שאגת אריה החדשות · חלק י״א סימן ג׳

אבל באמת נעלם מהכסף משנה דברי הראב"ד ושכח דברי עצמו. שבפרק ה' מהלכות נזירות פסק הרמב"ם גבי נזיר נמי כהאי גוונא וכתב עליו הראב"ד עיינתי בשמועה במס' נזיר וראיתי דלדעת ר"י טומאה וטומאה בחיבורין של אדם במת אפילו התרו בו על כל א' וא' אינו חייב אלא א' כדתניא נזיר שהי' מת על כתיפו והושיטו לו מת אחר ונגע בו פטור. אבל פירש וחזר ונגע חייב שתים וטומאה וביאה אפילו בחיבורין חייב שתים. ודווקא בב"א כגון שנכנס לבית שיש בה גוסס והיה שם עד שמת הואיל והם שני מיני שמות ובאין בב"א חייב שתים. ורבה פליג עלי' בכל טומאה וטומאה אפילו שלא בחיבורין אינו חייב אלא א' הואיל וטמא הוא. ומתני' דקתני אל תטמא והוא מטמא חייב על כל א' וא' מוקים לה בטומאה וביאה. והא דאמר ר"ה נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו את המת ונגע בו חייב ליתא דהא בחיבורין הוא וכיון דקיי"ל רבה ור"י הלכתא כרבה מעתה טומאה וטומאה אפילו פירש וחזר ונגע פטור והכהנים בזמן הזה טמאי מת הן ועוד אין עליהם חיוב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראיה ע"כ. הרי מוקי הראב"ד למתני' דחייב על כל א' וא' אליבא דרבה בטומאה וביאה ובב"א איירי וברייתא בטומאה וטומאה ואפילו שלא בחיבורין אינו חייב אלא א'. והתם הסכים הכסף משנה לדברי הראב"ד שדבריו נכונים אליבא דרבה אלא שכתב שהרמב"ם פסק כר"י אליבא דר"ה. וא"א דהדבר פשוט שהרמב"ם פסק כרבה אליבא דר"ה והראב"ד ז"ל לא שם עין עיונא היטיב בזה. דליכא לפרש דהאי דקא פסיק כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין דאליבא דר"י אתי' שהרי משתבע האלקים אמר ר"ה אפילו טומאה וטומאה ומייתי ראיה למילתא מהא דר"ה נזיר שהי' עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב והא מלתא לטומאה וטומאה בחיבורין דמי וכמ"ש הראב"ד גופיא בסוף דבריו אלמא לרב [הונא] אליבא דר"י אפי' בחיבורין חייב. אלא ע"כ פירש דשמעתתא דרבה דאמר אבל טומאה וטומאה לא סתום דבריו ולא פירש אי דווקא בחיבורין הוא דטומאה וטומאה לא. אבל שלא בחיבורין אפי' טומאה וטומאה נמי חייב שתים והא דנקט להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה ולא חילק בטומאה וטומאה גופא בין בחיבורין לשלא בחיבורין. היינו משום דקרא בטומאה וביאה איירי ולא בטומאה וטומאה שלא בחיבורין. או דלמא הא דקאמר אבל טומאה וטומאה לא איירי בין בחיבורין בין לשלא בחיבורין ור"י אשתבע דאפי' בטומאה וטומאה אמר ר"ה חייב שתים ומדמייתי ראיה למלתי' להא דאמר ר"ה נזיר שהיה עומד בבה"ק והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב והא לטומאה וטומאה בחיבורין דמי אלמא לר"ה אדר"י אפילו טומאה וטומאה בחיבורין חייב שתים. ולא אמרינן יצא זה שמחולל ועומד ואקשי לי' אביי לר"י מברייתא דאמר יצא זה שמחולל ועומד וא"ל ר"י לאביי תקשה לך מתני' אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל א' וא' ואמאי הא מיטמא וקאים אלמא לא אמרינן יצא זה שמחולל ועומד. וכיון דמתני' פליג אברייתא סמי ברייתא מקמי מתניתין ואפי' בטומאה וטומאה חייב שתים ומקשי סתמא הש"ס אלא קשי' אהדדי ולא מדברי ר"י ואביי הוא אלא סתמא הש"ס קאמר לה ומשני כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין וא' דרבה הוא דקא משנינו לה הכי והא דאמר רבה אבל טומאה וטומאה לא איירי בחיבורין דווקא כברייתא. ומתניתין בטומאה וטומאה כשלא בחיבורין דווקא. ואפי' אליבא דרבה חייב על כ"א ואחת אבל ר"י איתותב מהאי ברייתא דאלו לדידי' אר"ה אפילו בטומאה בחיבורין חייב שתים כדאמר ר"י משמי' דר"ה נזיר שהיה עומד בבה"ק והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב והא טומאה בחיבורין הוא וכיון דאיתותב ר"י אליבא דר"ה דלדידי' קשיא מתניתין וברייתא אהדדי אע"ג דאמר האלקים. הלכתא כוותי' דרבה כדקי"ל בכל מקום רבה ור"י הלכה כרבה. ועוד דהא איתותב ר"י. וא"כ כהנים בזמן הזה חייבין על הטומאה אפי' לרבה דכל שלא בחיבורין מחייב שתים וכ"ש לר"י דאפילו בחיבורין חייב שתים והרוצה לפוטרן אינו אלא מן המתמיהין דאפילו לרבה חייבו כל שכן לר"י. ותדע דע"כ מודה רבה בטומאה שלא בחיבורין דחייב שתים דאל"כ תקשה נמי לדידי' מהאי ברייתא גופא דאותבי אביי לר' יוסף דמה אירי' דנקט שפטור כהן שהי' מת מונח על כתיפו והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו הוה ליה למתני רבותא יותר. דאפילו בטומאה וטומאה שלא בחיבורין פוטר משום שהוא מחולל ועומד כש"כ הא דהוה ליה טומאה בחיבורין דבעוד שהמת מונח על כתיפו נגע במת אחר אלא ע"כ כל שלא בחיבורין רבה מודה נמי דחייב שתים. וכבר שמענו למצות הראב"ד שכתב והמחייב עליו להביא ראיה. דכבר בררנו בראיה ברורה שהם חייבים: