שאגת אריה החדשות · חלק י׳ סימן ד׳

והנה בעל ט"ז כתב שיש בידו ראיות ברורות להקל ואני רואה שאינן ברורות ואינן מחוורות כלל וכמו שאכתוב לקמן. ראשונה הביא ראי' מהא דתנן במס' פסחים (דף צ"א) האונן והמפקח את הגל כו' שוחטין עליהם כו'. לפיכך אם אירע בהם פסול פטורין מלעשות פסח שני חוץ מן המפקח בגל שהוא טמא מתחילתו. וכתבו התוס' תימא מפקח את הגל נמי נימא חי הי' כשהתחיל לפקח. ויש לומר כיון שמצאו מת אית לן למימר שמתחילתו הי' מת שכל הטומאות כשעת מציאתן. הרי דלא אמרינן אוקים אותו בחזקת חי והשתא הוא מת. ואין לומר דלא ילפינן איסור מטומאה. דהא במתניתין ההיא ילפינן שחייב לעשות פסח שני ולא חשבינן לי' לספק דלמא מייתי חולין בעזרה אלא דבר וודאי חשבינן לי' דמת מעיקרא ויליף מטומאה. והכא נמי נימא לענין אבילות עכ"ד. ועוד האריך בדברים מגומגמים ואין לאבד זמן להעתיק אותם ולהשיב עליהם. גם לשונו מגומגם גלל כן אי אפשר להעתיק דבריו כהוויתן. רק מן ההכרח להעתיק תמצית כוונתו ולא לשונו ז"ל ממש. ועתה נבוא לעיקר ראיתו וראה אתה המעיין איך נשתבש בדבריו. שכתב דליכא למימר דלא ילפינן איסור מטומאה דהא בההיא מתניתין ילפינן דחייב לעשות פסח שני אלמא ילפינן איסור מטומאה וה"ה לענין אבילות נמי ילפינן מיני'. וזה שבוש גדול (דאי אמרת) דלא ילפינן איסור מטומאה הא וודאי דלא אפשר למילף לענין אבילות מכאן. והא דחייב לעשות פסח שני לאו משום דבזה ילפינן איסור מטומאה. אלא משום דהא בהא תליא דכיון דאמרינן גבי טומאה. דכל הטמאות כשעת מציאתן. וכיון שמצאו מת אית לך למימר שמתחלתו הי' מת והוה לי' טמא וודאי. א"כ ההיא דטומאה גופי' ממילא גורם שחייב לעשות פסח שני כיון שהיו בוודאי טמא מתחילתו ואין פסח שעשה בראשון עולה לו. דהא טמא נפש רחמנא דחיי' לפסח שני. ואין זה נקרא יליף איסור מטומאה אלא הטומאה עצמה גורמת לו זאת. אבל לענין אבילות הא וודאי איכא למימר דלא ילפינן איסור מטומאה שאין טומאה גורמת לאבילות כמו שגורמת לפסח שני. וזה דבר ברור שאפילו תינוקת של בית רבן יודעים. ועוד שהרי תנן בפרק ה' ממסכת טהרות ומייתי לה הגמרא בריש נדה (דף ד') נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת. ולמחר עמד ומצא מת ר"מ מטהר. וחכמים מטמאין. שכל הטמאות כשעת מציאתן. והרי ר"מ לית לי' שכל הטמאות כשעת מציאתן וסתם משנה ר"מ היא. ועוד דאפילו לחכמים דמטמאין משום דכל הטמאות כשעת מציאתן הא לא (מטמא) אלא לתרומה וקדשים בלבד ולא לחולין כמו שכתבו התוס' בעירובין בפ"ב (דף ל"ה) בשם ר"י אלמא לא אמרינן מדהשתא מת אית לן למימר שמתחלתו הי' מת. דא"כ אף בחולין הי' טמא. וע"כ הא דאמרינן במפקחין את הגל מדהשתא מת מתחילתו הי' מת הטעם משום דאיתרע לי' חזקת חיים משעה שנפל עלי' הגל. הלכך אם מצאו מת אמרינן וודאי מדהשתא מת ה"נ מת מעיקרא ונטמא המפקח עליו את הגל והי' טמא מתחלתו וחייב לעשות פסח שני בוודאי. אבל באבילות איכא למימר דהשתא מת ועדיין הוה לי' שמועה קרובה וחייב להתאבל עליו והא דנקטי התוס' שכל הטמאות כשעת מציאתן רהיטא דלישנא דמתניתין דמס' טהרות נקטא. ולאו דווקא מה"ט לחוד שהרי בחולין לא אזלינן בתר שעת מציאתן אפילו לענין טומאה וש"מ הא דאזלינן בתרומה וקדשים אחר שעת מציאתן אינו אלא חומרא בעלמא. דהא וודאי מן התורה אין לחלק בין איסור לטומאה. וא"כ במפקח את הגל ומצאו מת אמאי אזלינן להקל לעשות פסח שני. אלא וודאי ה"ט משום דמשעה שנפל עליו הגל איתרע חזקת חיים דידי'. ולפיכך אפילו להקל אזלינן בתר שעת מציאתן ואמרינן מדהשתא מת משעה שנפל עליו הגל הוה נמי בחזקת מת וחייב לעשות פסח שני ואין כאן משום חולין בעזרה. עוד יש לי דקדוקי דברים בדברי התוס' אלא שאין כאן מקומו ודי במה שכתבתי לסתור ראיות של בעל ט"ז מההיא דמפקח את הגל: