דיני דליקה בשבת - טור אורח חיים סימן של״ד

וכתב בהגהות אלפסי החדשים ויכול להציל ג' סעודות מכל מין ומין שאם הציל בשר ג' סעודות יכול אח"כ להציל דגים שיכול לומר בדגים אני חפץ עכ"ל ריא"ז

ועוד האריך בזה:

אמנם בתשובת הרשב"א סימן תתמ"ו משמע להתיר וכ"מ במרדכי ס"פ מי שהחשיך:

וכתב רי"ו ח"ז דמינים הם האדוקים בע"ג וה"ה למומרים לע"ג:

וכתב המרדכי ע"ד פרק כ"כ דגרם כיבוי לא שרי אלא במקום היזקא אבל בלא היזקא אפי' בי"ט אסור:

ועיין במרדכי בהגהות דף קע"ט ע"ב מה טעם לא התירו בדליקה לומר לעכו"ם לכבות משום פסידא:

וכ"כ א"ז דאם כבו ורוצין לעשות תשובה על ככה אין מניחין אותן שלא להכשילם לפעם אחרת:

וכתב עוד בסי' ה' בפסקיו דדוקא לכבות הדליקה שרי דהוי מלאכה שא"צ לגופה אבל אסור לחלל בשאר מלאכות כדי להציל ממונו והעושה צריך כפרה להתענות מ' יום בה"ב אכל לא רצופים ושלא לאכול בשר ולשתות יין וכ"כ מהר"ם לענין בא על הנדה וגם יתן צדקה כל מי שחלל שבת כשיעור חטאת בדנקא ושיער מהר"ם דהוא ח"י פשיטים ואם ירצה לפדות תעניתו יתן עבור כל יום י"ב פשיטים כמ"ש מוהר"ם עכ"ל וכ"כ בכתביו סימן כ"ה והאריך שם בזה:

וכתב בעל התרומות דאפילו מעות ודברים המוקצים יכולים להציל דבמקום פסידא אין לחוש לאיסור מוקצה כו'. ב"י הביא לשון בעל התרומה ומסיק וכתב עליו נראה מדבריו דלהציל מפני הדליקה לא פשיטא ליה כולי האי להתיר טלטול דבר מוקצה וכן דעת הסמ"ג כו' עד ודוקא בדליקה לא התירו להציל מעות אם לא שיש ספר עמהן דילמא אתי לכבויי עכ"ל הסמ"ג. ולעד"נ דאין ראייה מכל זה לחלק דהסמ"ג לא כתב דבדליקה לא התירו להציל כ"א לאותו בית שהדליקה נפלה בתוכו שהן טרודין ובהולין טפי התם גזרו משום דאם יצילו ודאי יכבו ומה"ט אכי' לחם ומזון יותר מג' סעודות נמי אסור ולא נקטו בלשון מעות כ"א לאשמועינן אע"ג דהתירו בשביל פסידא מרובה לטלטל משחשיכה פחות מד"א אע"ג דאיכא מוקצה אפ"ה בדליקה באותו בית החמירו אפילו בהפסד מרובה ולא מטעם מוקצה כ"א שמא אתי לכבויי משא"כ במציל מפני יראת עבדי המושל דלא יבא לעשות ודאי איסור דאורייתא דהא יכול להצניען ברה"י וכמ"ש הסמ"ג בהדיא ז"ל יכול להצניען במקום שירצה ברה"י אע"פ שהן מוקצה עכ"ל ר"ל כיון דליכא שם ודאי איסור דאורייתא כ"א איסור מוקצה שהוא מדרבנן לא החמירו והקילו משום הפסד מרובה. אבל לאנשים אחרים שאינן דרין בבית שנפלה בו השריפה ודאי ס"ל להסמ"ג שיכולין להציל מעותיהן כיון דלא בהילי כולי האי וכמ"ש רבינו בשם ב"ה ובעל התרומה בשם ר"ת וגם דעת ב"ה כן. ומ"ש בעל התרומה ז"ל ואפי' כי יהיה נמי אסור מפני הדליקה להציל מעותיו כו' לרווחא דמילתא כ"כ וגדול מזה כתב ב"י בשם מהרי"א שדקדק מדברי הר"ן שס"ל דלבעל התרומה דאפילו באותו הבית מותר ע"ש. והכי הצעת דבריו דבעל התרומה דאף א"ת דלא קי"ל כפיר"ת לחלק בין בית זה לבית אחר מ"מ איכא למימר דלא חששו להחמיר כ"א בדליקה ולא מטעם מוקצה אלא מטעם שמא יבא לידי איסור דאורייתא דהיינו שיכבה הדליקה ובדברים המותרים לטלטל גם כן אסרו ביותר מג' סעודות משא"כ במפני יראת עבדי המושל דלא יבא לידי איסור דאורייתא אבל בודאי אמת דעת ב"ה כדעת ר"ת דלא החמירו בשאר בתים בדברים המותרין לטלטל אפילו ביותר מג' סעודות משום דלא בהול ומה"ט גם כן מותר להציל בשאר בתים אפילו בדברים המוקצין דבדבר מוקצה אין חילוק בין דליקה ליראת המושל היכא דליכא למיחש שיבואו ודאי לאיסור דאורייתא וכן דעת רבינו בדברי ב"ה שהרי אחר שכתב רבינו לחלק בין אותו בית לבתים אחרים כתב שבעל התרומה התיר להציל אפילו דברים מוקצין משמע דאשאר בתים דוקא קאי וכמ"ש ג"כ טעם ע"ז דליכא למיחש לאיסור מוקצה במקום פסידא ובאותו בית הא איכא למיחש לאיסור כיבוי שהרי אפילו דברים המותרין לא התירו באותו בית להציל כ"א ג' סעודות וכמ"ש רבינו וג"כ לבסוף אדברי ב"ה ז"ל וגם בדליקה נמי ליכא למיחש שמא יכבה כל זמן שלא יגיע אצלו. משמע הא באותו בית דאיכא למיחש ביה מיניה לא איירי וכמ"ש ב"י שם. ומ"ש רבינו בשם בעל התרומה בסי' זה ז"ל אם הניח התפילין בארנקי מלאה מעות כו' אבל אם הניח בו טבעת או כלי אחר שמותר לטלטלו אין הארנקי מטולטלת אגבו שהכלי אינו חשוב ובטל לגבי ארנקי. ק"ק במאי מיירי אם באותו בית הא אפילו הטבעת אסור דלא התירו בו אלא מזון ג' סעודות ואי בשאר בתים הא סל" לב"ה דאפילו מעות בעינייהו מותר להציל וצ"ל דמיירי בטבעת שמניח בידו לקשור בו ארנקי ומטלטלו אגב הטבעת שבאצבעו ודרך לבישה מותר אפילו באותו הבית כל מה שיכול ללבוש ובכלי תשמישו פשיטא דלק"מ דהא התירו להציל כל כלי תשמישיו שהן לצורך ג' סעודות וכמ"ש כ"נ פשוט והביאה הב"י בסמוך וככר ותינוק דסמ"ג מיירי באותו בית ובככר דצריך לג' שעודותיו וק"ל. אבל מ"ו ז"ל כתב בביאוריו דמיירי באותו בית וע"י קיפול דמותר להציל כל מה שמקפל בכלי אחד ומוציא בפעם א'. וק"ל בלא טבעת וככר נמי כיון דמשום מוקצה לא שרי וע"י קיפול שרי להציל דה"ה מותר להציל מעות בעינייהו ע"י קיפול ואפילו לפי מ"ש ב"י בשם בעל התרומה דבקיפול שרי לו להוציא כמה פעמים כשובכל פעם אינו מוציא יותר מג' סעודות לכל א' וא' מ"מ מעות ודאי הכי דינו מחמת קיפול דאם מותר להציל מפני פסידא דבר מוקצה בלא קיפול ג"כ ה"ל להתירו. ויותר היה נ"ל דמיירי בלא קיפול אלא מציל בפעם א' סל מלא ואז התירו לו אפילו להציל מעות שבכלי אלא שא"כ קשה אפי' בלא טבעת נמי ע"י הזימון שבכלי שמצילו. וגם קשה למהרי"א שדקדק מדברי הר"ן דצ"ל דבעל התרומה מתיר אפי' באותו הבית ק' דת"כ אפי' טבעת וכלי נמי:

וגם בדליקה נמי ליכא למיחש שמא יכבה כל זמן שלא הגיע אצלו ור"ל הא אי איכא למיחש היה מתירין ג"כ אע"ג דכיבוי מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא ואינו חייב עליה לר"ש מ"מ איכא בה צד דאורייתא וכמ"ש הר"ן וב"י הביאו בסמוך. ואל תטעה לומר ולדייק מדברי רבינו הא באותו בית שכבר הגיע הדליקה אצלו ואיכא למיחש לשמא יכבה מסכים לב"ה שמותר להציל המעות כדי שלא יבא לידי איסור חמור דהיינו שיכבה דזה בודאי אינו וכמ"ש לעיל בסמוך אלא באותו בית ודאי אסור דלא מהניח ולא מידי דאף אם שרית ליה איסור מוקצה ושיציל המעות אתי לכבויי כיין שהוא בהול וטרוד. ולא בא רבינו אלא להוציא מדעת בעל התרומה דמתיר בשאר בתים היכא דאינו בהול ומש"ה קאמר דז"א דכיון דלא הגיע הדליקה לאותן בתים ליכא למיחש שיבא לאיסור דתורייתא ומש"ה לא התירו איסור הצלת מעות ומוקצה ג"כ לגבייהו וק"ל. וא"ל מ"ש במי שחשכה לו הקילו לטלטל ולא חששו שיבא לידי איסור דתורייתא מכח טירדתא. דודאי לא שייך שם בהול כ"כ כמו בשריפה שהוא דבר שאינו בידו כמו במי שהחשיך שהוא בידו שיכול להחשיך כאן. ובעבדי המושל יכול להטמין ברה"י וק"ל:

ומצילין מי"כ לשבת ל' משנה וברייתא דפ' כ"כ נקט רבינו אע"ג דבזמנינו דקובעים ר"ח ומועדות ע"פ החשבון לעולם לא מזדמן שיהיה י"כ ושבת זה אחר זה דמשום רקא ומתיא אנו דוחין הקביעות כידוע וליכא למימר דס"ל דמצילין לשבת שיהיה אחר יום או יומיים דא"כ משבת לשבת ג"כ היה מותר להציל וק"ל. ומ"ש אבל בכלי א' מצילין אפילו כל הכלי מלא לשון כל לשון שאיו מדוקדק דהל"ל אפי' הכלי מלא:

ואפילו פירש טליתו וקיפל כו' כיון שמוציא הכל בפעם א' עיין בב"י שכתב בשם התרומה ז"ל פי' דבא לקבל היינו שמקבץ ממקומות הרבה ונותן למקום אחד ומוציא והולך בהרבה דרכים לא יוציא בדרך רק ג' סעודות וכתב ב"י ע"ז משמע מדבריו שיכול להציל כל זמן שיש לו כל שאינו מציל יותר ממזון ג' סעודות בכל דרך וכ"כ בהגמ"ר כו' ע"ש. והנה בהגהות מרדכי לא מצאתי שכ"כ כ"א במרדכי עצמו ריש פ' כ"כ ואפשר ששם הג"ה הוא ואינו מהמרדכי. ובאמת שיש לתמוה ע"ז גם לא נמצא כתוב כן בשם בעל התרומה בשום פוסק ובודאי חידוש גדול כזה לא היה להן להשמיטו מלכתוב כן בשמו ולהסכים עמו או לפלוג עמו גם מעיקרא דדינא יש פירכא למה ליה לבעל התרומה להוסיף ולהקל בפירוקא דשמעתא מה שאינו צריך כי מאחר שגם כי אפרש מ"ש כאן שבא לקפל. דר"ל שמקבץ ממקותות הרבה ונותן למקום אחד ומוציא והולך הרבה דרכים דינמא אפילו הכי לא התירו לו להציל הכל יחד כ"א מזון ג' סעודות ואמרדכי אינו קשה קושיא זו שבמרדכי לא כתב פירש דקיפול שמקבץ ממקומות הרבה ויכול להיות שהוא פי' קיפול לשון שהולך פעמים הרבה ומוציא בכל פעם ג' סעודות משא"כ בבא להציל דאינו הולך רק פעם אחת וזיל בתר טעמא דחששו חכמים דילמא מחמת שהוא בהול אתי לכבויי והאי חששא שייכא נמי אם יש לו רשות להלך כמה פעמים אחר מזון ג' סעודות. ועוד דא"כ ק' על התרצן למה השיב כאן בבא להציל וכאן בבא לקפל הל"ל מאי מזון ג' סעודות דקאמר כל פעם ופעם ג' סעודות אף שמקופל ועומד מע"ש לא יציל יותר כיון שהולך בהרבה דרכים. והא דתנן אפילו יש בו מאה ככרות היינו כשמהלך רק פעם א' ועוד דא"כ קשה למה אמרו במלבושים דלובש ופושט וחוזר ולובש הל"ל ג"כ במזון דמוציא וחוזר ומוציא וכמ"ש הר"ן והרשב"א והמ"מ. לכן היה נלע"ד להגיה בדברי ב"ה תיבת זה וכצ"ל לא יוציא בדרך זה רק ג' סעודות ור"ל בדרך זה כשאין כל המזון בכל א' אלא צריך לטרוח לקפל בהרבה הליכות לאספו יחד ולהוציאן יחד בדרך זה לא התירו לו כ"א מזון ג' סעודות לבד ולא יותר. וא"כ לא ק"מ מכל הנ"ל והוא בדרך פירש"י והר"ן ורשב"א והמ"מ ודו"ק. ומ"ש ב"י אהא דכתב רבינו וטלית שאחז בה האור וכו' עד והרי"ף השמיט הא דנותנין עליה מים ולא כתב אלא הא דפושטה ומתכסה בה ותמה עליו הר"ן והמ"מ ותירצו דס"ל שאינו הלכה כו' עד והרא"ש העתיק דברי הרי"ף בלא תוספת ובלא גרעון ומשמע דכוותיה ס"ל דאין הלכה כו' וצ"ע א"כ למה סתם הטור נגד אביו הרא"ש ולא זכרהו כלל ושכחהו. ולכאורה היה נלע"ד דרבינו ס"ל דלהרי"ף והרא"ש ס"ל ג"כ הא דרב יודא להלכה והא דלא כתבוהו משום דכ"ש הוא מהא דכתבו ופסקו דטלית או ספר שאחז בה האור פושטו וקורא בו או מתכסה בו ומה התם דמגביה הבגד עם האש ומתנענע וגורם הכיבוי בידים מותר ק"ו במאי דנותן המים מן הצד וכמ"ש ב"י חילוק זה לעיל ועוד כתב חילוק בסמוך בשם הר"ן דבנותן מים או עור גדי אינן מכבין את הדליקה אלא גורמין שלא יתפשט האור וא"כ שפיר נילף בק"ו מהא דפותח הספר ופושט הטלית דשם מכבה את הדולק. ומ"ש ב"י דמשמע ליה מדברי רבינו דס"ל דצריך שלא יתכוון לכבות כאשר מתכסה בטליתו כו' אינו מוכרת אלא כדעת שאר פוסקים כן דעת רבינו דאפילו מכוין לכיבוי מותר אלא שפושט ומתכסה כדי שלא יהא נראה כמתכוין אלא שקשה א"כ מאי מקשה הגמרא ארב יודא מהא דתניא טלית שאחז בה האור כו' כלומר דדוקא כה"ג מותר אבל נותן עליה מים לא דילמא כ"ש הוא וכמ"ש. ועוד שהרי רבינו כתב בטלית דמותר כיון דאינו מכוין לכבות משמע דבכוון אסור וכמ"ש ב"י ובנותן עליו עור ומים מכוין לגרום כיבוי וליכא למשמע מינה בק"ו. לכן נראה דרבינו ס"ל דודאי הלכה הוא דהא ליכא מאן דפליג עליה בגמרא אלא שהרי"ף והרא"ש השמיטוהו לדברי רב יודא מפני שאמר דנותן עליו מים מצד השני. ומים ס"ל דאסור ליתן משום דהוי כיבוסו וכמ"ש רבינו וכן מצאתי כתב בשלטי הגיבורים ה"ט דמש"ה השמיטוהו אלא שלא יישב דה"ל להביאו ולכתוב עליו דמים אסור ושאר משקים מותר וכמ"ש רבינו דהוא באמת חידוש ובפרט מאחר שהמקשן עלתה על דעתו דאסור. לכן נראה דבכלל דברו הרי"ף והרא"ש הוא דברי רב יודא הנ"ל דהא כתבו על המשנה בפלוגתא ר"ש בן ננס דאמר גרם כיבוי מותר ור' יוסי אוסרו וז"ל ולית הילכתא כר' יוסי דאמר גרס כיבוי אסור. ור"ל אלא כר"ש בן ננס דפליג עמו ומתירו וממילא מהיכא תיתי לאסור ליתן עור גדי ומים בצד האחר דהא ליכא ביה משום מיחוש כ"א משום גרם כיבוי וגם סתם גמ' תירץ אליבא דרב יודא דה"ט דמתיר דס"ל כר"ש בן ננס וק"ל. והשתא א"ש ג"כ טעם דש"ג דמש"ה לא הביאו בפירוש דברי רב יודא כיון דר"י הזכיר מים והייתי אומר דמשום הפסד התירו אפילו מים וק"ל. והא דהביאו הא דטלית וספר דפושטו ומתכסה וקורא בו ה"ט משום דאין זה בכלל גרם כיבוי וכמ"ש לעיל דכאן עושה קצת מעשה בידים וא"ש דרבינו אחר שכתב דין דפושט הטלית ומתכסה כו' כתב הדין דנותן עליו משקין דלא זו אף זו קתני וק"ל: