דין ערב ט׳ באב - שולחן ערוך אורח חיים סימן תקנ״ב

ממעט בשתייתן. שאם הי' רגיל לשתו' ד' כוסו' ישתה ג', אין לשתות שכר (מהרי"ל אגוד' רש"ל הגמ"נ) ואם הוא אדם חלש שרי מט"מ:

ודגים. כ' בנ"ץ שט"ס הוא וצ"ל וגדיים ודוחק לומר שנפל טעות א' בכל ספרי הרב"י והש"ע והג"א ועוד דהא כתבו הג"א שמדינא שרי ואי ס"ד דמיירי בגדיים למה יהא מותר הא בשר הוא לכ"ע לכן נ"ל דגירסת דגים הוא עיקר משום דאיכא דוכתא דדגים בכלל בשר הוא כמ"ש בי"ד סימן רי"ז ס"ח ועוד דהוא עולה על שלחן מלכים ושמחה הוא לאיש ועמ"ש סי' תקצ"ז:

בשתי קדירות. פי' שא' בלילתו עבה וא' בלילתו רכה אבל אם שניהם בשוה אין קפידא לבשל בב' קדירות:

שדרכו בכך. נ"ל שרוב הפעמים נותנים בצלים ובצים באפונים כמו שדרך לטגן עיסה בבצים אבל דגים אסור לטגנן בבצים כיון שרוב הפעמים מבשלין אותן בלא בצים כמ"ש בטור וכל כיוצא בזה וכ' ש"ל אסור לעשות לביבות ממולאים בגבינה:

עדשים עם בצים. צ"ל דוקא שדרכו בכך כל השנה כמ"ש ס"ג ובטור כ' עדשים או בצים וכ"כ הלבוש:

קשים. וקרים (שם):

ע"ג קרקע. דאונן אינו מיסב ואוכל ולדידן לא מנכר השפלות אלא ע"ג הקרקע (ת"ה):

וא"צ לחלוץ. דאין אבילות נוהג עד הלילה ומה שיושבין בקרקע היינו כדי שתהא הסעוד' שפילה (ת"ה) ולכן נ"ל דמות' לישב אחר הסעודה על הספסל:

שלא ישבו שלשה. אם אירע שאכלו ג' ביחד לא יזמנו (כ"כ במנהגים ומהרי"ל ועיין בטור וב"י) ונ"ל הטעם דלא חשיב קביעות אלא א"כ הסיבו או ישבו בשלחן א' כמ"ש סי' קס"ז ס"א והכא אין דעתן לקבוע עסי' קצ"ג סס"ג:

סעודת קבע. לא כאותם שבטנם בטן רשעים שאוכלים בשר ושותין יין ומשתכרין ואח"כ אוכלין עראי כדי להפסיק באכיל' שאין בה בשר ויין (טור רמב"ן) ואף שבמדינתינו אין אוכלין בשר מ"מ יש איסור שאוכלין ב' תבשילין והלבוש וב"ח ושל"ה קוראין תגר על מנהג זה ומאן דחש למנהגא שכת' רמ"א ירבה בסעודה קודם חצות:

שלא יזיק להם כו'. ול"נ טעם אחר מפני שבזמן בית שני היה יום טוב ת"ב והיה מרבין בסעוד' אף עכשיו לא זזו ממנה להיות לזכרון שיהפך ב"ב לששון ולשמחה עיין בב"י סוף סי' תקנ"ד:

ממדרש איכה. דף כ"ג ע"א איתא שם אחר שאוכלין ושותין ומשתכרין בסעודת ט"ב יושבין וקורין קינין (ד"מ) ובדף ע"ה אי' רב מן דהוי אכל כל המאכלים נסיב חד פת פחם ויהיב עליה קיטמא ואמר זו היא סעודת ט"ב אבל בירושלמי הגי' רב מן דהוי אכיל כל צורכיה הוי נסיב כו' ואמר זו היא עיקר סעודת ט"ב א"כ י"ל שלא הי' אוכל יותר מתבשיל א' וגם המדרש יש לפ' כן ומ"ש משתכרין היינו ששותין כל צרכן לכן יש ליזהר שאף קודם מנחה לא יאכל רק תבשיל א' וכ"כ בד"מ שהמדקדקין פורשין עצמן ואף על גב שאחר מנחה אוכל בצים לא מיצטרפי השני תבשילין כיון שהפסיק בנתי' כנ"ל:

אוכל בשר. ואסור למנוע ממנו אף על גב דאין חיוב לאכול בשר בשבת מ"מ כיון שנמנע משום אבל עבירה היא (טור) וקשה דבי"ד סי' שמ"א ס"ה בהג"ה כ' דאונן בשבת אוכל בשר אם ירצה וי"ל דהטעם דאונן אינו אוכל בשר אינו משום אבילות אלא משום כבוד המת עיין בב"י סי' ע"א בשם הירושלמי:

כסעודת שלמה. ומ"מ ישב בדאבת נפש שלא ינהוג בשמחה (רוקח וש"ל) ולכן לא ישב בסעודת חברים ואם חל מילה באותו שבת יעשה הסעודה קודם מנחה כנ"ל:

ואירע עט"ב וכו'. וקשה עליו לישב בתענית ב' ימים ולילה א':

ילוה תעניתו. ואף על גב דבסי' תקס"ח ס"ב כתב דאסור ללות בכה"ג הכא כיון דא"א בענין אחר שרי ומה"ט כתבו הגאונים דא"צ להשלים וכ"כ מהרמ"ט ומשמע מאן אפשר ליה יתענה ב' ימים ולילה א':

סעודה המפסקת. אבל אסור לסעוד ב"פ מפני נדרו (ת"ה סי' ער"א) וא"כ צריך לנהוג בה כל חומר סעודה המפסקת וכ"כ מט"מ בשם הגאונים שלא התירו לאכול רק תבשיל של עדשים בלא שומן עכ"ל וחומרא בעלמא היא דתבשיל א' שרי לכ"ע ומיהו צריך שיאכלנה סמוך לביאת השמש עסי' תקס"ב ס"ב ולכן מוטב שישאל על נדרו:

בטור הביא דעת ראבי"ה דמ"ש בגמ' בעט"ב לא יאכל בשר שהוא כשלמים הטעם משום דבשלמים כתיב שמחה וכיון שעבר עליהם זמן שלמים לית ביה משום שמחה ואמרינן נמי גבי בן סורר דאינו חייב אלא בבשר שהוא כשלמים שיש בו שמחה וממשיך בתריה ואמר רבא אכל בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה כו' וגרסינן בפ"ק דחגיגה ישראל יוצקים י"ח בנדרים וכו' אבל לא בעופות לפי שאין בהן שמחה מכל הני משמע דה"ה נמי דבסעודה המפסקת שרי וכ' הטור ע"ז נראה דאע"פ שאין בו שמחה אסור שלא משום שמחה לבד אסרו בשר אלא כדי להרבות אבל תדע שהרי אבל אחר מצוה להשקותו יין דאמרי' לא נברא היין אלא לנחם אבלים שמצוה לנחמו לשכח צערו והכא אסרו יין כי אם ישתה ישכח ומצוה שיזכור חורבן הבית ויצטער עליו הלכך מטעם זה אסור אפי' עופות כמו בשר עכ"ל והא דהתירו בשר מלוח שהוא יותר משיעור שלמים הטעם דמתבטל טעמו ואין בו מאכל טוב ולכאור' י"ל אמ"ש ראבי"ה דבן סורר פטור אם אוכל בשר שאינו כשלמים דהיינו אחר ב' ימים ולילה א' דהא בפ' בן סורר אמרי' רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אכל בשר מליח אינו נעשה בן סורר תנן התם עט"ב לא יאכל בשר כו' אבל אוכל בשר מליח עד כמה א"ר חנינא בר כהנא כ"ז שהוא כשלמי' הכא מאי התם בט"ב משום שמח' הוא כ"ז שהוא כשלמים נמי איכא ביה שמחה הכא בבן סורר משום אמשוכי הוא ובכל שהוא לא ממשיך פרש"י משעבר לילה מפיג טעמו ולא חשיב משמע לפי המסקנא דבן סורר פטור אפי' בפחות משיעור שלמים וצ"ל דראבי"ה מפרש הגמ' דאין כאן מסקנא אלא הכל מדברי הבעיין דאמר הכא מאי מי נימא דהתם הטעם משום שמחה כו' ובבן סורר נמי אזלי' בתר שמח' דאז ממשיך בתריה או לא נימא הכי אלא בבן סורר לא אזלי' בתר שמחה אלא בתר המשכה לחוד והאבעי' לא נפשטה וע"כ לא נקט ראבי"ה רק הדבר הפשוט בלי ספק דביותר משיעור שלמים פשיטא דפטור והטעם משום דלית ביה שמחה וש"מ דבעט"ב מותר בזה כן נ"ל פשוט ומו"ח ז"ל דחק בחנם לתרץ הגמ' אליבא דראבי"ה וק"ל על הטור דפירש הטעם בט"ב לאו משום שמחה אלא משום ביטול טעם ובגמרא זו אמרי' בפי' דהטעם משום שמחה בט"ב ולא משום ביטול טעם דביטול טעם הוא אפי' בלילה א' כמ"ש לענין בן סורר לחד צד ולפי פי' הטור היה להתיר בט"ב אפי' בשיעור לילה ג"כ כיון שמתבטל הטעם וי"ל דהטור מפרש דה"ק התם בט"ב הטעם אף משום שמחה פי' דתרי ביטול טעם ישנן א' הוא ביטול גדול דהיינו אחר שיעור שלמים והב' ביטול קטן שהוא אף בלילה א' וע"ז אמר בגמ' התם משום שמחה פי' דבט"ב אין איסור [היתר] אלא אחר שיעור שלמי' ויש תרתי לטיבותא דהיינו שאין שם שמחה ויש ביטול גדול אבל בחד לטיבותא אסור מה שאין כן בבן סורר לא אזלי' בתר שמחה כלל אלא בתר טעם לחוד וע"כ מותר אפי' בביטול קטן נמצא דכל שיש חד צד דהיינו שמחה לחוד אף שיש ביטול טעם קטן אזלינן לחומרא כיון שיש עכ"פ טעם ויש שמח' ע"כ אסור בט"ב תוך שיעור שלמים וכאן בבשר עוף יש טעם ואין שמחה אזלי' ג"כ לחומרא ואין היתר אלא באין שמחה ואין טעם דהיינו בשר אחר שיעור שלמים דיש ביטול גדול נמצאו דברי הטור נכונים. ואף שאין נ"מ לדידן דאסו' לנו כל בשר מ"מ יש נ"מ דלטעם הטור דאזלי' גם בתר טעם ובעי' שלא ישתה וישכח חורבן הבית ע"כ אסור בסעודה המפסקת אפילו בשתית מי דבש שקורין מע"ד או יין שרף אף שאין בהם שמחה מ"מ כיון דמשכרים יש בהם חשש וזה ע"כ אסור לדעת הטור כנלע"ד וכן ראיתי בתשו' רש"ל סי' ל"א אוסר אפילו שכר כל שאינו רגיל בכל סעודה בשכר או שהוא אדם חלש: (א) וא"צ לחלוץ מנעליו. והא דבעינן ישיבת קרקע לא מטעם אבילות הוא אלא משום שתהא סעודה עניה ושפילה דאין ניכר השפלות אלא בזה דהא לדידן כל השנה אין אוכלין בהיסבה ואותה הסעודה הוה כמו אנינות קודם קבירת המת שעדיין אין אבילות:

כ"ז בסעודה המפסקת כו'. הרמב"ם כ' מימינו לא אכלנו אפי' תבשיל של עדשים בעט"ב והטור הביא זה ואח"כ כ' וכ"ז בסעודה המפסקת כו' משמע ל' הרמב"ם אסעודה המפסקת דוקא ותמהני מאי רבותי' דאם אכל כבר מאכלים טובים בסעודה המפסקת לא אכל תבשיל וצ"ל דהוא לא אכל ב"פ כמו שאנו עושים שאוכלים קודם מנחה סעודה קבועה ואחר תפלת מנחה סעודה מפסקת אלא סעוד' א' לבד אכל והיא היתה הסעודה המפסק' ועל אות' הסעודה שהוא קבע שלו לא אכל אפי' תבשיל עדשים אבל קודם לזה דהיינו קודם חצות אכל הרבה תבשילין וז"ל הטור בשם הרמב"ן ומסתבר סעוד' המפסיק בה שאין דעתו עוד לאכול אחריה סעודת קבע אע"פ שדעתו לאכול אחריה עראי לא כאלו שבטנם בטן רשעים אוכלים בשר ושותין יין ומשתכרין ואח"כ אוכלים עראי כדי להפסיק באכילה שאין בה בשר ויין עכ"ל וכ' רש"ל בתשוב' סי' ל' דהא דנקט רמב"ן בשר ויין ל"ת דוקא משום בשר ויין קרי להו בטן רשעים אלא הרמב"ן מיירי לפי הגמ' שהיה מותר בבשר ויין קודם סעודה המפסקת מ"מ הוא בטן רשעים שאוכלים מעדנים כל צרכם ולאכול אחר כך עראי וה"ה שאר אכילות שעושין מיני טיגונים כמו לחג שבועות בארצינו כו' ואו' אני גדול עונם מנשוא בפרט ליודעי תורה עכ"ל וכן מסיק מו"ח ז"ל דכל ירא שמים לא יאכל אחר חצות סעודה ברבוי תבשילין שמה שאוכלין אחר כך סעודה המפסקת בפירות על הקרקע הוא אכילת עראי ובעל נפש שאינו רוצה לשנות המנהג שכ' בהגהות ש"ע ירבה בסעוד' קודם חצות עכ"ל:

חל ט"ב בא' בשבת כו'. כ' רש"ל סוף דבר דבשבת אין לעשות אבילות כלל רק מה שנוהגים להראות אבילות בענין הבגדים שאין משנים כלל כי אם הכתונת משום עונג שבת עכ"ל ולענין חפיפת הראש עסי' תקנ"א:

והגאונים כתבו כו'. נראה דהם סוברים דאין ללות התעני' ולפרוע מטעם שנכתוב בסמוך דהיינו לאכול לאלתר ביום זה ולפרוע אח"כ וז"ל ת"ה סי' ער"ה בשם א"ז יחיד שקבל עליו תענית ב' ה' כל ימות השנה ואירע עט"ב בשני כיצד הוא עוש' לסעוד ב"פ אסור מפני נדרו אלא סועד פעם א' טרם יבוא השמש דקי"ל מתענין לשעות ומתפלל מנחה תפלת תעני' ואח"כ סועד עכ"ל וק"ל כיון דקיבל עליו סתם תענית צריך להשלי' כמ"ש סי' תקס"ב ס"ג א"כ היאך יאכל קודם ביאת השמש בשלמא בתענית חלום והיאר צייט שאינן תלוי' בקבלתו שפיר משא"כ בזה דתלוי במה שקבל עליו וחייב להשלים וכל שאינו משלים כאלו לא התענה כלל ומ"ש דקי"ל מתענין לשעות זה אינו דהיינו אם קיבל עליו בפי' לשעות אבל אם קבל סתם היינו יום שלם לא וצ"ל דס"ל דבכל יום בפ"ע צריך קבלה וקמ"ל דביום זה שלפני ט"ב יקבל התעני' בפי' שלא ישלים וזה אינו דהא כל שקיבל עליו כל השנה כ' רמ"א בסי' תקס"ב ס"ח דבקבלה א' סגי וא"כ חייב בכל תעני' להשלימו ונראה דהגאונים נתכוונו שעכ"פ יתחייב לפרוע להתענות ביום אחר וראי' מדברי הרא"ש פ"ק דתענית דמביא הך דלוה אדם תעניתו ופורע וכ' ע"ז בשם ראבי"ה וראיתי רבותי שהיו מזקיקי' להתיר נדר תעניתו בג' דכיון שאמר הריני בתענית למחר ה"ל כמו נדר ויראה כיון דצריך לפרוע לא נתבטל הנדר אלא מאומד הדעת אמרי' שהיה בדעתו להתענות יום א' ולא לקבוע יום א' לחובה וגם מירוש' יש ראיי' שאמר מילתא דרב אמרה מתענין לשעות דאמר רב לוה אדם תעניתו ופורע ולתלמודא דידן דכל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית א"א לפרושי אלא דמקרי תענית מה שהתענה מקצת היום לענין זה דא"צ לשאול על נדרו דמקרי תענית מה שהתענה מקצת היום עכ"ל ובקיצור פסקי הרא"ש כ' ג"כ וז"ל ולוה אדם תעניתו ופורע לאחר שהתענה קצת היום עכ"ל א"כ גם דעת הגאונים כן בעט"ב שחל בשני שחייב להתענות משום נדר עכ"פ תענית שעות ואח"כ ילוה התענית ופרע ביום אחר שלם אחר ט"ב דדוקא באופן זה שהתענה מקצת היום יוכל אחר כך לעשות הלואה והיינו דלא התירו ללות אלא כשהוא מצטער ואז אין צריך להתענות כלל בו ביום וכאן שאינו מצטער היתר שלו אחר שהתענה קצת היום גם בת"ה סי' רע"ה מסיק וז"ל והדעת נוטה בנדון דידן דהיינו שנדר להתענות כל השנה ב' ה' דאין ללות התענית אלא בשביל אונס או צער ממש או בשביל סעודת מצוה דשייך בגווייהו ואעפ"כ צריך להתענות מקצת היום זמן מועט יותר משהוא רגיל עכ"ל אף שלפי תחלת דבריו לא משמע כמ"ש מ"מ לפי מסקנתו נראה כן אלא דדעתו להחמיר אפי' ביש לו צער דמ"מ ימתין קצת וממילא באין לו צער ימתין עד סמוך לביאת השמש ואח"כ יפרע ביום אחר מ"מ נרא' דדעת הגאונים היא כמ"ש כנלע"ד בזה ועמ"ש סי' תקס"ח וכאשר זכרתי כן הוא גם במרדכי פ"ק דתענית בזה וז"ל ומיהו חייב לפורעו שהרי יום שלם קיבל עליו:

ממעט. ואין לשתות שכר. מהרי"ל אגודה רש"ל הגמ"נ. ואם הוא אדם חלוש שרי. מט"מ עיין ט"ז ובשכנה"ג:

ודגים. עיין מ"א:

בשתי. פי' שאחד בלילתו עבה ואחד בלילתו רכה אבל אם שניהם בשוה אין קפידה לבשל בב' קדירות. מ"א:

שנותנים. ואסור לעשות לביבות ממולאים בגבינה. ש"ל מ"א:

חיים. וכן גבינה וחמאה מכמה מינים חיים כ"כ באר היטב אשר לפני:

עדשים. ודוקא שדרכו בכך כל השנה ובטור כתב עדשים או ביצים וכ"כ הלבוש:

קשים. וקרים:

קרקע. ואחר הסעודה מותר ליישב על הכסא דאין אבילות עד הלילה. מ"א:

שלשה. ואם ישבו ג' לא יזמנו דלא חשיב קביעות. אחרונים. עיין מגן אברהם:

להרבות. רש"ל וב"ח כתבו דגדול עונם מנשוא בפרט ליודעי תורה ומאן דחש למנהג הש"ע ירבה בסעודה קודם חצות והרבה קדושים מישראל אין אוכלי' שום תבשיל בעט"ב כל היום מצאתי ועיין ט"ז ומ"א:

בשר. ואסור למנוע אע"ג דאין חיוב לאכול בשר בשבת מ"מ כיון שנמנע משום אבל עבירה הוא מ"מ ישב בדאגת נפש לא ישב בסעודת חברים ואם חל מילה באותו שבת יעשה הסעודה קודם מנחה. מ"א:

להפסיק. כ' הבאר היטב אשר לפני וצ"ע ברש"י תענית דף כ"ט דכ' דאין צריך להפסיק עכ"ל ע"ש ולא דק דמ"ש רש"י שם אינו מפסיק סעודתו וכו' ר"ל דאינו אוכל סעוד' מפסקת אלא מותר לאכול בשר ולשתות יין כי בסעודה המפסקת אם חל בחול לא יאכל בשר ולא ישתה יין אבל בשבת אינו כן וק"ל אבל עכ"פ צריך להפסיק מלאכול ולשתות מבע"י ופשוט הוא:

חלום. וה"ה אם חל יאר צייט בו ומתפלל עננו עטרת זקנים וחייב לפרעו יום אחר ט"ז ואסור לאכול ב' פעמים אבל תבשיל א' שרי מיהו צריך שיאכלנה סמוך לביאת השמש לכן מוטב שישאל על נדרו מ"א עש"ת הלק"ט חלק ב' סי' קל"ה דמצוה לאכול סעודה המפסקת:

א בסעודה המפסקת שאוכל כו'. כמש"ל בס"ט: ואף ממשקים כו'. כמש"ש היה רגיל לשתות עשרה כוסות כו' אף דרשב"ג להקל אתא וביין מ"מ ה"ה לשאר דבר כמ"ש היה רגיל לסעוד בעשרה ב"א כו' ואף דאין הלכה כרשב"ג דקי"ל כרבנן דמתני' וסוגיא דברייתות וגמ' כרבנן מכל מקום בזה לא מצינו דפליגי עליה. כ"כ הפוסקים: וכן לא כו'. ר"ל אף על גב דמדינא מותר כמש"ש אם היה רגיל לאכול כו' מכל מקום מה שיוכל למעט עדיף כמ"ש ברבי יהודה בר אלעאי וז"ל הרמב"ם זו היא מדת כל אדם שאינן יכולין לסבול יותר מדאי אבל כו' פת חריבה כו' כזה ראוי לחכמים לעשות או קרוב לזה כו':

ס"ב אפילו בשר כו'. ר"ל דמדינא מותר כמש"ש מכל מקום אסור מצד המנהג: ובשר עופות. דאין בו משום שמחה כמ"ש בפ"ק דחגיגה ח' ב' רב אשי אמר מושמחת נפקא כו' ואמרינן בסנהדרין ע' א' התם משום שמחה הוא כו': ודגים. כ"כ בהג"א וכ"ה ברש"י שם ד"ה מליח כו' ודברי רש"י צ"ע. וליתא דמ"ש רש"י אחר ששהא כו' לא קאי על דגים:

ס"ג אפילו כו'. דהוא נמי נקרא שני מינין כמ"ש בפ"ז דב"מ שיתין מיני לפדא וערש"י שם וכן בכמה מקומות אבל כ"ש שוה אין קפידא וע' מ"א וכ"ה בגמרא שם אם היה רגיל לאכול ב' תבשילין יאכל מין א' ומרשב"ג נשמע לת"ק: וכן יש כו'. כ"כ הגאונים והפוסקים וכ"כ רש"י במתני' ע"ש. ולמדו מעירובי תבשילין. והרמב"ן חלק עליהם ואמר דבעירובי תבשילין הקילו וז"ש יש להחמיר. ולי נראה דמדינא אסור אמת דהקילו בעירובי תבשילין שאמרו שם ושוין בדג וביצה שעליו כו' דמשמע אע"ג דהן תבשיל א' מכל מקום שוין כו' דאל"כ מאי ושוין כיון דמדינא הן ב' תבשילין אבל בשני מינים בקדירה אחת לא הוזכר במשנה מפני רוב פשיטותה וכן בברייתא דפליגא בדג וביצה אבל ב' מינין אפילו בקדירה א' ל"פ וז"ש אא"כ הוא כו' אף ע"ג דבע"ת הן ב' תבשילין: ותבשיל כו'. כמו בע"ת שאמרו בירושלמי דנדרים פ"ו הלכה א' כל אוכל שנאכל כמו שהוא חי אין בו משום בישולי א"י ויוצאין בו משום עירובי תבשילין וכ"ה בגמ' רפ"ב די"ט ואף הרמב"ן מודה בזה ע"ש: ואין חילוק כו'. כמ"ש בע"ת תבשיל זה צלי אפילו כו' ושם אם צלאן כו' וכן לענין נדרים הנודר מן התבשיל ואפילו במבושל מדין תורה אף בצלי. כמ"ש ויבשלו את הפסח אלא דבנדרים כו':

ס"ד מותר כו'. דתבשיל אמרו וכן בע"ת דוקא ואם צלאן א"י כו':

ס"ה נוהגים כו'. כמ"ש ספ"ק דב"ב: ויש כו'. שם לחד מ"ד:

ס"ו ויש מחמירים. ירושלמי שם רב מן דהוה אכיל כל צרכיה הוה צבע פיסתיה בקיטמא ואמר זו היא עיקר סעודת ט"ב לקיים מה שנאמר ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר:

ס"ז נהגו כו'. כמו ר"י בר אלעאי כו' מקום שפל: ואין צריך כו'. דאין צריך לנהוג עדיין דיני ט"ב וכ' תה"ד דסעודה זו במקום אנינות כמש"ש ודומה כמי שמתו מוטל כו' ות"ב במקום אבילות ואונן אמרינן אינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ולא שותה יין ואנו שאין רגילין בהסיבה אין שפלות הסעודה ניכר אלא ע"ג קרקע וכמ"ש אבל כ"ז שמתו מוטל לפניו אינו ישן לא ע"ג מטה זקופה ולא ע"ג מטה כפויה ופי' בתה"א אלא ישן ע"ג קרקע וע' בי"ד סי' שמ"א ס"ה ועתוס' שם ד"ה אע"ג. אבל חליצת מנעלים גם אונן אינו חייב וע' בתוס' פ"א דכתובות ואף לפי' הרמב"ן מ"ש שם כל שהוא מחמת ת"ב כו' ואסור לרחוץ ובתוספתא ואסור לרחוץ ולסוך פי' בסעודה המפסקת שמשם ואילך אסור ברחיצה וסיכה ופ' כת"ק מכל מקום מודה בשאר דברים שמותר כמש"ש דוקא רחיצה וסיכה דהוא הנאה דלאחר שעה הוא ונראה כרוחץ להנאת ת"ב לכן לא הוזכר אלא רחיצה וסיכה אבל שאר דברים כנעילת הסנדל וכיוצא מותר וכ"ש להרא"ש דפליג על הרמב"ן וע"ל סי' תקנ"ג ס"ב בהג"ה:

ס"ח יש ליזהר כו'. משום דהרבה פוסקים כ' דאפילו אכלו ג' ביחד לא יזדמנו ולכן לכתחלה יש ליזהר שלא יבוא לידי כך. טור. ובהג"מ ובירושלמי גרסינן ואי בעי ליה לשנויי אם היה רגיל לסעוד בין בני אדם סועד יחידי שנ' ישב בדד וידום ע"ש והטעם של הפוסקים שלא יזמנו יחד אפילו נתחייבו משום דאמרינן ישבו כ"א מברך לעצמו הסיבו כו' וכאן אסור ההסיבה כו' ואף לדידן צריך ישיבה בקביעות כעין הסיבה וכ"ז אסור כנ"ל:

ס"ט ומנהג כו'. קצת משמע בירושלמי הנ"ל רב מן כו' דא היא עיקר כו': ונוהגים כו'. כמ"ש הרא"ש בפ' בתרא דיומא הטעם על אכילת עי"כ ע"ש בסכ"ב: ויש קצת כו'.. שאמר שם ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר אלו ישראל שאוכלין ושותין ומשתכרין בעט"ב ואחר כך דקורין איכה. (ע' ד"מ): מיהו כו'. כמ"ש בגמ' וכצ"ל ס"ו:

ס"י מיהו כו'. בספ"ג דעירובין א"ל ר"י אי אתם מודים וכו':

ס"יא מי שקבל כו'. מפני סכנה וע"ל סי' תרכ"ד ס"ה בהג"ה: או ילוה כו'. דס"ל דלא נקרא יום זה אלא אם היום גורם כמו יום שמת אביו וכיוצא כמ"ש בהג"א פ"ק דשבת רוב הפוסקים חולקים וכמש"ל סתקס"ח ס"ב בהג"ה הביא בתה"ד ראיה ממ"ש בפ"ק דתענית יחיד שקיבל עליו שני וחמישי של כל השנה כולה ואירעו בהם י"ט כו' ולא אמרו שילוה ויפרע וז"ש בהג"ה והגאונים כו' והביאו ראיה ממ"ש ומתענין לשעות וצ"ע דהא אמרינן והוא שלא טעם כו'. ונראה שהגאונים סמכו על הירושלמי דנדרים פ"ט הלכה א' מילתא דר"י אמר מתענין לשעות דרי"א הריני בתעניתי עד דחסל פירקי עד דניחסל פירשתי מילתיה דר' יונה אמר מתענין לשעות ר' יונה הוה בצור ושמע דדמיך בריה דר' יוסי אף ע"ג דאכל גובנא ושתא מיא אסקיה צום כל ההוא יומא מילתיה דרב אמר מתענין לשעות דרב אמר לוה אדם תעניתו ופורע א"ל שמואל וכי נדר הוא כו' ועברא"ש ובמרדכי ומ"מ אף לדברי הירושלמי דוקא בשלא קיבל תענית אלא לשעות וכמ"ש הרא"ש וכן משמע פשטא דירושל' וכן מ"ש לוה אדם כו' דצריך להתענות יום אחר ומכל מקום לענין קיום נדרו שקיבל להתענות היום בזה עולה לו תענית שעות ואפשר דגם הגאונים כה"ג מיירי וכ"כ בט"ז וצ"ע ואף לפי' ראבי"ה שפי' שלא טעם כו' היינו בשיעור השעות שקיבל עליו הא קודם אף שאכל מ"מ אינו נחשב לתענית יום שלם שקיבל וכמ"ש בגמ' מיתבי אנשי כו'. ונראה שהגאונים מפרשין דוקא לענין ת"צ וכיוצא אבל כל שקיבל רק לצעורי מותר לאכול קודם הערב מפני מצוה וכיוצא וכמש"ש מיתבי אנשי כו' ת"ש דאמר ר"א ב"צ כו':

משנה תענית כ"ז וכת"ק

טור והגהות אשר"י בסוף תענית בשם א"ז

שם בשם הרי"ץ גאות

שם בשם הרמב"ן

שם בשם אביו הרא"ש

שם

בית יוסף

טור מהא דר' יהודה בר אילעאי תענית ל"ט

שם בשם אבי עזרי

שם בשם אביו הרא"ש והג"מ

מימרא דרב יהודה שם ל' ותרווייהו לקולא:

ברייתא שם כ"ט וכ"כ הטור בשם אביי הרא"ש

ת"ה סי' ער"ה בשם תשובת הרא"ש

הג"מ: