דברים האסורים בתשעה באב - שולחן ערוך אורח חיים סימן תקנ״ד

ונעילת הסנדל. ואסור לנעול סנדל כל היום (הגאונים) ור"ח כ' יהא בנדוי מי שעושה א' מכל אלו כל היום (תניא וש"ל ומהרי"ל וב"ח ושל"ה) אך אותם ההולכים בין העכו"ם ועוסקין במשא ומתן אחר חצות אותן מותרים לנעול ומהם למדו כולם להקל ויש למחות בידם:

ותינוקות וכו'. אפי' דברים הרעים אסור ללמוד עם התינוק דעיקר שמחת התינוק במה שיודע לקרות אף על פי שאינו מבין אבל תינוק שמבין מה שהוא אומר מותר ללמוד עמו דברים הרעים (ב"ח) ול"נ דאסור ללמוד כלל עם אחרים כמ"ש בי"ד סי' שפ"ד ע"ש רק מותר ללמוד לו החורבן דאינו אלא סיפור דברים ומשבר הלב של התינוק:

ודברים הרעים. ונ"ל דרעות של עכו"ם אסור לקרות עמ"ש סי' תקצ"א ס"ה:

ופ' אלו מגלחין. אף על גב שיש בו כמה דיני מנודה ומוחרם מות' ללמוד דלא עדיף מאבל דדוקא באבילות המפורסם חמור ט"ב מאבל אבל באבילות שאינו מפורסם כגון לשנות בינו לבין עצמו ט"ב קיל טפי כמ"ש התו' בהחולץ אבל לישא וליתן בהל' ודאי אסור (תשובת מהרי"ל סימן רכ"ט):

ע"י הרהור. אף על גב דהרהור לאו כד"ד כמ"ש סי' ס"ב שאני הכא דעיקר טעמא משום שמחה ובהרהור איכא שמחה (מהרי"ל שם) ונ"ל דמה"ט אסור ללמוד איזו דרוש או קשיא ותירוץ אפי' בדברים הרעים מפני ששמח' הוא לו וגם אסור להורות הוראה אם לא לחולה הצריך עכשיו כמ"ש בי"ד סי' שפ"ד ס"ד דהוראה הוי כהרהור כמ"ש סי' פ"ה ואסור לדון דיני ממונות דדין היינו תורה מיהו אם אין הבע"ד יכולין להמתין עד למחר שנחוצים לדרכם אפשר דשרי דהוי כרבים צריכים לו:

מותר לקרות וכו'. בפוזנא נוהגין שא"א תהלים ושיר היחוד רק למחרתו או' של אמש ושל היום (לבוש) ובמדינ' זו נוהגין לאמרם במנח' אף על גב דאסור בת"ת כל היום צ"ל דס"ל כיון שאומר' דרך בקש' שרי לאומרו במנחה ומה"ט מקילין בתפילין במנחה:

לחזור הפ'. נ"ל דהיינו חזן הקורא מותר לו לחזו' הפ' קודם שיקרא או מיירי בט"ב שחל בשבת דאז אפי' יחיד מותר לחזו' הפ' כמ"ש ססי' רפ"ה ועססי' תקנ"ג:

עוברות וכו'. מי שהיה חסר דעה ונתרפא מיום אל יום מותר בבשר ויין כל ימי השבוע ולא יתענה בט"ב (מהרי"ל):

חיה כל ל'. כ' רש"ל בתשו' יולדת בשבת ב' אב חייבת להתענות בט"ב שנדחה דדוקא תוך ז' פטור' אבל אחר ז' אפי' אמרה צריכה אני חייבת אא"כ חולה קצת עכ"ל וז"ל ד"מ מיהו בב"י סימן תקנ"ט משמע דיש להתענות אחר ז' וע"ש בש"ע ס"ז דמשמע דלא תתענה ובלבוש סימן תר"ב כתב דתתענה וכ"כ בהגמ"נ שם והב"ח כתב דמדינ' שרי לאכול ומ"מ כבר נהגו להתענו' כל זמן שאין להם חולש' ונתרפאו מלידתן אף בג' צומות אחרים נהגו להחמי' עכ"ל והיכא דנהוג נהוג מיהו בט"ב שנדחה יש להקל עססי' תקנ"ט ס"ט, נוהגות קצת יולדות למנוע מבשר ויין מז' באב ואילך ונכון שבאותו היום נכנסו העכו"ם להיכל כדאיתא בטור:

טבילה כו'. ותרחוץ ותחוף עט"ב ולמוצאי ט"ב חופפת מעט דבעינן סמוך לחפיפה טבילה (ב"י תו') ועסי' תקנ"א סי"ו בהגה ובי"ד סימן קצ"ט ס"ד:

אם היו ידיו מלוכלכות. נשים המבשלות וצריכים לרחוץ הבשר מותר (ש"ג):

פני רבו. נ"ל שהולך בחול להקביל פני רבו בשבת דבחול אין חייב להקביל פני רבו א"נ נהי דחיובא ליכא בחול מ"מ מצוה איכא וכ"מ בחגיגה:

בחזרה מותר. דאם יהא אסור לחזור ימנע מלילך לדבר מצוה:

לשמור פירותיו. מפני הפסד ממון:

והיא מתנגבת. עד שאין בה טופח להטפיח כ"מ בב"ח:

נעילת הסנדל. כתוב בס' משפטי שמואל בתי שוקיים שמקצתן מחופין עור אסור לילך בהן עסי' קכ"ח ס"ה וב"ה החמיר לילך יחף לגמרי:

מותרים בנעילת. נ"ל הטעם דטורח גדול הוא לילך רחוק יחף אבל כשהולך לשדה סמוך לעיר אסור לנעול וה"ה לבית הקברות עבי"ד ססי' שפ"ב אא"כ יש טיט ורפש או בין העכו"ם ונ"ל דכשיושב על העגלה או רוכב צריך לחלוץ אפי' בדרך רחוק:

ברחוב היהודים. ואף על פי שמשכירין קצת חניות לעכו"ם ועכו"ם עוברים שם אסור (רש"מ סי' י"ט) ונ"ל דאם הרבה עכו"ם עוברים שם מותר:

עם אשתו. ואפשר שלא יגע בה כמו בי"הכ (ד"מ) ונ"ל דביום יש להקל עבי"ד סימן שמ"ב:

ויש אוסרין. ומכריז השמש דברים שבצנעה נוהג (ד"מ ומנהגים) ופסק בשל"ה דאם נזדמנה ליל טבילתה בליל שבת זו טובלת ומשמשת דיש לסמוך על סברא הראשונה (עס"ח):

אין שאלת שלום. כתוב בי"ד סי' שפ"ה י"א דזה מה שאנו נותנים שלום לא מקרי שאלת שלום שבימיהם וצ"ע דהא בטור שם מביא הירוש' שכתב בהדיא שלום עליכם וגם בגמרא אמרי' כדי שאילת תלמיד לרב שלום עליך ר' ולכן אין להקל ונ"ל דאסור ג"כ לשלוח דורון לחבירו דזהו בכלל שאלת שלום כמ"ש בי"ד שם:

לחבירו. (בטור איתא לחבירי') פי' ת"ח אין נותנין שלום זה לזה אבל במרדכי כתב לחבירו משמע כל שהוא חבירו אפי' אינו ת"ח אסור (ב"ח) ולא ידענא מאי קאמר דודאי אסור ליתן שלום לכל אדם אך ע"ה שאין יודעין ונותנין שלום משיבין להם בשפה רפה:

שלא לעשות. כדי שלא יסיחו דעתן מהאבילו' (הרע"ב פ"ד דפסחי') ובת"ה פלפל למצו' טעם כמ"ש בסמוך ונ"ל דמטעם זה גם בלילה אסור במלאכה (דהא גם בלילה מחויב להתאבל) וכ"כ רש"י בפסחים דף נ"ד ע"ב בין השמשות שלו אסור באכילה ובמלאכה וצ"ע דבתעני' דף י"ג פרש"י מהכא משמע דבליל ט' באב מותרים במלאכה ואין איסור אלא ביום ואין מפרסמין הדבר עכ"ל ומסתימת כל הפוסקים משמע דאסור גם בלילה ול"ד לת"צ דהתם הטעם שיהיו פנוים ויתאספו להתפלל (ע' סימן תקע"ה ס"ג) ולכן מותרים בלילה דלא היו מתאספים בלילה כדאיתא בגמרא משא"כ בט' באב שאין אסור במלאכה ותליא במנהגם שנוהגים איסור טעמם שלא יסיחו דעתם מאבילות או משום עינוי ולכן אף בלילה אסור ולכן כל מלאכה שאין בה שיהוי שרי דאין מסיח דעתו בכך כנ"ל:

וכל הרוצה. ואין בו יוהרא דהרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה עסי' תקע"ה:

אם אפשר בעכו"ם. אף על גב דהוי דבר האבד כמ"ש סי' תקל"ג שאני התם דאיסור מלאכה משום שביתה הוא שרו רבנן כל מלאכת הדיוט ושאינו של טורח אבל ט"ב משום עינוי הוא כמ"ש רש"י ולכן אפי' אינו של טורח ומלאכת הדיוט אסור אף בקצת פוסקים משמע דה"נ הטעם משום איסור מלאכה הוא ולהכי אם א"א ע"י עכו"ם מותר לעשותה בעצמו כמו בח"ה (ת"ה):

דבר האבד. אם יריד או שיירות באים מותר לקנות מהם ע"י עכו"ם וכ"ש למכור דהוי דבר האבד כמ"ש בי"ד סי' ש"פ ס"ז לענין אבל (הגמ"נ ומט"מ), והרא"ש כתב במס' תענית במשא ומתן דאיכ' פרסום החמירו טפי בט"ב מבאבל (ועמ"ש ס"ב) ומ"מ יש להקל כיון דאינו אלא מנהג:

כל העושה מלאכה. משמע אפי' במקום שנהגו לעשות וכ"מ ברי"ף ורא"ש וטור ובקיצור פסקי הרא"ש דילג הא דמקום שנהגו וכתב רק הא דאינו רואה סימן ברכה וא"כ צ"ע למה אין נזהרין בזה ומ"מ מגמרא משמע דוקא כשקובע עצמו למלאכה ומסיח דעתו מהאבילות ע"ש, וא"כ אף שמותר לישא וליתן אחר חצות לא ימשוך בעסקיו כדי שלא יסיח דעתו מהאבילות:

על עצמותם. דבעצמות נכיר אם שתה יין חי או מזוג כדאיתא בגמרא (הר"ן):

ותינוקות של בית רבן בטלים נראה פשוט דפי' איוב ושאר דברים המותרים לגדול מותר ללמוד גם עם התינוקות וכאן לא אסרו אלא הלימוד שהקטנים לומדים בסדר שלהם דהיינו חומש וגמרות וקמ"ל דאע"ג דיש צער קצת בלימוד עמהם ור"מ ס"ל בגמרא דהותר לשנות במה שאינו רגיל ואע"ג דלא קי"ל כוותי' היינו בלימוד של עצמו אבל עם התינוקות ה"א דשרי קמ"ל דאפ"ה ליבטלו מזה ואיסור של התינוקות בלימוד אין הטע' משום שהם שמחי' דודאי אין להם שמחה אלא משום המלמד ששמח בד"ת שלומד עמהם כנ"ל:

ופ' אלו מגלחין. בגמ' פליגי ר"מ ס"ל דקורא ושונ' בכ"מ במקום שאינו רגיל מפני שצער הוא לו ור"י אוסר אף בזה והלכתא כוותי' וצריך לתת טעם באמת למה אוסר ר"י שהרי יש לו צער ונראה טעמו מפני סוף הלימוד דאחר שיטריח עצמו ויבין הפשט יהיה לו שמחה ואזלי' בתר סופה דמילתא וסברא זו אשכחן בהדי' דר"י ס"ל כן לענין אחר דהיינו בפ"ק דמ"ק ד"ט רי"א לא תסוד אשה פני' במועד ומוד' ר"י בסיד שיכול' לקפלו במועד שטופלתו במועד שאע"ג דעכשיו היא מצירה היא שמח' לאחר זמן והובא לעיל בדברינו סי' תקמ"ו ה"נ אזלי' בתר הסוף דיש שמח' ואסור ומטעם זה נ"ל דאפי' במקום דמותר ללמוד היינו שילמוד בפשוטן של דברי' אבל לא דרך פלפול ואפי' בהרהור לפ' דבר חמור אסור מטעם שיהיה לו שמחה אחר שיתיישב לו כנלע"ד:

ומותר לחזור הפ'. נראה דה"ק דמי שרגיל לחזור הפ' באותו יום דהיינו שחל ט"ב ביום ה' ה"ל כסדר היום:

חיה כל ל' יום. פי' אע"ג דבי"כ היא לאחר ז' כשאר כ"א כמ"ש בסי' תרי"ז ומ"מ כאן לענין ט"ב לא גזרו עליה: כ' רש"ל בתשו' סי' נ"ג דמיירי באמרה צריכה אני ואע"ג דלענין שבת בסימן ש"ל אין שומעין לה אפי' באומרת צריכה אני וכן חולה צריך אומד הכא מקילינן מאחר שהוא דרבנן אבל בלא אמרה צריכה אני אלא שמצערת אפי' כואב לה הרבה התענית אסורה מאחר שאינה חולה ע"כ וק"ל דמדאמרו א"צ אומד משמע דיש ספק אם יש סכנה דאי בודאי אין סכנה מה אומד שייך בדבר וא"כ שיש ספק סכנה קשה דבאומרת צריכה אני מותר' אפי' בי"כ כמ"ש בסי' תרי"ח חולה שצריך לאכול כו' שמא יסתכן ומאכילן על פיו כשאומר צריך אני ותו דלמה לא זכר הרמב"ן מרי' דהאי דינא דמיירי באומרת צריכה אני ע"כ נלע"ד דמיירי בדלא אמרה צריכה אני ואפ"ה בחיה אחר ז' וחולה שיש בו ספק אותו חול' א"צ אומד לומר שמא יש בו סכנ' דאפי' ודאי אין בו סכנ' ואפי' לא אמר צריך אני מותר בט"ב והב"י הביא הג"מ שר"ת התיר לוולדת לאכול בצ"ג אפי' אחר שבעה ואע"ג דאמרינן בפרק מפנין דלאחר ז' אם אמרה איני צריכה אין מחללין עליה שבת וצ"ג מדברי קבלה ודברי קבלה כד"ת אפ"ה מותר כיון דרצו אין מתענין כו' אם כן רשות הוא עכ"ל משמע דבט"ב אסור' לאכול שלא כדברי הרמב"ן דהא בט"ב לא תליא ברצו כמש"ל כיון שהוכפלו בו הצרות והוא חוב ואפש' שמ"ה נהגו להחמיר כמ"ש רמ"א וכן מסקנת רש"ל דאחר ז' אפי' אמרה צריכה אני מתענה אם לא שהי' קצת חולה וכן בתשו' מהרי"ל:

ומיהו נהגו להתענות. נראה דזה קאי דוקא אלאח' ז' אבל תוך ג' אפי' אם אמרה איני צריכה אין לה להתענות ואסור לה להתענות שהרי מחללין עלי' שבת כמ"ש סי' ש"ל וכ"ש אחר ג' תוך ז' כשאומר' צריכה אני שאסור לה להתענות כנלע"ד פשוט:

וכן בחזרה מותר. הטעם כדי שלא תהא מכשילו לעתיד לבוא שלא ירצה לקיים המצו':

ושל עץ מחופה עור אסור. כ"ש שיש לאסור אותן שיש להן בתי שוקיים של עור דהיינו גם מה שעל הרגלים של עור וגם אותן שהן של בגד רק שהשוליים של עור אסור כנלע"ד:

שלא יישן בליל ט"ב כו' עמ"שבסי' תרט"ו מזה:

מותר בכולן כו'. דהא איתא בברייתא ומעלה על שלחנו ואינו מונע עצמו משום דבר וי"א ס"ל דהוה שבת זה כמו קובר מתו ברגל דנוהג ברגל דברים של צנעה ולפי זה גם כן אסור לרחוץ ידיו בחמין שג"ז קרוי צנע' כמ"ש המרדכי במ"ק:

וכל הרוצה לעשות עצמו כו'. ולא מיחזי כיוהרא דהרואה אומר שאין לו שום מלאכה:

על עצמותם. פירש הר"ן דאיתא בהמפלת השותה יין אי עצמותיו שרופים מזיג עצמותיו סכוין כראוי עצמותיו משופין:

אסור. וכל הנזכר בסעיף זה אסור כל היום עד חשיכה שהם מדינא דש"ס וכ"כ בשל"ה דדוקא בישיבה על הקרקע מקילין שאינו אלא מנהג'. ור"ח כ' יהא בנידוי מי שעושה אחד מכל אלו כל היום ושיבוש לומר דתפלת ערבית יעשה יום ללילה למיקל באיסורים תניא וש"ל ומהרי"ל וב"ח ושל"ה אך אותם ההולכים בין העכו"ם ועוסקין במשא ומתן אחר חצות אותן מותרין לנעול ומהם למדו כולם להקל ויש למחות בידם דאסור לנעול סנדל כל היום. מ"א:

הרעים. ורעות עכו"ם אסור לקרות ועם התינוקות אסור ללמוד אפי' דברים הרעים רק מותר ללמוד לו החורבן דאינו אלא ספור דברים ומשבר הלב של תינוק מ"א. והט"ז מתיר ללמוד עם התינוק בדברים הרעים וכאן לא אוסר אלא הלמוד שהקטנים לומדים בסדר שלהם דהיינו חומש וגמרא ע"ש:

הרהור. ונראה לי דמה"ט אסור ללמוד איזה דרוש או קשי' או תירוץ אפי' בדברים הרעים מפני ששמחה היא לו מ"א וט"ז גם אסור להורות הוראה אם לא לחולה הצריך עכשיו. ואסור לדון דיני ממונות דדין היינו תורה מיהו אם אין הבע"ד יכולין להמתין עד למחר שנחוצי' לדרכם אפשר דשרי מ"א ועיין בפר"ח בספר מים חיים דף א' עמוד ב':

סדר. ונוהגין לומר תהלים ושיר היחוד במנחה אע"ג דאסור ת"ת כל היום צריך לומר דסביר' ליה כיון שאומרים דרך בקשה שרי ומהאי טעמא מקילין בתפילין במנחה. ובפוזנ' אומרים למחרתו של היום ושל אמש:

הפרשה. נ"ל דהיינו חזן הקורא מותר לו לחזור הפרשה קודם שיקרא או מיירי בט"ב שחל בשבת דאז אפי' יחיד מותר לחזור הפרשה כמה שכתוב ססי' רפ"ה. ועיין סי' תקנ"ג. מ"א. וט"ז כ' דה"ק דמי שרגיל לחזור הפרשה באותו יום דהיינו שחל ט"ב יום ה' ה"ל כסדר היום ע"ש:

חולה. חסר דעה שנתרפא מיום ליום מותר בבשר ויין כל ימי השבוע ולא יתענה בט"ב. מהרי"ל:

להתענות. כתב הט"ז דזה קאי דוקא אלאחר שבעה אבל תוך ג' אפי' אמרה אינה צריכה אין לה להתענות ואסור לה להתענות שהרי מחללין עליה שבת כמ"ש סימן ש"ל וכ"ש אחר ג' תוך שבעה כשאומרת צריכה אני שאסור לה להתענות ואחר שבעה אפי' אמרה צריכה אני מתענה אם לא שהיא קצת חולה וכן הסכמת מהרש"ל ומהרי"ל וע' סי' תרי"ח:

טבילה וכו'. ותרחוץ ותחוף ערב תשעה באב ולמוצאי תשעה באב חופפת מעט דבעי סמוך לחפיפה טבילה ותטבול ב"י ועסי' תקנ"א סי"ו בהג"ה ובי"ד סי' קצ"ט סעי' ד':

מלוכלכות. ונשים המבשלות בט"ב וצריכים לרחוץ הבשר אין חשש משום רחיצה ש"ג. נוהגין קצת יולדות למנוע מבשר ויין מז' באב ואילך ונכון שבאותו יום נכנסו העכו"ם להיכל כדאיתא בטור. מ"א:

מתנגבת. עד שאין בה טופח ע"מ להטפיח. ב"ח מ"א:

אסור. כתב הט"ז כ"ש שיש לאסור לאותן שיש להם בתי שוקיים של עור דהיינו גם מה שעל הרגלים של עור וגם אותן שהן של בגד רק שהשוליים של עור אסור עכ"ל: וב"ח מחמיר לילך יחף לגמרי מ"א. ואע"פ שאסור בט"ב בנעילת הסנדל מ"מ מברכין שעשה לי כל צרכי והאר"י ז"ל פסק שלא לברך:

בדרך. הטעם דטורח גדול הוא לילך דרך רחוק יחף אבל כשהולך לשדה סמוך לעיר אסור לנעול וה"ה לבית הקברות אא"כ יש טיט ורפש או בין העכו"ם ונ"ל דכשיושב על העגלה או רוכב צריך לחלוץ אפי' בדרך רחוק מ"א. וכתב עט"ז דבכל מקום שצריך מנעלים יתן עפר במנעלים ע"ש:

היהודים. ונ"ל דאם הרבה עכו"ם עוברים שם מותר. מ"א:

משום. ועסי' תרט"ו דאסור ליגע באשתו כאילו היא נדה ואפשר דה"ה בט"ב ד"מ. ונ"ל דביום יש להקל. מ"א:

וכן נוהגין. ומכריז השמש דברים שבצנעה נוהג ד"מ ומנהגים. ופסק בשל"ה דאם נזדמנה ליל טבילתה בליל שבת זו טובלת ומשמשת דיש לסמוך על סברה הראשונה וכן דעת כל הגדולי' וכ"כ המ"א דלא כא"ז:

שלום. כתוב בי"ד סי' שפ"ה י"א דזה מה שאנו נותנים שלום ל"מ שאלת שלום שבימיהם ע"ש והמ"א חולק וכתב דאין להקל ונ"ל דאסור ג"כ לשלוח דורון לחבירו דזה בכלל שאלת שלום. מ"א:

אין עושין. כדי שלא יסיחו דעתן מהאבילות ומטעם זה גם בלילה אסור במלאכ' דהא גם בלילה מחויב להתאבל מיהו כל מלאכה שאין בה שיהוי שרי דאין מסיח דעתו בכך. מ"א ע"ש:

בעכו"ם. ואם א"א ע"י עכו"ם מותר לעשותה בעצמו כמו בחה"מ ועססי' תקל"ג:

האבד. אם יריד או שיירות באים מותר לקנות מהם ע"י עכו"ם וכ"ש למכור דהוי דבר האבוד כמ"ש בי"ד סי' ש"פ סעיף ז' לענין אבל וע' מ"א:

מלאכה. אפי' במקום שנהגו לעשות מ"א ע"ש. ובכתיבה מותר בט"ב. שכנה"ג:

א ואם יש כו'. כמ"ש ובדברים הרעים כו':

ס"ב ומותר כו'. ר"ל דל"ת דוקא קורא בלא פי' וז"ש וכן ללמוד כו' וכמ"ש ב"י בשם תשובת מהרי"ל ע"ש וראיה לדבריו בירוש' פט"ז דשבת רבי ור' חייא רבא ור"י בר' יוסי היו יושבין ופושטין במגילות קינות עט"ב שחל להיות בשבת מן המנחה ולמעלה ושיירו בה א"ב אחד אמרו למחר אנו באין וגומרין אותה כו' ע"ש: ופרק כו'. כמו באבל וכמ"ש הרא"ש בפ"ג דמ"ק דמ"ש במ"ש פ"י ת"ח שמת לו מת באין ויושבין לפניו ונושאין ונותנין לפניו בהל' אבילות כו' מ' דהוא אסור היינו לישא וליתן עמהם מכל מקום למדין משם מדקא' בהל' אבילות מ' דזה מותר והתיר אף לישא וליתן לפניו וכן שאר דברים דאי' בפ' ההוא כולם דברי תוכחות וצער ומותר כמו איוב ועמ"א:

ס"ג יש מי כו'. דמשמחי לב כתי' ועמ"א וכ' מהרי"ל דוקא גבי שבת אמרינן ודבר דבר הא הרהור מותר כמש"ש קנ"א ע"ש סימן רכ"ט:

ס"ד מותר כו'. שהרי קורין בתורה וקורין ק"ש: ומותר כו'. עמ"א:

ס"ה ואעפ"כ כו'. תוספתא פ"ב דתענית העוברות ומניקות מתענין בט"ב ובי"כ כו' ושאר תעניות לא מתענות ולא שיענגו א"ע בתפנוקין אלא שאוכלות ושותות כדי קיום הולד וכן אמרו בירושלמי פ"א דתענית הלכה ה':

ס"ו חיה כו'. עט"ז וכמו שהתירו אמירה לא"י בשכת וכן נעילת הסנדל לחיה כל שלשים יום וסיכה לחולה שאין בו סכנה ביה"כ מפני שהן דרבנן לא גזרו בכה"ג ה"ה כאן:

ס"ז רחיצה כו'. תענית י"ג א': אפילו. פסחים נ"ד ב':

ס"ח הלכך כו'. ואע"ג דתוס' שם הקשו דבסוף יומא מ' דאף למ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה מותר לטבול כמ"ש מ"ט דרבנן קסברי רבנן כו' מכלל דת"ק דברייתא קמא ס"ל דלאו מצוה ואפ"ה מותר לטבול תוס' ביומא שם תי' דה"ק בשביל התפלה א"צ לטבול אבל בשביל טבילה בזמנה יש לה לטבול וע"ש ד"ה קסברי והרמב"ן תירץ דבעל קרי דשם דראה לפני יום הכיפורים והוי שלא בזמנה ואינו מותר אלא משום תפלה וכן הלכה דטבילה בזמנה מצוה כת"ק דשם וב"ש וב"ה דפליגי אר"י בר יהודה וז"ש טבילה כו' ודלא כר"ח בן אנטינגונוס וכן דלא כתי' אחר דתוס' מפני טהרות דמכל מקום קשה מבעל קרי וצ"ל כנ"ל:

ס"ט אם כו'. כמ"ש בפ' בתרא דיומא:

ס"י נוטל כו'. דלא אסרו אלא רחיצה של תענוג כמ"ש מי שיש לו חטטין כו' ואמרינן כל חייבי טבילות כו' וההולך להקביל פני רבו עובר כו' כ"ש לתפלה ואין לך ידיו מלוכלכות שמותר יותר מזו שאמרו יד לעין כו' ואין לך מצטער גדול מזו שאי אפשר ליגע וראיה גם כן מירושלמי כמ"ש בס' י"א:

סי"א לאחר שניגב כו'. ירושלמי פ"א דתענית הלכה ו' בת"ץ רוחץ פניו ידיו ורגליו כדרכו בט"ב רוחץ ידיו ומעביר על פניו וגי' הטור על גבי עיניו ופי' כה"ג ואמרו שם בי"ה רוחץ ידיו ומקנחה במפה ומעביר את המפה על פניו ר"ל כמין כלים נגובים ומזה ראיה דמותר רחיצת ידים בט"ב ויום הכפורים:

סי"ד ומותר לשרות כו '. גמ' פ' בתרא דיומא:

סט"ו סיכה כו'. לשון הרמב"ם אבל ביה"כ כ' בין סיכה שהיא של תענוג בין שאינה של תענוג והוא מירושל' פ' בתרא דיומא ופ"א דתענית ביה"כ בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג אסור בתשעה באב ובתענית צבור סיכה שהיא של תענוג אסור שאינה של תענוג מותר: אבל מי כו' זה מותר אף ביוה"כ כמ"ש בגמ' בפרק בתרא דיומא:

ט"ז נעילת כו'. עסי' תרי"ד ס"ב וסימן ש"א סט"ז מש"ש:

יז אבל ומנודה כו'. ירושלמי שם ושם וכ"ה בגמ' פ"א דתענית ואע"ג דבפ"ג דמ"ק דחו דלמא אשארא כבר הכריח הראב"ד שם דע"כ אנעילת הסנדל קאי וע"ש ברא"ש ועי"ד סימן של"ד ס"ב:

סיח יש מי שאומר כו'. עמש"ל סימן תרט"ו ס"א:

יט ויש אוסרין כו'. כמ"ש באבל ברגל בפ"א דכתובות ובשבת פ"ג דמ"ק. וסברא הראשונה ס"ל דבדברים שבינו לבין עצמו קל מאבילות ועתו' דיבמות מ"ג ד"ה שאני כו' ומפרש ר"ת כו' ולשון התוספתא סוף תענית ת"ב שחל להיות בשבת אוכל כו' ואין מונע מעצמו כלום בהדיא התיר הכל:

כ"א יש מי כו'. כמ"ש בפ"ג דמ"ק לא יניח תינוק בחיקו כו':

כב ואפילו במקום. דליכא כאן משום היסח הדעת וכמ"ש למטה: ולא נהגו כו'. כמו בת"צ עד דתתפני כו' וער"ן פ"ד דפסחים ועמש"ל סימן תקנ"ה ס"א ע"ש: ונהגו להחמיר כו'. דטעם איסור מלאכה שמחמת מלאכה ישכח מהצער ותענית וכמש"ש תנ"ה רשב"ג אומר לעולם יעשה כל אדם עצמו כת"ח כדי שיתענה וזה דוקא במלאכה שיש בה שיהוי: ולחלוב כו'. שנסתפק שם בתה"ד ועמ"א אבל הרשב"א כ' דדבר האבד מותר וכ"כ למטה בס' כ"ג וכמש"ש בתה"ד דודאי קול ת"ב מחה"מ ועוד דהא אין איסור אלא מנהג: אם אפשר. דכה"ג אף באבל מותר כמ"ש ברפ"ג דמ"ק זאת אומרת כו' ת"כ כו' וכן כאן ע"י א"י:

כ"ד מאותה מלאכה. עתו' שם:

ברייתא תענית ל'

כר"י שם

הגהות מיימוני החדשות בשם הכל בו

תשו' מהרי"ל

אגור בשם מהר"י מולן

טור בשם הרמב"ן

מימרא דרבא פסחים כ"ד

ה"ה בפ"ה מה' תענית מהא דרבא והרשב"א בתשו'

שם

טור בשם הרמב"ם וה"ה וש"פ

מימרא דר"א פסחים נ"ד

ברייתא תענית י"ג וכת"ק

תוס' בשם ר"י ביצה י"ח

מהרי"ק בסי' ל"ה

הרא"ש בסוף תענית

ר"י בשם הסכמת הפוסקים

טור בשם הירושלמי כפי גירסתו ופירושו

שם בשם הרי"ץ גאות וכ"כ הרמב"ן בת"ה

ברייתא יומא ע"ז

מהא דרב יוסף שם

מהא דרבא שם

טור בשם הירושלמי שם:

ברייתא יומא שם

ממשמעות הגמ' שם ע"ח וכ"פ הרי"ף ורא"ש והרמב"ם בהלכות י"כ

בטור י"ד סי' שפ"ב

ירושלמי בפ"ק דתענית וכתבוהו הרי"ף והרא"ש

הג' מרדכי דמ"ק

טור בשם אביו רא"ש מל' התוספתא ושכ"כ רמב"ן

תוספתא וירושלמי וכ"פ הפוסקים

כל בו

משנה פסחים פ"ד וכרשב"ג תו'

רוקח

רשב"א בתשו'

שם בתשובה

ברייתא תענית ל'

ברייתא שם

ברייתא שם