שאגת אריה החדשות · חלק י״א סימן ו׳

הרי נתברר לנו דכהנים בזמה"ז אע"פ שכולן טמאי מתים מוזהרין על הטומאה. וטעמא דמילתא כמ"ש למעלה שאע"פ שדרשינן ולא יחלל במי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד. מ"מ בחיבורין מוסיף טומאה על טומאתו. שלאחר שפירש מטומאה ראשונה הנוגע בו אינו טמא אלא טומאת ערב. וכשנוגע בטומאה שנית עד שלא פירש ממנה הנוגע בו טמא טומאת שבעה. וכן פי' התוס' שם בשבועות ובמסכת נזיר דהיינו טעמא דשאני לן בין טומאה בחיבורין לשלא בחיבורין. ואיכא למידק דשם בפ' ג' מינים מקשה עלה דהאי אוקימתא דכאן בחיבורין וכאן שלא בחיבורין. וטומאה בחיבורין דאורייתא הוא הא אמר ר' יצחק בר יוסף א"ר ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא ואי אמרת דאורייתא מ"ש. ומשני כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת. וכתב התוס' בד"ה בחיבורי אדם באדם פי' ר"י שהשלישי הנוגע בנוגע במת דההוא וודאי מדרבנן טמא שבעה. דכי אמר דיקרב בדיקרב דאורייתא דווקא דנגע בנוגע במת ופרק אין מעמידין (דף ל"ז) אמר עלה העיד יוסף בן יועזר דיקרב בדיקרב מסאב ופריך דאורייתא היא כל אשר יגע בו הטמא יטמא ומסיק דאורייתא בחיבורין טמא שבעה שלא בחיבורין טמא טומאת ערב ע"כ. אבל חיבורי אדם במת הוי דיקרב בדיקרב וטמא שבעה מדאורייתא מש"ה אם נטמא למת ופירש וחזר ונגע חייב משום לא יטמא בין כהן בין נזיר ואע"פ שמחולל ועומד שהרי משפירש הנוגע בו אינו טמא אלא טומאת ערב וכשחוזר ונוגע במת יש כאן תוספות טומאה שהנוגע בו בעוד שנוגע במת עד שלא פירש טמא השני טומאת שבעה. וטעמא כדמפרש בע"ז (פרק ב' דף ל"ז) דכתיב הנוגע במת לכל נפש אדם יטמא שבעת ימים וכתיב כל אשר יגע בו הטמא יטמא. ומדלא כתיב וטמא עד הערב טומאת שבעה במשמע כסתם טומאת מת. וכתיב נפש הנוגעת תטמא עד הערב. הא כיצד כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין. והרי הרמב"ם פסק בפ"ה מהלכות טומאת מת. אדם שנגע באדם שנטמא במת. בין שנגע בו אחר שפורש מטמאין בין שנגע בו כשהוא עדיין נוגע במת. הרי זה השני טמא טומאת ערב. שנאמר והנפש הנוגעת תטמא עד הערב. זהו ד"ת. אבל מד"ס הנוגע במת ונגע באדם אחר. ועדיין הוא מחובר במת. שניהם טמאים טומאת שבעה. וכאלו נגע זה השני במת עצמו. במה דברים אמורים לענין תרומה וקדשים. אבל לנזיר ולעושה פסח בין בשעת חיבור בין אחר שפורש אינו טמא אלא טומאת ערב כדין תורה ע"כ. הרי שפסק דטומאה בחיבורין לאו דאורייתא ואפי' השני הנוגע בראשון בעוד שלא פירש מן המת אינו טמא אלא טומאת ערב ורבנן גזרו עליו טומאת שבעה לתרומה וקדשים. אבל לא לנזיר ולעושה פסח. וטעמא דידי' משום דאמרינן שם בע"ז גבי עדות של יוסף בן יועזר שהעיד ועל דיקרב למיתה מסאב. ופריך דאורייתא היא דכתיב כל אשר יגע בו הטמא יטמא אמרו רבנן קמי' דרבא משמי' דמר זוטרא ברי' דר"נ דאמר משמי' דר"נ דאורייתא דיקרב בדיקרב בחיבורין טומאת שבעה שלא בחיבורין טומאת ערב ואתו אינהו וגזרו אפי' שלא בחיבורין טומאת שבעה ואתו איהו ואוקמה אדאוריית'. ודייק הש"ס דאורייתא מאי היא ומפרש מקראי דכתיבנא למעלה. הדר קאמר אמר להו רבא לא אמינא לכו לא תיתלו בי' בוקי סריקי בר"נ הכי אמר ר"נ ספק טומאה בר"ה התיר להם. וכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס דסבר הרמב"ם מאחר שאמר רבא כן ממילא נתבטל כל מה שאמרו תחלה משמי' דר"נ. והאי דרשה דדריש התם מדכתיב הנוגע במת גו' יטמא ז' ימים וכתיב כל אשר יגע בו הטמא יטמא דמשמע ליה יטמא שבעת ימים כסתם טומאת מת ליתא. אלא יטמא עד הערב קאמר ע"כ. א"כ אדחי לגמרי האי שנויי דכאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין דאפי' לאחר שפירש מן המת כשחוזר ונוגע בו אין כאן תוספת טומאה לטמא את השני טומאת שבעה. ואפי' בכה"ג איכא למפטרא לתנא דברייתא משום דיצא זה שמחולל ועומד. ואכתי תקשה מתניתין וברייתא אהדדי. ועוד דתקשי גם להרמב"ם דידי' אדידי' דכיון דפסק דטומאה בחיבורין לאו דאורייתא א"כ אמאי פסק בכהן ונזיר פירש וחזר ונגע חייב אמאי הא מחולל ועומד הוא. וכמו שהנוגע ולא פירש פטור על הנגיעה שני' משום דמחולל ועומד הוא ה"נ בשפירש מחולל ועומד הוא ואין כאן תוספ' טומאה בנגיעה שניה. וע"כ האי שנויי דכאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין דמשני הש"ס במס' נזיר הוא למאי דאמרו רבנן קמי' דרבא משמי' דמר זוטרא ברי' דר"נ דאמר משמי' דר"נ. אבל הרמב"ם דס"ל דלית ליה לרבא טומאה בחיבורין כלל והלכתא כוותי' ליתא להאי שנויי כלל. ובאמת התוס' כתבו שם דיקרב בדיקרב בחיבורין פי' כגון ראובן שנגע במת ובא שמעון ונגע בו בעודו נוגע במת וטומאה בחיבורין וודאי הוי מדאורייתא. והא דאמר רבא לא תיתלו בי' בוקי סריקי בר"נ. לאו משום דאית ליה טומאה בחיבורין לאו דאורייתא אלא משום דקסבר ר' יוסף בן יועזר לא איירי בהכי. וכן משמע בנזיר פ' שלשה מינים עכ"ל. וסבירא להו ז"ל דרבא נמי מודה דטומאה בחיבורין הוי דאורייתא. אבל לשיטת הרמב"ם קשה לי שהרמב"ם אינו מפרש כפי' התוס' אלא כפי' המפרש שכתוב כאן שלא בחיבורין דנגע במת זה והלך ונטמא במת אחר ודכוותי' נמי במתניתין דמחייב על כל אחת ואחת כגון שנטמא בזה והלך ונגע במת אחר וכי תנן הכא דאינו חייב אלא אחת בטומאת חיבורין שבעוד שמונח לו מת על כתיפו נגע במת אחר וכדתני לה בהדיא דהכא הוא דאינו חייב אלא אחת דכטומאה אחת דמי' הואיל ולא נסתלק מטומאה ראשונה. עוד פי' קושיא המקשה. וטומאה בחיבורין מי הוי לה דאורייתא כחדא טומאה משום דהוי מחובר עדיין במת ראשון קאמרת לה דכי הדר נגע במת זה הוי לה לכולה חדא טומאה מדאורייתא. והא אר"י ב"י לא אמרו טומאה בחיבורין אם אדם נוגע ידו במת ואוחז בו וידו אחרת נתונה ביד חבירו לא אמרת שיהא גם אותו חבירו כמו שהוא מחובר ונוגע בטומאה זו. ואהא דמשני כאן בחיבורי אדם באדם פי' כלומר מי דמי ההוא בחיבורי אדם באדם שזה נוגע במת והוא בחבירו ומש"ה לא חשובה ליה טומאת חיבורין לענין נזיר ועושה פסח. אבל הכא טומאה חיבורי מת במת הוי. ומש"ה ה"ל טומאת חיבור חשובה כחדא ואין חייב אלא אחת דהא מיטמא וקאים. ואמר מר שמי שאינו מחולל יצא זה שמחולל והוקשו נזיר וכהנים כאחת לענין הפרשת טומאה ע"כ פירושו. אבל קשה לי לפירש המפרש דהאיך ס"ד דמקשה לדמות הא טומאה בחיבורין דשמעת דמיירי בעודו מחובר במת נגע במת אחר. לטומאה בחיבורין דמיירי ר' ינאי דמיירי שבעוד שאדם נוגע במת נגע בו אדם אחר הא לא דמי להדדי אפי' כאוכלא לדנא. אבל לפי' התוס' אתא שפיר דה"פ מדאמר כאן בחיבורין אם נגע במת אחר פטור משום דמחולל ועומד הוא. כאן שלא בחיבורין חייב על כל טומאה וטומאה. וטעמא דכשהוא חוזר ונוגע במת לאחר שפירש מוסיף חילל על חילולו דעכשיו אדם הנוגע בו טמא שבעה פריך שפיר וטומאה בחיבורין דאורייתא מדמחייבת ליה שלא בחיבורין על כל טומאה וטומאה. ומטומאה שלא בחיבורין דחייב מוכיח המקשה דע"כ טומאה בחיבורין דאורייתא הלכך מפשטא דשמעתא משמע כפי' התוס' דטומאה בחיבורין. דיקריב בדיקריב דאורייתא. וטמא השני טומאת שבעה. ועוד שהרי התם בע"ג סתמא הש"ס הוא דפריך לה. דיקרב בדיקרב נמי דאורייתא הוא אלמא כ"ע קי"ל הכי. ואין לנו לדחות כולי סוגיא מפני דברי רבא. שאמר לא תיתלי בי' בוקי סריקי בדרב נחמן. דאפשר דאיהו נמי לא פליג אדיקרב בדיקרב אלא דסבירא ליה דעדותו של יוסף ב"י לא פירשו רב נחמן הכי אלא כדמפרש איהו משמי' דר"נ ספק טומאה ברה"ר התיר להם. ובכ"מ דרך מפרש הש"ס לדחוק בכל מה דאפשר כדי למעט במחלוקת. ואיך יפרש הכא להיפך מכל דוכתא ונעשה מחלוקת חנם. מה שאין פשט הסוגיא מוכיח הכי ובפרט להקל לטהר דיקרב בדיקרב מדאורייתא. וכל כי האי גוונא אין דרך הש"ס לסתום אלא לפרש: