדחה את ל"ת ככל מצות עשה דקי"ל אתא עשה ודוחה את ל"ת. ולאו משום כבוד הבריות מפני שהמת מוטל בבזיון דוחה את הל"ת. אלא גזירת המלך היא ככל מצות עשה שבתורה שדוחין את מצות ל"ת בקום ועשה. ומה"ט נמי דחי קבורת מת מצוה לאיסור טומאת כהן ונזיר מפני שהוא מת מצוה ולא משום כבוד הבריות. ואע"ג דכהן שמטמא את עצמו עובר בעשה ול"ת שנאמר קדושים יהיו. לנפש לא יטמא. וכן בנזיר נאמר על נפש מת לא יבא זהו ל"ת וכתיב כל ימי נזרו קדוש הוא לה'. ופירש רש"י בפירוש התורה זו קדושת הגוף מלטמא למתים [ומהתימא על הרמב"ם שלא חשוב זאת למצות עשה לא בספר המצות ולא בהל' נזירות] מ"מ הא ילפינן בפ' קמא דיבמות דראשו וזקנו במצורע אתי לרבוי ראשו של נזיר וזקנו של כהן שמגלחין תגלחת מצוה ולמצורע דאתו עשה דוגלח את כל שערו ודחי להו. ואע"ג דאין עשה דוחה את ל"ת ועשה ואיסור תגלחת דכהן ונזיר הוי בעשה ול"ת משום דשאני הני ל"ת ועשה דקילי. דמה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל ומה לנזיר שכן ישנו בשאלה מש"ה אתו עשה גרידא ודחי לעשה ול"ת דידהו דקילי. והיינו טעמא נמי דראוי למ"ע דקבורה לדחות את עשה ול"ת דטומאת מת דכהן ונזיר דקילי מצד מ"ע שבה. אפילו בלא האי טעמא דכבוד הבריות דשייך במצות קבורה. אלא כשאר מצות עשה שאין בהם משום כבוד הבריות ואפ"ה דוחה למצות עשה ול"ת בכה"ג דקילי. והכי פירושא דגירסת נוסחא עתיקא וכי תימא נילף מכהן כלומר מדמטמא כהן למת מצוה ע"כ לאו מטעמא דאתו עשה ודוחה ל"ת הוא שהרי גבי טומאת כהן איכא עשה ול"ת ואלו מצות קבורה אינו אלא עשה לחוד ואין עשה דוחה עשה ול"ת. אלא וודאי הא דכהן מטמא למת מצוה משום כבוד הבריות לחוד ולא משום מצות עשה דקבורה ושמ"מ דגדול כבוד הבריות שדוחה את איסורי תורה אפילו בקום ועשה. דהא ליתא דמה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל וקיל ונדחה עשה ול"ת דידי' מפני עשה אחת לחוד. והשתא איכא למימר דה"ט דנדחה איסור טומאת כהן מפני מ"ע דקבורה לאו משום כבוד הבריות אלא כיון דאיסורי דידי' אינו שוה בכל כו' ומ"ע דקבורה. לדחות את מ"ע ול"ת דטומאת כהן מפני מצות עשה שבה לחוד. ולא מטעמא דכבוד הבריות שיש במצות קבורה. וכן תפרש דהא דמסיים וכי תימא נילף מנזיר מה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכיון דקילי אתי עשה דקבורה ודחי לעשה ול"ת דידהו ומטעמא דעשה דקבורה הוא דקא דחי להו ולא משום דכבוד הבריות דחי לעשה ול"ת דידהו. וא"כ היכא דליכא מ"ע דקבורה אלא כבוד הבריות לחוד כגון כהן ששוכב ערום ומת באהל צריך לרוץ ערום מתוך האהל ואין כבוד הבריות לחוד. דלית עמו שום דררא דמצוה דוחה אפילו עשה ול"ת דכהן ונזיר דקילי. ומת מצוה שאני דמצות עשה דקבורה הוא דקא דחי להו לאיסור טומאת כהן ונזיר דקילי כדאמרן. משא"כ מדדחי קבורת מת מצוה לפסח ומילה דחמירו שפיר איכא למילף מני' דע"כ משום דגדול כבוד הבריות דקא דחי להו דאלו עשה דקבורה אין בה כח לדחות לעשה דפסח ומילה. וכמו שאין דוחין אותן מצות עשה דטומאת קרובים. דהא האי ברייתא דלאחותו כר"ע אתי דס"ל לה יטמא חוב דהכי מוקי לה בזבחים ר"פ ט"ו (דף ק') ואפי' להרמב"ם דס"ל דעשה דטומאת קרובים אינו נוהגת בנשים כמ"ש בפרק שני מה' אבל. וא"א למילף מטומאת קרובים דקילי שאינו נוהגת בכל ואיכא למימר דמה"ט נדחית מפני פסח ומילה משא"כ עשה דקבורה שנוהגת בכל. מ"מ אשכחן בהדיא ברא"ש פ' תמיד נשחט (דף נ"ט) דאתי עשה דפסח שיש בה כרת ודחי לעשה דהשלמה. וברפ"ג דזבחים אמרינן דאתי עשה דפסח שיש בה כרת ודוחה לעשה דטבול יום הנכנס במחנה לוי' ולחד פי' של תוספ' שם טבול יום הנכנס במחנה לוי' עובר בעשה מן התורה. וע"כ הא דמת מצוה דוחה לפסח ומילה לאו משום עשה דקבורה הוא אלא משום כבוד הבריות ושפיר רצה הש"ס למילף מיניה דכבוד הבריות דוחה את ל"ת שבתורה. אלא שדחה שאי אפשר למילף מיניה אלא בשב ואל תעשה דומיא דפסח ומילה ולא בקום ועשה: