טור - אורח חיים · סימן תקנ״ג

כתב הרמב"ן משהתחיל לאכול סעודה המפסקת מו' שעות ולמעלה אסור לרחוץ ולסוך כמו בט"ב עצמו וטעמא משום כיון שהתחיל באבילות אסור לרחוץ אע"ג דאכתי לא עייל ט"ב דהנאה דסיכה ורחיצה הנאה שלאחר שעה היא ונראה כרוחץ לצורך ט"ב אבל נעילת סנדל ושאר אבילות אין נוהגין עד שתחשך וכ' א"א הרא"ש ז"ל דבר תימה הוא שיהא מותר לאכול ולשתות ויהא אסור לרחוץ ולסוך: כתב הראב"ד כיון שהפסיק סעודתו חל עליו התענית מן הסתם ואסור לאכול ואפי' לרחוץ אע"פ שלא פירש מן הרחיצה כיון שהפסיק סעודתו ופירש ממנה ונאסר לו עוד לאכול נאסר נמי ברחיצה. וא"א הרא"ש והתוס' פירשו דאפי' לאחר שהפסיק יכול לחזור ולאכול וכ"כ רי"ף משום גאון לענין תענית צבור שפוסק מבע"י אע"פ שפסק חוזר ואוכל עד שיבא השמש וכתב הוא ומסתבר ה"מ דלא קבליה עליה לתענית אבל קבליה עליה איתסר למיכל ולמשתי וכתב הרמב"ן דלא שייך למימר קבלה אלא בי"ה שצריך להוסיף עליו מבע"י אבל בשאר תעניות אפי' ט"ב שבין השמשות שלו אסור אם נפסק ונמלך דבר פשוט הוא שחוזר ואוכל ע"כ ואין נראה לחלק דודאי קבלה אוסר בכל תענית שצריך להפסיק בו מבע"י: