דיני דליקה בשבת - שולחן ערוך אורח חיים סימן של״ד

יש מתירין. דוקא בבית אחר כמ"ש ס"א (ב"ח):

אין לחוש. והא דאמרי' שכח ארנקי בחצר אסור לטלטלו אפי' ע"י ככר או תינוק שאני התם דפשע בשכח' וכמ"ש סי' רס"ז רס"ח ועוד דיכול לישב ולשמרו או ליתן לשומר עכו"ם:

ויש אוסרים. דדוקא למי שהחשיך שרי כדי שלא יבוא לידי איסור דאורייתא כמ"ש רסי' רס"ו משא"כ כאן שירא להוציאו מפניהם ועוד אפי' יוציאנו ליכא איסורא דאורייתא שאין לנו ר"ה בזמן הזה (טור) וא"כ מי שהחשיך נמי אסור בזמן הזה וצ"ע והב"ח הכריע כהמתירין ומ"מ נ"ל דדוק' מפני הלסטי' או מפני הדליקה התירו דהדבר בהול וחיישי' שיבא לידי איסור דאורייתא אבל אם ירדו גשמים על הסחורה המוקצה אסור לכ"ע לטלטל ע"י ישראל וכ"מ סי' ש"ח סל"ז ובגמ' שם גבי ריחי' וכ"מ קצת בר"ן פכ"ד וכ"מ סי' של"ח ס"ז דאפי' פירות הראוי' יש אוסרי' לכסות כ"ש פירו' המוקצי' וכ"מ רפ"ה דביצה דקאמ' ה"ה דאפי' אוירא דליבני ואיידי דקתני רישא פירות הראוים וכו' משמע דרישא דוקא פירות הראוי' שרי ועסי' ש"א ס"ה אעפ"י שמדברי השואל ברשב"א לא משמע כנ"ל מ"ש עיקר:

הציל פת. ונ"ל דאפי' הציל הוא פת הרבה רשאים בני ביתו להציל כל א' מזון ג' סעודות דלכל חד התירו להציל ג' סעודות עס"ט וכ"כ הרב"י דאפי' יש לו מה יאכל רשאי להציל:

נקיה לא יציל כו'. וה"ה בשר ודגים או שאר ב' מינים שיכול לומר במין השני אני חפץ (ש"ג):

משבת לי"ה. כגון שחל י"ה בא' בשבת דהא לא אכיל עד לאורתא ולאורתא ליטרח ולייתי והתוס' כתבו דלי"ה עצמו להאכיל בניהם נמי אסור להציל: נ"ל דאע"ג דלא מקלע י"ה ושבת סמוכים להדדי כתבו דין זה לאשמעי' דאם י"ה ביום ה' וידע שלא ימצ' לקנות ביום ו' מצילין:

למוצאי י"ה מצילין. מפני עגמת נפש ובירוש' משמע מפני הסכנה (פי' שיתענו) (ר"ן) וצ"ל דבשבת לא רצו להתיר מה"ט למוצאי י"ה דחמירא:

פירש טליתו. אפי' אם היה המזון בכלים ומערה אותן לתוך הטלית שרי אבל להניח הרבה כלים מלאים תוך הטלית ולהוציאם בבת א' אסור כיון שהם כלים מחולקים (מ"מ ור"ן):

תשמישו הצריכים לו. פי' לצורך סעודה:

מזון ג' סעודות. אבל יותר אסור (כ"פ ש"ג):

כיון שאמר. אבל אי לא אמר לא הוי הפקר כיון שיכול להציל ע"י עכו"ם כמ"ש סכ"ז (ב"ח) ונ"ל דבלא אמירה יכול לומר אני הייתי ממציא לי אנשים ישראלים שהיו מצילים ומחזירים לי:

ואם אינם רוצים לזכות. כיון שיודעים דשלא מרצונו הפקירו וזה מיקרי ירא שמים:

ולא הוה שכר שבת. שהרי לא התנה ומהפקיר' קזכו (רש"י ור"ן) והרמב"ם כ' בפכ"ג ואין זה שכר שבת שהרי אין שם מלאכה ולא איסור שלא הוציאו אלא במקום מעורב עכ"ל והמ"מ כתב ודאי שכר שבת אסור אפי' בדבר המותר כמ"ש סי' ש"ז ס"ד אלא כוונת רמב"ם לומר שלא הותר בכאן שום דבר איסור מפני הפסד הממון כדי שנאמר שלא יהא מותר אלא להציל למפסיד עכ"ל, כוונתו למ"ש רש"י שהמצילין יאמרו מהפקיר' קזכו שיעור שכרן ובודאי אם היו החכמים מתירין דבר האיסור משום הפסד ממון יהיה אסור להם להציל לעצמן כלום כמ"ש סי' רס"ו ס"א אבל עכשיו שלא עשה שום איסור מותרין להציל בשבת ע"מ ליקח כדי שכרן ואין זה שכר שבת דעד כדי שכרן זכו מהפקר אבל בודאי אם עשו והצילו באיסור יכלו ג"כ לומר מהפקירא קזכינו כדי שכרינו דמי שהגביה ארנקי בשבת בר"ה אף על פי שעשה איסור קנאו כנ"ל, איתא בגמ' דחסיד לא יטול שכר דיש לו לוותר משלו בכל דבר שיש בו נדנוד עבירה וכ' בש"ג דאם החזירו לו ואח"כ מבקשים שכר אסור להם ליטול דשוב לא יכלו לומר מהפקירא קזכינו כמ"ש בח"מ סי' קפ"ג ע"ש ובסי' קכ"ג סעיף ו' בסמ"ע ואף על גב דבחול כהאי גוונא צריך לשלם לו כמו שכתב בח"מ סי' רס"ד הכא אסור משום שכר שבת אף על גב דלא התנו כיון דלא זכה מהפקירא ודוקא כשהצילו באיסור אבל הצילו בהיתר אפילו החזירו לו מותר לקבל שכר כך כתב הרמב"ם מיהו אפשר דאין מחייבין אותו בעל כרחו ליתן ועבח"מ סימן רצ"ט וסימן שס"ט דדינא דמלכותא דלא מהני יאוש ואפשר דהכא שאני כיון שאמר הצילו לכם:

ויש מקילין. דוקא במלבושים אבל לא באוכלין (ב"ח) ונ"ל דה"ה כלי תשמישו אסור וכ"כ בסמ"ג מזונות וכלים ע"ש וכ"כ המרדכי דלא כמו שהבין בש"ג והניחו בקושי' ע"ש והטעם כיון שהוא דרך מלבוש א"כ בלא דליקה נמי שרי דאין בו איסור הוצאה כמ"ש סימן ש"א סל"ו א"כ ה"ה בדליקה ויהיה פי' המשנה כך ולשם הוא מוציא כלי תשמישו כלומר לחצר המעורבת ולובש כל מה שיכול כו' הוא מילתא באנפי נפשיה דזה אפי' לאינה מעורבת ואפשר דאפי' לר"ה שרי: נ"ל דשלא כדרך מלבוש אפי' דבר שהוא מלבוש אסור דלא כמ"ש הב"ח גבי טבעת ע"ש ומ"ש אסה"ת לא ראה בגוף הסה"ת סי' רכ"ו שמסיק שאפי' לאוס' בדליק' דלמא אתו לכבויי בליסטים שרי ע"ש משמע דס"ל בדליק' אסור אפי' בבית שאין הדליקה בו:

כתבי הקודש. תורה שבכתב קודמת להציל לתורה שבע"פ (ס"ח תתס"א):

האידנא. דבציר לבא ונתנו כל הספרים לכתוב שלא ישתכחו וטעונים גניזה:

בקיאין בו. אבל אם העם אין מבינין אותו הלשון אסור לכתבו ולהצילו כ"מ בר"ן וכתב הרמב"ם אם היו כתובין בכתב אחר או בלשון אחר אפי' בחול אסור לקרות בהם אלא מניחן במקום התורפ' והן מתאבדים מאליהם עד שיהו כתובים אשורית ובלה"ק עכ"ל וצ"ע דנהי דהתירו לכתוב בלשון אחר שיבינו העם למה נתיר בכתב אחר ואפשר כשהוא לשון אחר שרי לכתוב גם בכתב אחר אבל צ"ע על מה סמכו לכתוב החומשים וכ"ד ספרים בכתב אחר שאינו אשורית ודוחק לומר דכתיבת המשיטה דמי לאשורית ומותר דהא אינו כתיקונו וגם בדפוס היה נראה לאסור דכתיב' מעליא היא כמ"ש סימן רפ"ד וי"א דאין הכל בקיאין לכתוב אשורית ועסי' תר"ץ וש"ג כ' וז"ל יש לשאול על ספרים שלנו שכתובים בלשונם אם טעונים גניזה אפי' בחול ואם יש לחוש לאזכרותי' שלא לישבע בהן לשקר ושלא למחוק אותם וטוב להחמיר עכ"ל וצ"ע דהא לא שרי לכתוב בלשון אחר אלא משום עת לעשות לה' ולהם מי התיר ועוד דכתובים בכתב אחר ורמ"א בתשובה סי' ל"ד כתב דאפשר שהראשונים המציאו כתב משיטה כדי לכתוב דברים שבע"פ וי"ל דוקא בכתב אשורית לא ניתנו לכתוב ע"ש עסי' תקמ"ה ועבי"ד סי' רפ"ג בב"י שכתב שאין נכון לכתוב בכתב אשורית דברים של חול מ"מ צ"ע דהא אף בזמן התלמוד היה מותר לקרות גפטי' לגפטים ועמ"ש סימן תר"ץ ס"ט ובס' ב"ש כתב דמותר ללמוד עמהם נביאים וכתובים שיראו בנחמות ישראל ע"ש ובשל"ה החמיר מאד בדבר ע"ש ופשוט דשאר ספרים מותרים לכתוב בכל כתב ובמרדכי פ"ק דמגילה ובהג"מ פ"א מתפילין כתבו שרבינו יואל אסר לגר שלא היה יודע לשון הקודש להעתיק ספר חומש בלשון שלהם ע"ש ואפשר דס"ל דלא הוי עת לעשות לה' אלא בדבר שכולם שוים:

אשורית על העור כו'. זהו מהמרדכי פי"ו דשבת וגם בפ' הקומץ כ"כ וגם התוספות כ"כ וקשה דהא התו' מסקי דתנאי היא ואליבא דרב הונא דאמר כל היכא דלא ניתנו לקרות בהן אין מצילין אם כן אף בספרים אין מצילין אם היו נכתבים בסם ובסיקר' דאליביה לא אפשיטא הבעיא מ"מ דעת המרדכי דמודה רב הונא היכא דכתובים בסם ובסיקרא דמצילין כיון דעכ"פ כתובים בלה"ק וכ"מ במרדכי פ' הקומץ וכ"ד הרמב"ם פכ"ג והטור מ"מ צ"ע דהא האידנא ניתן לכתוב וקורין אפי' כתובי' בכל ל' ובסם ובסיקר' כמ"ש סי"ב אף על פי שמדינא פסולי' לכתוב בהם וא"כ ה"ה המגילה וכל היכא דניתן לקרות בהם פשיט' דמצילין כדאי' בגמרא ואף על גב דאין ראויה לקרות בה בצבור מ"מ מותרי' ללמוד ממנה דהא ס"ת נמי פסול' לקרות בה בצבור אא"כ כתובה אשורי' על הספר ובדיו ואעפ"כ מצילין אותה אם כתובה בכל ענין כיון שמותר ללמוד ממנה לכן נ"ל פשוט דמודה המרדכי שמצילין המגילה אפי' כתובה בכל לשון בנייר משום דניתן לקרות בהם משום עת לעשות לה' שאין כל אדם יכול לכתוב אשורי' וגם אינו מבין ל' הקודש וגם אין סיפק בידו לקנות קלף אבל בסם ובסיקרא לא ניתן לכתוב אפי' בזמן הזה משום דבקל יכול לקנו' דיו כמו סם וסיקר' ולכן בשאר ספרי' אף על פי שנכתבו שלא כדין ולא ניתנו לקרות בהן מצילין אותן מפני אזכרות שבהן אבל במגילה אסורה להצילה אם כתובה בסם ובסיקרא כיון דאסור לקרות בהן וכן הובא בהדיא במרדכי שם למעיין שם דלא קאי רק אסם וסיקרא רק שאח"כ הביא לשון הברייתא ופירושה דבזמן התלמוד היה אסור להצילה אא"כ כתובה כהלכת' כיון שלא ניתן לכתוב ולקרות אבל בזמן הזה שרי אא"כ כתובה שלא בדיו והרב"י לא עיין כל הצורך בזה ומ"ש בסי"ב וקורין בהן אפילו כתובים וכו' בסם ובסיקרא פי' היכא דכתיבי בכל לשון ובסם ובסיקרא אבל היכא דכתיבי בלה"ק בסם ובסיקרא אין קורין בהם אעפ"כ מצילין אותם מפני הדליקה וכל זה בכ"ד ספרי' אבל שאר ספרים פשיטא דנכתבין אפי' בסם ובסיקרא:

וי"א שמצילין. והב"ח ורש"ל פסקו כסברא ראשונה:

ויש מי שאומר. ול"נ דליכא בזה פלוגתא דלכ"ע אסור לכתחלה להניח תפילין אצל מעות בשעת הדליקה כדי להציל המעו' (לחצר שאינה מעורבת אבל לרה"י מותר כמ"ש בסעיף שאח"ז והב"ח לא הבין כך ולכן הקשה דשני הסעיפים סותרין זה את זה) דהא איתא בגמ' בהדיא שמדינא הי' צריך לנער המעות מתיק התפילין וכמ"ש ססי' ש"י אלא דחיישי' דלמא אדהכי והכי נפלה דליקה וישרפו התפילין אבל אם שק מעות מונח במקום אחר ורוצה להביאו להניח בו תפילין אם אפשר לנער המעות בדרך צריך לנערו א"כ כ"ש דאסור להניח כיס התפילין בשעת הדליקה בשק מעות כדי להציל המעות וכמ"ש ב"י בשם הרשב"א ולכן כתב המרדכי דיש להניחו שם מע"ש כו' ע"ש ואם הניח בשבת תפילין אצל מעות ואחר כך נפלה דליקה פשיטא דשרי להצילו לכ"ע וא"צ לנער המעות כמש"ל דוק ותשכח דלא כמ"ש הרב"י:

יש מתירין. אפי' להניחה בשבת שרי אפי' המעות חשוב מהחפץ שמניח אצלו כ"מ במרדכי ובהגהות ואף על גב דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד בדליקה הקילו ועס"ב דיש מתירין בלא ככר:

שאינה מעורבת. ומצילין ספרים אפילו לחצר שאינה מעורבת ולמבוי כו' כת"ל וכ"ה בטור (ש"כ גליון):

שמותר לומר. דשבות דאמירה לעכו"ם שרי מפני בזיון כתבי הקדש:

הגליונים. שנחתכו מן הספר או שנמחק הספר כמ"ש סוף סעיף י"ב וכתב מהר"מ בתשו' שתקנו בחרם שלא לקצץ גליון ספר אפי' כדי לכתוב עליו ובמ"ב סי' ק' האריך על גליונים של הספרים שהקושרים הספרים חותכין אותן ומשליכין והטעם כיון דנהגו כן ה"ל כאלו התנו עליהם מתחלה עסי' קל"ד ס"ח ואם כן אין מצילין אותן ובאגודה במ"ס פ"ו כתב המחתך בספרים בחדשים מותר בישנים אסור:

שלא יתכוין. פירוש שלא ירוץ ויקפוץ וינענע אנה ואנה כדי שיכבה אלא מתכסה בה כדרכ' (ב"ח דלא כב"י) וכן ס"ת שאחז בה האור פושט וקורא בה ואם כבתה כבתה (רמב"ם ג"מ) עסכ"ו:

שאין יכול כו'. דדוקא להפסיק בכלים שרי שאין המים בעין ועמ"ש ס"ס רס"ה:

עכו"ם שבא כו'. דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד ואפי' יודע שנוח לו לישראל הוא להנא' עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד (רש"י) אבל בסי' רע"ו בהדלקת נר גוף הישראל נהנה ממנו לא אמרי' אדעתא דנפשי' קעביד הואיל והעכו"ם מתכוין להנאתו (תו' דף קי"ב):

שבא לכבות. אפי' עבדו המושכר לו לזמן (הג"מ ד"ג):

צריך למחות. דקטן אין לו שקול הדעת עושה לדעת אביו שיודע שכיבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו ולהכי אפי' למ"ד מלאכ' שאצ"ל הוי דרבנן צריך למחות בידו (ר"ן) ועמ"ש סי' שמ"ג וסי' שס"ב ס"ז בהג"ה:

יכול לומר וכו'. אפי' שכירו המושכר לו לזמן (הגמ"ר ב"י) אבל אסור לומר לעכו"ם לכבות אפילו למ"ד דהוי דרבנן דכיון שאדם בהול על ממונו חיישי' דאי שרית ליה אתי לכבוי הוא בעצמו ואף על גב דבסי' של"ו ס"ט גבי צנור שרי' מלאכה דרבנן במקום פסידא שאני כיבוי דכשצריך לפחמין הוי דאוריית' ואין הכל בקיאין בזה אי נמי שאני צנור דשבות שלא כדרכו הוא (ר"ן) ועסי' ש"ז ס"ה ומשום כתבי קודש י"א דשרי' לכבות ועמ"ש ססכ"ג, מת וספרים ויש ספק להציל שניהם מת קודם (ס"ח):

שא"צ לגופה. פי' ואיכא למ"ד שאינו חייב עליה כמ"ש סכ"ז כנ"ל דלא כע"ש:

ואם עבר וחילל צריך כו'. היינו בדברים אחרים אבל בכבוי א"צ תשובה שלא ימנעו מלכבות (ש"ג פ"ד דעירובין כ"ה א"ז):

צריך להתענות. אפי' בתחומין דרבנן ויכול לדחותה לימות החורף כמ"ש סי' תקס"ח (שם): איתא בשבת ד' י"ב באחד עבר עבירה שחייב עליה חטאת וכתב בפינקס שלכשיבנה ב"ה יביאנ':

י"ח פשיטים. הם י"ח ווינר (מנהגים ה' ר"ח אלול) ובלבוש סי' תקס"ח כתב שהם כמו גדול וחצי פולניש [עמ"ש סי' תקס"ח ס"ב] וכ"מ במהרי"ו סי' י"ד וברמ"מ סי' ק"ט כ' דליטר הוי ו' זהו' ריינש ובת"ה סי' ש"ג משמע דליטר' הוא ר"מ פשיטי' א"כ כל זהוב הוי מ' פשיטי' וידוע דזהוב רייני"ש הוא ס' גדולי' פולניש א"כ כל פשוט הוי גדול וחצי פולניש ואף על גב דאמרי' בגמ' חטא' בת מעה וידוע דסלע כ"ד מעה והוא כד"ג פולני' כמ"ש בי"ד סי' שה וא"כ מעה היא גדול וצ"ל דאזיל בתר טעמ' דהרי עכשיו אין נמצא לקנות כבש כ"כ בזול ולכן צריך ליתן כפי מה שקונים הפחות שבכבשים באותו זמן והכל לפי שינוי המטבע: ודע שיש טעות בא"ע סי' ס"ו ס"ו וכצ"ל אבל לדעת יש פוסקים וכו' מדאורייתא ויש מי שמשער כתובת בתולה י' זהובים כו' ואז עולה החשבון מכוון דוק ותשכח וכ"כ בהדיא באגודה וכ"כ בחמ"ח: ודע דטאלי"ר הוא זהוב וחצי רייניש וכדרך זה צריך לחשוב הכל הנ"ל ועמ"ש בי"ד סי' ש"ה האחרונים:

של עץ. דכיבוי הוי מלאכה שאצ"ל ובמקום הזיקא לא גזרו אבל במקום הזיקא דממונא אסור וכמו שכתב סכ"ה והרמב"ם ס"ל חייב במלאכה שאצ"ל ועמ"ש סי' שי"ח סי"ב ובשל מתכת ליכא כבוי דאינו שורף:

משום דאיכא למיחש כו'. כאן אסרי' ההיתר משום שלא יעשה כיבוי ולעיל סי' שי"א אנו מתירין איסור גבי טלטול המת משום דאי לא שרית ליה איסור טלטול יבא לכבות כיון שבהול על מתו כבר כתבו התו' בפ' כירה (שבת דף מ"ד) בזה וז"ל ואף ע"ג דגבי ממון אמרינן איפכא אי שרית ליה אתי לכבויי והיינו משום שאין מצטע' על ממונו כמו על מתו ואי שרית ליה מתוך שיהא טרוד להציל ישכח שהיום שבת ויבוא לכבות בשוגג אבל על מתו מצטער ביות' ואי לא שרי' ליה אתי לכבוי במזיד עכ"ל מבואר כוונת' דבדבר שהוא בהול ביות' חיישינן לכבוי במזיד אי לא נתיר לו איסו' קל כההיא דמת אבל במה שאין בהול ביותר אין חיישינן למזיד רק לשמא ישכח שהוא שבת והיינו מחמת טירדא כההיא דדליקה דהכא וע' בסמוך אחר זה:

יש מתירין לטלטל מעות כו'. הוא דעת סה"ת שמביא הטור והי"א הוא הטור החולק עליו וס"ל דלא התירו למי שהחשיך לטלטלו פחות מד"א אלא כדי שלא יבוא לידי איסור דאוריית' כו' לטלטלו בהדיא אבל הכא דליכא למיחש שיבוא לידי איסור גדול מזה שירא להוציא מפניהם כו' ואין מזה תפיסה על בעה"ת דגם כאן יש חשש איסור גדול דשמא יעשה איזה מלאכה דאורייתא להצניע הממון ועוד כ' הטור וגם בדליקה נמי ליכא למיחש שמא יכבה כ"ז שלא הגיע אצלו. לשון וגם כו' משמע דבתרתי פליגי דהיינו באונסין ס"ל לטור דבכל גווני אסור כיון שאין חשש איסור גדול דאורייתא ובדליקה יש חשש איסור דאורייתא דהיינו שמא יכבה אלא דאין זה אלא בבית שהדליקה בו אז מותר במוקצה אפי' טובא ולא חיישינן שמא ישכח שהוא שבת דיש כאן ב' חששות מתנגדות דיש חשש של מזיד וע"כ צריך להקל ויש חשש שמא ישכח וע"כ צריך להחמיר וטפי מסתבר למיחש למזיד מאחר שהוא בהול הרבה על ממונו יכבה במזיד ממה דניחוש אם יהיה מותר שמא ישכח שהוא שבת מחמת טרד' דהצלה אבל בבתים הסמוכים ודאי חיישינן דשמא ישכח שהוא שבת כיון דליכא חשש אחר כנגדו ונראה שמטעם זה כתב ב"י בשם מהרי"א שדקדק מדברי הר"ן דבעה"ת מתיר אפי' בבית שהדליקה בו והטור לא הקשה עליו אלא לשאר בתים דזה לא דמי למת שיש שם חשש איסור דאורייתא וא"כ הך יש מתירים היינו אפי' לענין דליקה בכל ענין אפי' בבתים סמוכים והיש אוסרים הוא דעת הטור לאסור בדליקה בבתים הסמוכים אבל בבית שבו הדליקה מותר מטעם דאם נאסר שמא יכבה כמו במת ובאנסים אסור בכל ענין וחילוק זה הוא במוקצים דהם חשובים ובהול עליהם כעל מת דסי' שי"א אבל בדברים המותרים דאין חשובים כ"כ אין חשש מזיד כלל אלא חשש שמא ישכח שהוא שבת וע"כ אסור ביותר מג' סעודות כנלע"ד בזה וכן מבואר בדברי המרדכי שהבאתי סי' זה ס"י ודלא כמ"ש מו"ח ז"ל דליכא לשום חכם דמתיר בבית שבו הדליקה ובדבר המותר וחשוב ואינו מוקצה נראה דלכ"ע מותר אפי' הרבה בבתים הסמוכים ולא בבית הדליקה:

פת הדראה. פי' פת קיבר שניטל הדרה ממנו ואין כאן שייכות ערמה לומר פת הדראה ניחא לי:

אבל לא משבת ליה"כ. כגון שיה"כ חל בא' בשבת דהא לא אכל עד לאורתא ולאורתא לטרח ולייתי:

וחוזר ולובש. והא דלא שרינן כן באוכלין ומשקין משום דהתם חיישי' שמא ישכח שבת ויכבה אבל הכא כיון שלא התירו אלא דרך לבישה רמי אנפשי' ומדכר כ"כ רשב"א:

ולא הוי שכר שבת. דמעיקר' לאו אדעתיה דשכר פעולה נחית:

כל הצלה שאמרנו כו'. זהו דעת הטור ותימא לי בבגדי' מה חילוק יש בין מעורב' או לא מעורב' כיון שמוצי' אות' דרך מלבוש אפי' בר"ה אין כאן איסור הוצאה משא"כ במזון דהוא באיסור הוצאה באינו מעורבת ונ"ל שזהו טעם רבינו ברוך שכ' בסמ"ג בשמו דבבגדים מותר אפי' באינה מעורבת ובמרדכי פ' כ"כ כתוב ג"כ דברי ר"ב וז"ל מסקינן דמצילין כתבי הקדש מפני הדליקה כו' ומציל לחצר שלו שא"צ עירוב כל חפציו הן מזונות הן בגדים כל מה שיש לו אבל לחצר של חבירו שיש עירוב דוק' כליו הצריכי' לאותו יום ומזון ג' סעודות לכל אחד בדרך שילך ואם אינו הולך אלא דרך א' יציל אף ק' סעודות יחד ובגדי' לחצר שאינה מעורב' לובש ומוציא ופושט וחוזר ולובש ומציל הרבה אפי' לחצר שאינה מעורבת דמתוך שהוא בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לכבויי אבל כשהדליקה בבית אחר מותר להוציא כל מה שיחפוץ עכ"ל ונ"ל דמ"ש ובגדים לחצר שאינה מעורבת הוא ט"ס כיון דכתב אח"כ אפי' לחצר שאינה מעורבת אלא צ"ל ובגדים לובש כו' והטעם דבבגדים הקילו טפי מבמזון וכלים כיון שהוא לובשם ע"כ מותר בהם אפי' באינה מעורבת ומ"ש אח"כ דמתוך שהוא בהול כו' נ"ל דכ"כ לתרץ דל"ת לאסור גם בבגדים משום דאי שרית ליה יהיה טרוד אתי למשכח שבת דיש כאן גזירה להיפך דאי לא שרי לי' אתי לכבוי במזיד משא"כ במזונו' וכ"כ ש"ל ומדברים אלו שבאו מרבינו ברוך משמע דבבגדים אין חילוק בין מעורבת או לא ובמזונות יש חילוק וא"כ מ"ש רמ"א יש מקילין אף לשאינה מעורבת קאי על בגדים לחוד ובב"י כתוב שר"ב פסק כבן בתירה וא"כ אף במזונות מקיל וזה אינו אלא לת"ק הוא מחלק כמ"ש וכבר כתב מו"ח ז"ל בזה דהב"י לא דק בזה דבסה"ת כתב ר"ב בהדיא הלכה כת"ק:

י"א דכל הצלה כו'. זהו דעת ר"ב בסה"ת שמביא הטור והקשה עליו דכיון דטעמא הוא משום שמא יהא טרוד ויכבה א"כ מה לי בחצר ומה לי בבית. עוד כתב בסה"ת דיש חילוק בין חצר שלו לחצר חבירו אפי' במעורב' דאלו בחצר שלו מותר להוציא כל חפציו וכתב ב"י שקושית הטור שייכה גם כן על חילוק זה וכ"כ כאן בש"ע וי"א שאין חילוק משמע דגם בחצר שלו יש להחמיר ולי תימא דא"כ הוי ליה לטור לכתוב רבותא זו דאפילו לחצר שלו אסור להוציא יותר משלש סעודות אלא ודאי דבזה מתיר הטור ונ"ל טעמו דלחצר שלו שהוא קרוב לו מסתמא אין לו טורח כ"כ כמו לרשות חבירו ועל סה"ת קשה לי מדתנן בפרק כ"כ מצילין סל מלא ככרות ואע"פ שיש בו ק' סעודות ומקשינן והא תנא ליה רישא ג' סעודות ותו לא א"ר הונא ל"ק כאן בבא להציל פי' בסל א' כאן בבא לקפל פי' סלים הרבה ר' אבא אמר אידי ואידי לקפל כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת וממילא לרב הונא בבא לקפל אפי' לאותה חצר אסור. דא"ל דס"ל לרב הונא דבאותו חצר מותר אפי' לקפל וכן להציל מותר אפי' בחצר אחרת ואין איסור אלא בתרתי לריעותא דהיינו בחצר אחרת ולקפל דא"כ היינו דר' אבא אלא ודאי דרב הונא מחמיר אפי' באותו חצר וקי"ל כרב הונא ואם כן אמאי התיר סה"ת בחצר שלו להוציא כל מה שרוצה והיינו קיפול וצ"ע אבל על הטור אין להקשות כמ"ש כיון דטעמא משום שמא ישכח שבת מפני טירדת ההצלה מה לי חצר מה לי בית א"כ מ"ט מותר לקפל באותו חצר לרבי אבא י"ל דלחצר אחרת יש יותר טירחא מסתמא וע"כ טרוד טפי ויש חשש שמא ישכח:

מצילין האידנא. פי' דבזמן חכמי התלמוד היה אסור לכתוב ספרים אלא בלשון הקדש או יוונית אבל האידנא משום עת לעשות לה' הפרו תורתך התירו לכתוב בכל לשון:

פ"ה אותיות. שכן יש בפ' ויהי בנסוע:

הואיל ואין בה אזכרות. במרדכי כתוב מפני שניתנה לכתוב בדתי פרס ומדי ע"כ אין בה אזכרות:

הקמיעין. טעם דיעה הראשונה דבקמעי' אין שייך בהם טעם דעת לעשות לה' כו' דאין בזה תורה ללמוד או להתפלל ע"כ אסור לכתוב אותם וי"א ס"ל כיון דאתיהב רשות למכתב ברכות יש נמי רשות לכתוב קמעין:

תפילין בארנקי כו'. היינו בבית שבו הדליקה דאלו בבית הסמוך מותר אפי' במוקצה לחד דיעה בס"ב וכ' ב"י דמשמע מזה אפי' בשבת אלא שבשם ר"מ במרדכי כתב דאסור להניח ביום השבת כו' וע"כ כתב כאן ויש מי שאומר כו' ולי נראה שיש חילוק בדבר אם מניח לשם זה שיהיה לו היתר להציל זה אינו שרי רק אם הוא עושה בע"ש אבל אם הניח קודם לזה בלא"ה אז יש היתר אפי' אם הונח בשבת כיון דלאו לשם הצלה הניחו שם וע"כ כתב הטור שהניח תפילין בארנקי פי' שלא לשם הצלה יכול להצילו וזה אפי' הונח בשב' משא"כ בטבעת אפי' שלא הונח לשם הצלה אסור ואח"כ כ' בשם ס"ה דבירושלמי שרי ע"י ככר או תינוק והיינו אפי' נותן בשבת משום היתר הצלה מותר כמ"ש במת וע"ז אמר שמא בדליקה התירו כמו במת ור"מ במרדכי מיירי שנותן בשבת משום הצלה כנ"ל ליישב דבר זה ואין כאן פלוגת' והך טבעת אין עליו איסור להציל בבתים הסמוכי' לכ"ע כי אינו מוקצה:

ע"י ככר או תינוק. ואע"ג דאמרי' בפ' נוטל רב אשי אמר לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד מ"מ גבי פסידא דדליק' מודה דשרי כ"כ הטור בשם ס"ה והיינו שיכול ליתן אפי' לכתחלה בשבת כדי להציל ע"י וכמ"ש בסמוך:

ובלבד שיהו כו'. א"א להבין דבר זה דמאי ובלבד אלא הל"ל ואפי' אם יש בו ג' מחיצות ולחי ותו מ"ש ולמבוי שאינו מפולש שזהו זו ואצ"ל זו כיון שכתב כבר לחצר שאינו מעורבת. ותו דבסעיף ט"ז כתב למקום שיכול להציל התפילין ולא נזכר כלל איזו מקום הוא שרי בכתבי קודש ע"כ נראה ברור דט"ס יש כאן וצ"ל אבל לא לחצר שאינה מעורבת אבל ספרים מצילין אפי' לחצר שאינה מעורבת ולמבוי שלא נשתתפו בו ובלבד כו'. וכ"ה בטור ובלבוש נגרר אחר לשון הש"ע ואינו נכון:

ואף בחול שורפן כו'. כ' מו"ח ז"ל מכאן יש להזהיר על אותן מטבעות של זהב וכסף שיש עליהם שם בן ד' אותיות שטבעו אותו המינים לשם ע"א שאסורים לתלות על הס"ת ואף אין להחזיק אותם ברשותם אלא יתיכם מייד עד כאן לשונו ואני מוסיף לומר שמה שנוהגים באיזה קהלות כשמברכין חולה וגובין מעות מכל א' ומניחין הכלי עם המעות לתוך ארון הקודש שלא יפה עושים כי יש שם טומאה על המטבעות ואפילו בלא"ה אסור להשים לתוך ארון הקודש דבר של חול ע"כ יש למנוע אותו המנהג כנ"ל:

ויש מי שאומר כו'. היינו הטור שכתב בזה כיון שאינו מכוין לכך מזה למד ב"י לדעת הטור שצריך שלא יתכוין לכבות ע"י כך ואע"פ שאחר כך כ' מותר ליתן עליו משקין כו' התם לא הוה אלא גרם כיבוי שהרי אינו עושה מעשה בגוף הדליקה אלא לכשיגיע האש למקום המים לא ישלוט שם ויכבה מאליו אבל הכא כשמתכס' בטלית שמנענע האש עצמה ועי"כ הוא נכבי' אסו' אם נתכוין לכך אבל שאר פוסקי' ס"ל דאפי' לא נתכוין אלא לכבות שרי וזהו הפלוגתא שכ' כאן ותמוה לי למה אסור לדעת הטור במתכוין כדי שיכב' הא עיקר שנתנו חכמי' עצה לכבות האור בזה הטלית ותו קשה לי דאם יש חומ' בטלי' יותר מנתינ' מים כמ"ש ב"י מאי פריך בגמ' מיתיבי טלית שאחז בה האור כו' כלו' דדוקא בכה"ג הוא דשרי אבל נתינת מים לא כמ"ש ב"י דאדרב' טלי' יש יותר חומר' לפי דברי ב"י וקמ"ל התנא דאפי' כה"ג שרי ולא תידוק מיניה דמים אסו' ותו נ"ל מאוד תמוה מ"ש ב"י גבי טלי' שמנענע האש עצמ' ועי"כ נכבית דזה ודאי אסור שיעש' מעש' כיבוי דהא אפי' בפתיח דלת אסו' סמוך לנר כמ"ש סי' רעז מטע' שמא יכבנו הרוח וכ"ש שלא ינענע בידים לכבות האש מה לי ולכוונתו ונלע"ד דודאי אסור לנענע הנר כדי שיכבה דזה כבוי ממש וכאן מיירי שאינו מכבה מה שדולק לפניו רק שעושה כדי שלא יוסיף הדליקה כי ע"י החבור של הטלי' ניתוסף ההדלק' וכשמפזר החבור לא יהי' הוספ' והא שזכרו בגמ' פושטו ומכס' בו לא זכרו את הכיסוי כדי שע"י יכב' הדליק' דהא אמרו שם וכן בספר שאחזו האור פושטו וקורא בו ושם ודאי לא שייך לו' שע"י הקריא' תכבה אלא ודאי שאורחא דמילתא דפותחו ומניחו דהיינו מתכסה בו וכן בספר וא"כ הוא ממש כעין נותן מים על הבגד שלא במקום האש מ"מ גרע טפי במים דהוא כיבוי ממש וע"כ פריך שפיר המקשן ובזה אמרו שהותר לו לפשוט הטלית ובזה מפזר החבור ולא תלך ההדלקה אח"כ למקום הסמוך לו ובאם אירע שעי"ז נכבה האור אינו חושש כיון שאיהו לא נתכוין לכבו' ההדלקה אלא שלא תלך עוד ולזה אמר כיון שאינו מכוין לכך פי' שתכב' מה שהודלק כבר ואין כאן מחלוקת כלל בין הטור לש"פ וניענוע הטלי' שאחז בו האו' כדי שיכבה איסור גמור הוא לע"ד ולא יעשה כן בישראל כנלע"ד:

שאין יכול וכו'. דס"ל גרם כיבוי אסור וי"א ס"ל גרם כיבוי מותר רק שבמקום ששייך כיבוס דהיינו מים אסור ויש מתירין אפי' במים ס"ל דלא שייך כיבוס אלא במקום שיש טינוף או דם:

אבל קטן כו'. טעמו בגמ' דבקטן שעושה ע"ד אביו גרע טפי ואע"ג דלשון זה משמע שידענו בודאי שעושה כן בשבילו החמירו חכמים אפי' בסתם לפי שאין בקיאים בזה כנ"ל:

ולא יאכל בשר. נראה דלילה שאחר התענית קאמר כמו שמצינו לענין לילה שאחר ט"ב סי' תקנ"ח שכ' שם מפר אבלו של יום:

אוסר בשל עץ. דשייך בו כיבוי מן התורה אם רוצה לעשות פחמין ממנו ואף ע"ג דזה המכבה אינו מכוין לזה וה"ל מלאכה שאצ"ל מ"מ פוסק כר"י דאמר מלאכה שאצ"ל חייב עליה ודעה קמייתא שהיא דעת הטור פוסק כר"ש דמלאכה שאצ"ל אין בו אלא איסור דרבנן ובמקום הזיקא לא גזרו: תשלום דיני כבוי והדלקה נתבאר בסי' רע"ז:

למיחש. כאן אסרינן ההיתר משום שלא יעשה כיבוי ולעיל סי' שי״א אנו מתירין איסור גבי טלטול המת משום דאי לא שרית ליה איסור טלטול יבא לכבות כיון שבהול על מתו כבר כתבו התוס' בפרק כירה (שבת דף מ״ד) ע״ש ועיין ט״ז:

לטלטל. דוקא בבית אחר כמ"ש ס"א. ב"ח:

ויש אוסרין. והב"ח הכריע כהמתירין ומ"מ נ"ל דדוקא מפני הדליקה התירו דהדבר בהול וחיישינן שיבוא לידי איסור דאורייתא אבל אם ירדו גשמים על הסחורה המוקצה אסור לכ"ע לטלטל ע"י ישראל וכ"מ סי' שי"ח סל"ז. מ"א ע"ש:

פת. נ"ל דאפי' הציל הוא פת הרבה רשאים בני ביתו להציל כל אחד מזון ג' סעודות עס"ט וכ"כ הרב"י דאפי' יש לו מה יאכל רשאי להציל. מ"א:

איפכא. וה"ה בשר ודגים או שאר ב' מינים שיכול לומר במין השני אני חפץ. ש"ג מ"א:

ליום הכפורים. כגון שחל יה"כ באחד בשבת דהא לא אכיל עד לאורתא. ולאורתא ליטרחו ולייתי י"ל דאע"ג דלא מקלע יו"כ ושבת סמוכים להדדי כתבו דין זה לאשמועינן דאם יו"כ ביום ה' ויודע שלא ימצא לקנות ביום ו' מצילין. מ"א:

טליתו. אפי' היה המזון בכלים ומערה אותן לתוך הטלית שרי אבל להניח הרבה כלים מלאים תוך הטלית ולהוציאו בבת א' אסור כיון שהם כלים מחולקים. מ"מ ור"ן:

הצריכים. פירוש לצורך סעודה:

שאמר. אבל אי לא אמר לא הוי הפקר כיון שיכול להציל ע"י עכו"ם כמ"ש סכ"ו ב"ח ועיין בח"מ סי' רנ"ט וסי' שס"ח דדינא דמלכותא דלא מהני יאוש ואפשר דהכא שאני כיון שאמר הצילו לכם. מ"א ע"ש:

מקילין. דוקא במלבושים אבל לא באוכלין ב"ח. ונ"ל דה"ה כלי תשמישו אסור וכ"כ בסמ"ג. נ"ל דשלא כדרך מלבוש אפי' דבר שהוא מלבוש אסור. מ"א ע"ש:

האידנא. פי' דבזמן חכמי התלמוד היה אסור לכתוב ספרים אלא בלשון הקודש או יוני אבל האידנא משום עת לעשות לה' הפרו תורתך התירו לכתוב בכל לשון. תורה שבכתב קודמת להציל לתורה שבע"פ. ס"ח תתס"א:

בקיאים. אבל אם העם אין מבינין אותו הלשון אסור לכתבו ולהצילו ועיין מ"א:

אשורית. וכתב המ"א וצ"ע דהא האידנא ניתר לכתוב וקורין בהם אפי' כתובים בכל לשון ובסם ובסיקרא כמ"ש סי"ב אע"פ שמדינא פסולים לכתוב בהם וא"כ ה"ה מגילה וכל היכא דניתן לקרות בהם פשיטא דמצילין ואע"ג דאינה ראויה לקרות בה בציבור מ"מ מותרים ללמוד ממנה דהא ס"ת נמי פסול לקרות בה בציבור אא"כ כתובה אשורית על הספר ובדיו ואעפ"כ מצילין אותה אם כתובה בכל הענין כיון שמותר ללמוד ממנו ולכן נ"ל דמצילין המגילה אפי' כתובה בכל לשון ובנייר משום דניתן לקרות בהם משום עת לעשות לה' שאין כל אדם יכול לכתוב אשורית וגם אינו מבין לשון הקודש וגם אינו סיפק בידו לקנות קלף אבל בסם ובסיקרא לא ניתן לכתוב אפי' בזמן הזה משום דבקל יכול לקנות דיו כמו סם וסיקרא ולכן בשאר ספרים אע"פ שנכתבו שלא כדין ולא ניתנו לקרות בהן מצילין אותן מפני אזכרות שבהן אבל במגילה אסור להציל אם כתובה בסם ובסיקרא כיון שאסור לקרות בהן ומ"ש בסי' ב' וקורין בהן אפי' כתובים וכו' בסם ובסיקרא פי' היכי דכתיבי בכל לשון ובסם ובסיקרא אבל היכי דכתיבי בלה"ק בסם ובסיקרא אין קורין בהם אעפ"כ מצילין אותן מפני הדליקה וכל זה בכ"ד ספרים אבל שאר ספרים פשיטא דנכתבים אפי' בסם ובסיקרא עכ"ל המ"א ע"ש:

וי"א. והב"ח ורש"ל פסקו כסברא ראשונה:

כשהניחם שם וכו'. וכתבו האחרונים דליכא בזה פלוגתא דלכ"ע אסור לכתחלה להניח תפילין אצל מעות בשעת הדליקה כדי להציל המעות. אבל אם הניח בשבת תפילין אצל מעות ואח"כ נפלה דליקה פשיטא דשרי להצילו לכ"ע וא"צ לנער המעות ע"ש:

הגליונים. שנחתכו מן הספר או שנמחק הספר. וכתב מהר"ם בתשובה שתקנו בחרם שלא לקצץ גליון ספר אפי' כדי לכתוב ובמ"ב סימן ק' האריך על הגליונים של הספרים שהקושרים הספרים חותכין אותן ומשליכין והטעם כיון דנהגו כך ה"ל כאלו התנו עליהם מתחלה עיין סי' קנ"ד ס"ח. וא"כ אין מצילין אותן. ובאגודה במ"ס פ"ד [ה"ז] כתב המחתך בספרים בחדשים מותר בישנים אסור:

עם האזכרות. כתב ב"ח מכאן יש להזהיר על אותן מטבעות של זהב וכסף שיש עליהם שם בן ד' אותיות שטבעו אותו המינים לשם ע"א שאסורים לתלות על הס"ת ואף אין להחזיק אותם ברשותם אלא יתיכם מיד עכ"ל והרב מוהר"ר יהודה מילר נסתפק בזה כי שמא אינם מינים לע"א והאריך בתשוב' ועשו"ת חות יאיר סימן שט"ז שמתיר להתיך המטבעות דשם בן ד' שעושים במדינת שויד"ן ע"ש הטעם. וכתב הט"ז מה שנוהגין באיזה קהלות כשמברכין חולה וגובין מעות מכל א' ומניחים הכלי עם המעות לתוך ארון הקודש שלא יפה עושים כי יש שם טומאה על המטבעות ואפי' בלא"ה אסור להשים לתוך ארון הקודש דבר של חול ע"כ יש למנוע אותו המנהג:

יתכוין. פי' שלא ירוץ ויקפוץ וינענע אנה ואנה כדי שיכבה אלא מתכסה בה כדרכו ב"ח וכן העלה הט"ז וכתב וניענוע הטלית שאחז בו האור כדי שיכבה איסור גמור הוא ולא יעשה כן בישראל עכ"ל ע"ש. וכן ס"ת שאחז בה האור פושט וקורא בה ואם כבתה כבתה. רמב"ם:

משקין. דדוקא להסיק בכלים שרי שאין המים בעין:

במים. דס"ל דלא שייך כיבוס אלא במקום שיש טינוף או דם ועיין סי' ש"ט סט"ו ועיין שו"ת ד"ן ס"ד:

נכרי. אפי' עבדו המושכר לו לזמן. ד"מ:

המכבה. אפי' שכירו המושכר לו לזמן הגמ"ר. ב"י. אבל אסור לומר לעכו"ם לכבות זולת כתבי קודש דשרי מ"א ע"ש. מת וספרים וספק להציל שניהם מת קודם. ברי ומסוכן ברי קודם ס"ח סימן (שכ"ג) [תשכ"ד]:

עבר וחילל. היינו בדברים אחרים אבל בכיבוי א"צ תשובה שלא ימנעו מלכבות. ש"ג כנה"ג:

להתענות. אפ' בתחומין דרבנן ויכול לדחותה לימות החורף כמ"ש סי' תקע"א ס"ג. איתא בשבת דף י"ב שאם עבר עבירה שחייב עליה חטאת יכתבנה בפנקס שלכשיבנה בית המקדש יביאנה:

יין. נראה דלילה שאחר התענית קאמר כמו שמצינו לענין לילה שאחר ט"ב סי' תקנ"ח ט"ז. ועיין סי' קל"ד ס"א:

י"ח פשיטים. הם י"ח ווינ"ר. מנהגים הלכות ר"ח אלול. ובלבוש סימן תקס"ח כתב שהם כמו גדול וחצי פולני"ש ועיין מ"א. כתב בס"ח אחד חילל שבת ונשא כספו א"ל החכם הכסף או שוה כסף חלוק לעניים בני טובים שמתביישין לקבל צדקה עיין שו"ת מהר"ם בוטין סימן כ"ח מ"ש בענין אחד שחילל שבת בכרמלית עיין שו"ת בית יעקב סי' צ"ט אי מחללין על גוסס:

ס"א ודוקא כו' משום. כמש"ש קי"ז ב': ס"ו יש מתירים. כמש"ש קנ"ג א': וי"א. מדאמרי' שם קט"ז ב' מצילין תיק הספר כו' ואע"פ כו' מ' דבלא"ה אסור ועוד דוקא מצילין אבל לכבות אסור אע"פ שהוא שבות לבד ואף להירוש' שאמרו דלר"ש מותר אף לכבות משום כתבי קודש דאין שבות עומד כו' לא התירו אלא מפני כתבי קודש ואף ע"י נכרי אסור דאמרינן נכרי שבא לכבות כו' ותדע שהרי כשמגיע לחצר החיצונה בשליפי רברבי אמרו שם קנ"ד ב' דאסור אף בהפסד וצ"ל דלא התירו אלא במקום דקרוב לבא לידי איסורא דאורייתא משא"כ שם וכן בכה"ג. ושם קמ"ג ב' בשכח ארנקי כו' לא התירו כו' וס' הראשונה ס"ל דל"ד לשם וע"ש קי"ז א' מי דמי כו' אלא אמר מ"ב ר"א כו' ואפי' לפי' ס"ד דוקא משום ס"ת ושם קמ"ב ב' פ"א שכחו כו' רב אשי אמר אפי' כו' וע' בתשובת הרמב"ן סי' ר"ה ע"ש ועמ"א ס"ג א' ב' ג': ואפי' לומר. כמש"ש קכ"א א' א"א לו כבה ואע"ג דכיבוי משאצ"ל הוא:

ס"ד אבל מיה"כ. מדאמרי' אבל לא משבת ליה"כ וע"כ למוצאי יה"כ קאמר וכ' אמרו בירו' שם ביה"כ כו' כ"ע מודו דמצילין מזון סעודה אחת מפני הסכנה:

ס"ה מצילין כו'. ירוש' שם וגירסתינו לרעבתן כמזונו ע"ש:

ס"י וי"מ. עמ"א דוקא כו' ויהיה פי' המשנה כו': י"א דכל כו' ואף כו'. דסובר דמ"ש לחצר המעורבת דוקא לשם אבל בבית או שא"צ עירוב מותר בכ"ע ואע"פ שאין הוכחה מ"מ מדאמרינן שם ק"כ א' ול"ק כאן לאותה כו' ואע"ג דלא קי"ל כותיה בשריותא דאותה חצר מ"מ יש ללמד דיש חילוק בין חצר ומשום חשש הוצאה לר"ה: וי"א. דטעמא לאו משום הוצאה אלא משום חשש כבוי כמ"ש קי"ז ב' ולכן אין חילוק ועוד שאף בנשברה חבית דהטעם משום הוצאה אמרו נשבר' כו' בראש גגו מ' דאף מן הבית אסור:

סי"ב כל כו' האידנא כו'. ר"ל אע"ג דלדינא דגמ' קי"ל כר"ה דאמר אין כתובין בלה"ק אין מצילין משום דלא ניתנו לקרות אבל האידנא דאמרינן בגיטין ס' א' ולא היא שרי כו' וכן אמרו בפי"ז דמ"ס דברי חכמים כדרבונות כו' וכולן מצילין כו' וכן ספרא דאגדתא כו' ככ"ל ע"ש וערא"ש. וכ' המרדכי דלפום גמרא דידן דוקא מצילין אבל לא מכבין אף לר"ש ר"ל דבגמ' דידן לא הוזכר חילוק בין ר"י לר"ש אבל בירוש' אי' דלר"ש אפי' מכבין כיון דהוא משאצ"ל ואין שבות עומד לפני כתבי הקודש ולכאורה דברי הירושלמי כנים להלכה כיון דל"פ בגמרא בהדיא עליהן וליתא דהירושלמי קאמר דוקא לר"ש דס"ל בפרק בתרא דעירובין דאין שבות עומד כו' אבל אנן לא קי"ל כר"ש שם ואף דקי"ל במשאצ"ל כוותיה: וכן מטבע. ר"ל אע"ג דדינא דגמ' אין מצילין וכנ"ל: וכן תרגום כו'. ברייתא שם ואף ע"ג דההיא ברייתא כמ"ד מצילין כנ"ל האידנא כו': שאותו העם. דלא התירו אלא משום עת לעשות כנ"ל: וכן ס"ת. כרב הונא שם:

סי"ג יש מי. ברייתא שם אין בין כו' וע"ש תוס' ד"ה מגילה. ונראה לר"י כו':

סי"ד הקמיעין. שם ובהם אין חילוק בין בימיהם להאידנא וכ"מ ברא"ש ע"ש:

סט"ו וה"ה לשאר. דהאידנא אין חילוק בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ כנ"ל:

סט"ז אם כו' ויש. כמש"ש ק"ז והיא גופא מנא לן כו'. וס' הראשונה ס"ל דדיחוייה בעלמא היא ומשם ראיה דמותר דקי"ל דלא כמו שתירץ ר' אשי שם דשקיל בברזי וכמ"ש הרמב"ם וכפשטא דמתני' ותדע דאמרי' קל"ג ב' מאן תנא כו' רי"ב של ריב"ב כו' ואם איתא אפי' רבנן היא ע"ש וצ"ל כתי' הראשון אלא ה"ק אפי' אתויי נמי מייתינן דלא כמ"ש המ"א ס"ק כ' וכן מה שהקשה הרשב"א על סברא ראשונ' מכלכלה דוקא שנעשה בסיס ג"כ לדבר המותר מע"ש וא"י לנערו כבר תי' תוס' שם ד"ה מי כו:

סי"ז או מן. כשיטתם דכל הפסד שוה לדליקה: ודוקא לרה"י. מדאמרינן מצילין תיק כו' דוקא משום ספרים וכ"ש לסברא אחרונה בסט"ז: אפי' לחצר כו' ולמבוי כו'. דבן בתירא מתיר אף במפולש וע"כ בשלא נשתתפו ורבנן ל"פ אלא במפולש ואע"ג שבגמרא אמרו ועוד לרבנן כו' עתוס' שם ד"ה ועוד וכ"ה בירושלמי שם בשלא עירבו אנן קיימינן:

סי"ח שלא נשתתפו כו'. דלכל האוקימתות שאינו מתוקן כראוי וא"כ בטל השיתוף ובזה מתורץ קושיית הגמ"ר שם סי' קל"ו בשם המרדכי דלדידן דקי"ל כרבנן אפי' אוכלין ומשקין נמי נציל כקושיית הגמ' שם. והא דלא תי' בגמרא כה"ג שאינו משותף כבר תי' בהגמ"ר שם משום דלשון אינו מפולש מ' שחסר בגוף המבוי שאינו מפולש וגם אינו מתוקן וכ"כ בסה"ת. ולא נראה דא"כ היינו פלוגתא עצמה דאוכלין ומשקין דת"ק קאמר לחצר שאינה מעורבת ב"ב כו' ולמה כפלו וג"כ למה שינה הגמרא כאן לומר מפולש ושאינו מפולש: כ' משם. כמו שהתירו בלא עירוב:

סי"ט כל מה. ירושלמי שם וכ"מ בגמ' קע"ז א' ופי' תוס' שם ד"ה כך כו':

ס"כ הגליונים. שם כי קא מיבעיא וכו' ת"ש הגליונים כו' ואע"ג דדחי שם דיחוייה הוא. מ"מ ור"ן:

סכ"א האפיקורסים. ל' רמב"ם והטור ובגמ' ספרי צדוקים וכ' רש"י בחולין י"ג ב' וזה האדוק לע"ג וז"ש דהיינו כו': וכן. ר"ן בשבת שם: ואף בחול. כר"ט שם ור' ישמעאל שם ס"ל כוותיה:

סכ"ג ויש מי. עמ"א דלא אמרו אלא מתכסה בה כדרכו ואם כו': מותר. שם קכ"א א':

סכ"ד י"א שאין. דלא כר' יהודה שם אלא כרב אשי. שם מ"ז ב' כמ"ש בירושלמי שם אההיא דר' יהודה טלית שאחז כו' ר' שמואל בשם ר"ז דר' יוסי היא ור"ל הברייתא דלא התירו אלא פושטו כו' וכתירוץ גמרא שלנו אמר ר' ייסא הוה סברינן מימר מה פליגין ר"י ורבנן בשעשה מחיצה של כלים אבל אם עשה מחיצה של מים לא ממה דא"ר שמואל בשם ר"ז דר"י היא הד"א אפי' עשה מחיצ' של מים מחלוקת ובזה הלשון ג"כ אמרו בס"פ כירה אמתני' דנצוצות וא"כ לתי' גמ' שלנו בסוף כירה דאף רבנן מודי צ"ל כסברא ראשונ' דירושל' וא"כ שם בטלית אף לרבנן אסור: וי"א. כמ"ש התוס' ספ"ג שם ד"ה מפני. ונראה דלפי כו' ועוד דאיכא למימר כו' וכ"כ הר"ן שם כתירוץ השני: חוץ מן. עתוס' שם בפ' ט"ז ד"ה נותן כו: וי"מ. כמ"ש התוספות שם קי"א ד"ה האי וי"ל דוקא כו' אבל הטור בעל הס' השניה אזיל לשיטתו דלא ס"ל האי סוגיא כמ"ש בסי' ש"ך ס"ט:

סכ"ו אף אם. נלמד מהנ"ל יכול כו' וכ"ש בכה"ג: וכן כו'. שסובר שמ"ש בדליקה ל"ד ממ"ש בפ' המדיר בדליקה למעוטי כו' שלא במקום הפסד: וכל הדינים. כמו עיר הסמוכה לספר בפ"ד דעירובין: והזריז. כנ"ל סי' שכ"ח סי"ג ועגמ' די"ט כ"ב א' היכא דאיכא כו': אבל בחשש. כנ"ל בעיר הסמוכה לספר וע' בערכין ז' וכנ"ל סי' ש"ל ס"ה: אפי'. כמ"ש בפ' בתרא דיומא פ"ד ב' לא הלכו כו' אפי' לחצר אחרת: אבל אסור. כמ"ש בי"ט כ"ב א' משום איבוד ממון כו' ואפי' לפי ס"ד דוקא בי"ט. ודלא כי"א דוקא לר"י אבל לר"ש כיון דמלאכה שאצ"ל פטור מותר בכה"ג כמו מפיס מורסא וכיוצא וליתא דהא בפ"ב דשבת מוקי ר' יוחנן לר' יוסי כר"ש ור"י אפי' גרס כיבוי אוסר בפט"ז וז"ש ודוקא וכו' דהוי מלאכה שאצ"ל ומשום סיפא נקטה אבל ברישא בכ"ע מותר כמ"ש פ"ב ל' א':

סכ"ז והרמב"ם. כשיטתו שפ' כר' יהודה:

שבת קי"ז משנה

תוספת ורא"ש והר"ן בשם ר"ת ושאר פוסקים

תוספות וטור בשם בעל התרומה וכן כ' הר"ן

טור לדעתו וכן כתב ה"ה בפ"ו בשם רמב"ן ורשב"א

בית יוסף ממשמעות דברי רשב"א

שם ברייתא

שם

ר"ן וממשמעות הגמרא ובשם הירושלמי וה"ה בפ' כ"ג בשם הרשב"א

ה"ה שם בשם הירושלמי

שבת שם במשנה

שם בעיא ונפשטא

שם במשנ'

שם רש"י ל'

שם במשנה וס"ל דדברי הכל הוא טור והתרומה וסמ"ג

ב"י לדעת רמב"ם דס"ל דדברי רבי יוסי הם ותנא קמא פליג עליה והלכה כת"ק

שם במשנה וגמרא

בפירוש רש"י שם

שם במשנה וכת"ק וכ"פ רמב"ם בפרק כ"ג

טור בשם בעל התרומה

גם זה שם בבעל התרומות

טור לדעתו וכן כתב הר"ן בשם הרמב"ן

שבת קט"ו

תוספות והרא"ש והמרדכי וש"פ

שם בעיא ונפשטא

הרא"ש והמרדכי ור"ן שם וש"פ

ברייתא שם

שם מסקנת הגמרא

המרדכי

הרשב"א בתשובה

טור

משנה שם קי"ו

בעל התרומות וסמ"ג

שם בבעל התרומות

סמ"ג והמרדכי

טור בשם סמ"ג בשם הירושלמי וכ"פ ש"פ

משנה שם קי"א

כאשר הגהתי כ"ה בטור וכן הוא מוכח שצ"ל כן)

ש"ל בשם ר' ישעיה

שם במשנ' וגמ' וכת"ק

ש"ל

ר"י בחלק ג'

שם בעיא ולא אפשטא ופסקו הרי"ף והרא"ש ורמב"ם בפרק כ"ג לחומרא

ברייתא שם

משנה שם ק"כ

שם וכר' שמעון בן ננס

ברייתא שם ומשמעות כמה פוסקים

ב"י ממשמעות הטור

רי"ף וכן כתב הר' המגיד בפרק י"ב בשם הראב"ד והרמב"ן ודלא כרבי יהודה שם וכן נראה דעת רא"ש

תוספות שם בשם רשב"ם וכן כתב הטור

רמב"ם בפי"ב והרב המגיד בשם הרשב"א והר"ן בשם הרמב"ן

משנה שם קכ"ז

שם בגמ'

רא"ש שם

שם מ"ב

דלא כרבי יהודה שם אלא רבי שמעון טור ש"פ

בפרק י"ב

דין טלטול המת מפני הדליקה בסי' שי"א תשלום דיני כיבוי והדלקה בסי' ט"ו רע"ז)