שאגת אריה החדשות · חלק י״א סימן ז׳

ועוד ברייתא שבתלמוד ירושלמי הביאו הרמב"ן בס' ת"ה והתוס'. מוכח להדיא דיקריב בדיקרב הוי דאורייתא. דתנן התם יצא ונכנס ר"ט פוטר ור"ע מחייב אמר ליה ר"ט וכי מה הוסיף זה חילל על חילולו. א"ל ר"ע בשעה שהיה הוא שם טמא טומאת ז'. פירש טמא טומאת ערב. חזר ונכנס טמא טומאת שבעה [פירש הנוגע בו] א"ל ר"ט לר' עקיבא כל הפורש ממך כפורש מחיים. וזה מבואר להדיא כדברי התוס' ז"ל. גם ההיא סוגיא דכל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע דפ"ק דשבת (דף י"ז) מוכח להדיא דיקרב בדיקרב הוה דאורייתא. וכמו שפירשו התוס' שם. ולפי מ"ש דיקרב בדיקרב הוה דאורייתא. מדמקשי הש"ס מהא דר' ינאי דאמר לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים. אבל לנזיר ועושה פסח לא ואי טומאה בחיבורין דאורייתא מ"ש כלומר ואפי' לנזיר ועושה פסח נמי טמא. והאי לנזיר פירשו לסתור נזירתו ולגלח ולהביא קרבן ומוקי הש"ס בחיבורי אדם באדם כלומר שהשלישי אינו טמא טומאת ז' אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא. אבל דיקרב בדיקרב שהוא השני טמא טומאת ז' מדאורייתא ואפי' לנזיר ועושה פסח נמי טמא וסותר נזירתו ומגלח ומביא קרבן. ש"מ דכהן מוזהר על דיקרב בדיקרב ואסור ליגע באדם הנוגע במת בחיבורין עד שלא פירש דתניא באבל רבתי כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליו כהן מוזהר עליו כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליו אין כהן מוזהר עליו וכן פסקו כל הפוסקים כהאי ברייתא דאבל רבתי ואע"ג דכתבו התם בפ' מי שמתו (ד' י"ט) בשם ר"ת דליתא להני כללא דאמרינן התם רביעית דם אין הנזיר מגלח עליו עד שיהא חצי לוג ואפי' הכי כהן מוזהר עליו כדאמרינן בפ' בהמה המקשה דרביעית דם הבא מב' מתים טמא ומפקינן ליה מעל כל נפשות מת לא יבא וכ"כ התוס' בשמו בכמה מקומות מ"מ אף ר"ת לא נחלקו אלא אסיפא דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליו אין כהן מוזהר עליו משום דקשה לי' האי דרביעית דם אבל ארישא דכל טומאה שהנזיר מגלח עליו כהן מוזהר עליו אפי' לר"ת איתא להאי כללא וכיון שהנזיר מגלח על דיקרב בדיקרב כהן מוזהר עליו מ"מ בזה אני מודה לדברי הראב"ד ז"ל דבזמן הזה שהכהנים טמאי מתים הם מותרים בדיקרב בדיקרב שהרי טעמא דטומאה וטומאה שלא בחיבורין דחייב עליו משום דכשהוא חוזר ונוגע מוסיף חילל על חילולו לטמא את הנוגע בו טומאת ז' אבל דיקרב בדיקרב אין מטמא את השלישי הנוגע בו אפי' בחיבורין וא"כ כשהוא טמא כבר. וכן כהנים בזמה"ז שהם סתמן בחזקת טמאי מתים דאע"ג שאסורים ליגע בטומאה מפני שמוסיפין חילל לטמא את אחרים טומאת שבעה מ"מ דיקרב בדיקרב שרי שאין כאן תוספ' טומאה לא לעצמו שהרי בלא"ה טמאי מתים הן ולא לאחרים שהנוגע בדיקרב בדיקרב אפי' בחיבורין אינו טמא אלא טומאת ערב ובלבד שלא יהי' בו אסור משום הא דאמרינן בסוטה פרק משוח מלחמה (דף מ"ד) מת תופס ד' אמות לטומאה דאסור לכהן להלך ולעמוד בתוך ד' אמות של מת מדרבנן גזירה שמא יגע בו ומשכחת לה כגון שאדם אחד הוא באהל עם המת ופשט ידיו חוץ לאהל מותר לכהן טמא ליגע בידיו שחוץ לאהל דהיכי דמסיימי מחיצות לא גזרו רבנן משום ד' אמות של מת כדאמרינן התם בסוטה. כן נראה לכאורה אבל אכתי יש לעיין בזה שהרי תניא באבל רבתי פ"ד היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחריו וקובר פי' הרי זה לא יטמא נטמא בו ביום ר"ט מחייב ור"ע פוטר נטמא לאחר אותו היום הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום אחד ור"ת סמוך אבריית' זו להקל ומתיר לטמא בו ביום (שבועות י"ז) וכל הפוסקים וכן בתו' בפ' דם הנידה (ד' נ"ז) חולקין עליו וסומכין אההיא דבפ"ג מינים דמחלק בין בחיבורין בין שלא בחיבורין כמ"ש כל זה באר היטיב הרמב"ן ז"ל בס' ת"ה והעתיקו הרא"ש ז"ל מ"מ איכא למימר דע"כ לא נחלקו עליו אלא משום דס"ל דאפי' בו ביום אסור לחזור ולטמא ואע"ג דאין סותר כלום מ"מ מוסיף חילול על חילול שבעוד שהוא חוזר ונוגע במת עד שלא פירש מטמא לאחרים טומאת שבעה משום דיקרב בדיקרב אבל מ"מ בסברא זו דבנטמא יום שלאחריו שיש תוספ' טומאה וחילול משום שסותר יום אחד כ"ש בנטמא לאחר כמה ימים עד שלא נטהר מטומאה ראשונה שסותר יותר שאסור לטמא ולוקה משום שמוסיף ימים בטומאה שסותר את ימים הקודמים ונ"מ לנידן דידן דאם היה כהן טמא מ"מ אסור ליגע בדיקרב למת בחיבורין אחר אותו יום שנטמא בראשונה ואע"ג דאין כאן תוספ' טומאה לא לעצמו שהרי הוא מחולל ועומד ולא לאחרים שהרי דיקרב בדיקרב אינו מטמא לאחרים טומאת ז' מ"מ כיון דיקרב בדיקרב הוי דאורייתא וכהן מוזהר עליו שהרי נזיר מגלח עליו וכדכתיבנא אכתי איכא תוספ' חילל על חילולו שהרי בטומאה זו של דיקרב בדיקרב סותר את ימים הקודמים ומתחיל למנות מהיום שבעה ימי טומאה והימים הראשונים יפלו. וא"כ כהנים בזמה"ז אע"פ שחזקתן טמאי מתים הם מ"מ אינו אלא טומאה ישנה ואם יטמא א"ע עכשיו דיקרב בדיקרב איכא תוספ' ימים של ימי טומאה שהרי סותר את ימים הקודמים ואין להתיר דיקרב בדיקרב בכהן: