דין סעודה המפסקת - שולחן ערוך אורח חיים סימן תקנ״ג

שלא לאכול עוד. משמע דאם אמר הריני בתענית למחר מותר לאכול היום אבל בטור ובפוסקים משמע מיד שקבל תענית אסור לאכול עוד וכ"ה סי' תר"ח ועסי' תקס"ב סי"א:

אינה קבלה. והב"ח כ' דהוי קבלה לכן טוב להתנות בשע' סעודה המפסקת:

ובין השמשות כו'. אבל א"צ להוסיף מבע"י (מ"מ ב"י):

מותר ברחיצ'. ואם קבל התענית מבע"י אסור ברחיצה (ב"ח דלא כרש"ל בתשו' סי' צ"ב):

לחלוץ מנעלים. קודם שהולכין לבה"כ (מהרי"ל) עסי' תרי"ד:

לאחר ברכו. ויזהר שלא יגע בהם בידיו ועססי' ד' סי"ח וכ"א:

חל בשבת וכו'. א"כ ק"ו אם חל ט"ב בשבת שאסור ללמוד כל היום דהא אסור מדינא ללמוד בט"ב ועוד דהא דברים שבצנעה נוהג כמ"ש סימן תקנ"ד סי"ט ובתשו' מור"ם לובלין כ' אם חל ט"ב בשבת מותר ללמוד דתשמיש גופא חומרא יתירה היא והבו דלא לוסיף עלה עכ"ל וצ"ע שלא הביא דברי רמ"א מיהו בתשו' מהרי"ל כ' וז"ל ט"ב שחל בשבת אסור ללמוד אחר חצות כמו בחול עכ"ל משמע דקודם חצות מותר ונ"ל הטעם כיון שנדחה נדחה ואין לו דין ט"ב רק דין עט"ב ומ"מ לענין תשמיש מחמרינן אבל בד"מ הביא בתשובת מהרי"ל עט"ב שחל בשבת וכ"ה בסימני תשו' מהרי"ל וא"כ אין ראי' משם ובכ"ה מתיר ללמוד בעט"ב שחל בשבת ואוסר בט"ב עצמו שחל בשבת ול"נ להחמי' בשניהם דהא יכול ללמוד דברי' המותרים בט"ב וכן אשכחן בגמ' שקרא ר' במגילת איכ' בט"ב שחל בשב' עמ"ש סי' תקנ"ד ס"ד:

ומותר ברחיצה כו'. דלא כהרמב"ן שאוסר ברחיצה אף בזמן שמותר באכילה וטעמו דהנאה דסיכה היא הנאה דלאחר שעה ונראה כרוחץ לצורך ט"ב והרא"ש תמה ע"ז דיהא מותר לאכול ולשתות ויהא אסור לרחוץ ולסוך א"כ מ"ש רמ"א כאן ומותר ברחיצה היינו כ"ז שמותר באכילה אבל אחר שקיבל בפי' שלא לאכול חל עליו גם איסור רחיצה דחומר ט"ב מתחיל מאות' שעה ולא אמרי' מן הסתם למחצ' קיבל עליו ולמחצה לא קיבל עליו אבל נעילת הסנדל נרא' דלא תלוי בקבלת איסור אכיל' דהא אנו רואים בבירור שאינו מקבל עליו לזה כיון שמנעליו ברגליו ואינו חולץ הרי כאלו או' בפי' שאינו מקבל עליו חומר' זו עדיין ומטעם זה שאמרנו שמקבל עליו חומר ט"ב קודם זמנו נרא' דהמקבל עליו איסור אכיל' בשר ויין בין המצרי' אין איסור רחיצה בכלל דזה לא קיבל עליו חומר ט"ב באותו זמן אלא חומרא מיוחדת לאותו זמן ומה שקיבל בפי' קיבל ותו לא ורש"ל בתשו' סי' צ"ב פסק ג"כ להתיר רחיצ' בזה והאריך ע"ש כנלע"ד:

ונהגו שלא ללמוד כו'. הרבה יש לי לתמוה בזה דאם אין איסור באכיל' בשר ויין ואדרב' חוב עליו לאכול בשר בשביל כבוד שבת כמ"ש הטור ססי' תקנ"ב ולמה נחמיר עליו שלא ילמוד משו' אבילות בפרט מי שיש לו שיעו' שרגיל בכך בעת ההיא. ותו תימא לי דהא קורין בתורה במנחה ואפי' בט"ב במידי דשייך ליומיה. כגון פ' התמיד ומשניות דקרבנות כיון דרגילום לאומרם בכל יום ולמה ישתנה משניות דפרקים השייכים לאותו שבת. וא"כ בלאו כבוד שבת הוה ליה למימר פרקים. ומצאתי כתוב בשם רש"ל שלמד אחר חצות בכל ערב תשע' באב והתיר לאחדים ללמוד. והמנהג שלנו שכ' רמ"א ע"פ מנהגים צריך עיון ונראה דהלומד בשבת אחר חצות לא הפסיד שכרו כנלע"ד:

בלב. והב"ח כ' דהוי קבלה לכן טוב להתנות בשעת סעודה המפסקת. מגן אברהם:

ובין השמשות. אבל א"נ להוסיף מבעוד יום. מ"מ ב"י:

ברחיצה. ואם קיבל התענית מבע"י אסור ברחיצה. ב"ח מ"א:

מנעלים. קודם שהולכים לבה"כ. מהרי"ל עסי' תר"ד:

בשבת. ר"ל עט"ב. אם כן ק"ו אם חל ט"ב בשבת שאסור ללמוד כל היום וט"ז כ' ואם אין איסור באכילת בשר ויין למה נחמיר שלא ילמוד ותו תימא לי דהא קורין במנחה ואפי' בט"ב במידי דשייך לומר כגון פרשת התמיד ומשניות דקרבנות ולמה ישתנה משניות דפרקים ומצאתי שרש"ל למד אחר חצות בכל עט"ב והתיר לאחרים ללמוד ונראה דהלומד בשבת אפי' אחר חצות לא הפסיד שכרו עכ"ל ט"ז וכנה"ג מתיר ללמוד בעת"ב שחל בשבת ואוסר בת"ב עצמו שחל בשבת ע"ש. ומ"א כתב נראה להחמיר בשניהם דהא יכול ללמוד דברים המותרים בט"ב עיין שם:

א אע"פ כו'. כמ"ש באיכה רבתי ר"י בן בתירא כו' והביאו הרא"ש ותוס' ספ"ג דעירובין וסוף תענית וש"פ: אא"כ קבל כו'. כמו שכ' בספ"ב דעירובין ואומר בפירוש לאפוקי אם דעתו שלא לאכול דאין זה קבלה: וקבלה כו'. וכ"כ בסימן תר"ח ס"ג בהג"ה ודבריו תמוהין מאד ושגגה היא דל"פ הפוסקים אלא בדעתו שלא לאכול שמהר"ם וראבי"ה כ' דאף כה"ג אסור ואין ראיה מן המדרש דבבוקר היה ועבהג"מ וכ"מ מדברי הרמב"ם שאסור וע' בפ"ג דהלכות תענית ובהג"מ שם והפוסקים חולקים בזה אא"כ קבל אבל קבלה בלב לא מיירי אם הוא קבלה ודינו כשאר תענית ואף שהמ"מ כת' בשקבל עליו בפירוש והוציא בשפתיו כו' ס"ל דכל קבלה צריך להוציא בשפתיו אבל לדידן דקי"ל דאף קבלה בלב סגי כמש"ל סימן תקס"ב ס"ו ובי"ד סי' רנ"ח ובח"מ סי' רי"ב לא גרע מכל קבלת תענית וכמ"ש ר"ת דכל נדר בלב סגי:

ס"ב ת"ב כו'. כמ"ש בת"צ אוכלין ושותין מבע"י כו' ואין קל הלילה אלא לענין מלאכה כמ"ש שם י"ג א' כשאמרו אסור במלאכה כו' וכשאמרו כו' משמע דבשאר דברים יום ולילה שוין ועתוס' שם י"ב ב' ד"ה מה כו' ואמרו אין ת"צ כו' ובפ"ד דפסחים אמרינן ובה"ש שלו אסור ואמרינן כל שהוא משום ט"ב אסור ברחיצה ובתוספתא גם סיכה ולכל הפירושים בלילה מיהא אסור: ומותר כו'. דלא כהרמב"ן שפי' מש"ש כל שהוא משום ט"ב כו' דבסעודה המפסקת ואילך אסור ברחיצה וסיכה כמ"ש בתוספתא כנ"ל וכת' דקי"ל כת"ק אבל הראב"ד פי' דקאי אחר שהפסיק וקיבל עליו איסור אכילה אסור בכל העינויין וה"ק כל שהוא כו' ר"ל שמפסיק משום ט"ב אסור וכל שאינו כו' אלא משום ת"צ שאינו ט"ב ואע"ג שהפסיק באכילה מותר בשאר ואף לפי' הרמב"ן י"ל דהלכה כר"י בר' יוסי מדשתיק במתני' ואף שהרמב"ן הקשה ע"ז מ"מ המנהג כר"י בר"י וכן פשטא דמתני' מ' כן דאין אסור אלא בבשר ויין ומדפרט הנך מ' דשאר מותר: עד בה"ש. ר"ל דא"צ תוספת כמ"ש הרמב"ן מדקאמר בה"ש אסור: ואם הוא כו'. דאסור שום סימן אבילות בשבת כמ"ש בפ"ג דמ"ק ואף מה שפוסק מבע"י הקשו בספ"ג דעירובין ואמרו שהרי אכל ושתה כל היום כו' משא"כ בחליצת מנעלים: מלבד ש"ץ כו'. כמ"ש בספ"ה דברכות מפני הטירוף וכדי שלא לנהוג בשבת עינוי אמר רק כו': ונהגו כו'. משום שמחה כמ"ש בסי' תקנ"ד ס"א וחומרא יתירה היא דהא אינו נוהג שום דבר מדברים הנוהגים בט"ב רחיצה כו' כנ"ל: וכן. ע' סי' תקנ"ד סעיף כ"א:

טור בשם התוס' ואביו הרא"ש וכ"כ הרי"ף לענין תענית צבור שפוסק מבעוד יום בפ"ק דתענית

רמב"ם פ"ה מהא דפסחים נ"ד

פירוש מפני הטירוף