דין אשה שנשבית ואיזו היא נקראת - שולחן ערוך אבן העזר סימן ז׳

קרוב נאמן לעדות זו. (סוגית הגמר' כך הוא בכתובות דכ"ז ע"א עיר שכבשוה כרכום כל כהנת הנמצאות בתוכה פסולות ואם יש להם עדים אפי' עבד אפי' שפחה הרי אלו נאמנים ואין אדם נאמן על ידי עצמו ע"כ מתניתין וקאמר עלה בגמ' ואפי' שפחה דידה מהימנ' ורמינהו לא תתיחד עמו (לענין שכיב מרע שנתן גט על תנאי) אלא ע"פ עדים ואפי' ע"פ עבד וע"פ שפחה חוץ משפחת' שלבה גס בה (ותשמש לפניה) אמר רב פפי בשבויה הקילו, רב פפא אמר הא בשפחה דידה הא בשפחה דידיה ופריך ושפחה דידה לא מהימנ' והא קתני במתניתין אין אדם מעיד ע"י עצמו הא שפחה דידה מהימנ' ומשני שפחתה כעצמה דמי רב אשי אמר הא והא בשפחה דידה וכו' לימא כתנאי זו עדות (פרש"י של שבויה והכל כשרים בה) איש ואשה תינוק ותינוקת אביה ואמה ואחיה ואחותה אבל לא בנה ובתה ולא עבדה ושפחתה ותניא אידך הכל נאמנים להעיד חוץ מהימנה ובעלה דרב פפי ורב אשי תנאי (פרש"י ודאי תנאי היא ע"כ יאמרו אנן דאמרינן כי מתניתין בתריית' דקתני הכל נאמנין חוץ מהימנה ובעלה) דרב פפא לימ' תנאי היא ומשני וכו') והנה כאן העתיק הרב הב"י לשון הרמב"ם ממש (פי"ח מהא"ב) ומסתימת לשונו שכתב סתם וקרוב נאמן לעדות זו (ולא פי' דבריו באיזה קורבה מיירי משמע שבנה ובתה ג"כ בכלל ונאמנין להעיד) וכן נראה מדעת הרי"ף (שסתם דבריו ולא הזכיר מעדו' בנה ובתה רק פסק ששפחתה אינה מעידה) והנראה מדעתם (אף דפסקו הלכה כרב פפא דשפחה דידה אינה נאמנת וכבריית' קמיית' ולא עבדה ושפחתה) לאו לגמרי פסקו כההיא בריית' אלא לגבי שפחה אבל בנה ובתה נאמנים ואין הלכה כבריית' זו בהא דבנה ובתה אינם נאמנים דלא אמרו במשנה רק אין אדם נאמן ע"י עצמו ואין בנה ובתה בכלל עצמה ואף רב פפא לא פליג אלא בשפחה דידה דהוי כעצמה וכדאמרינן בההא דלא תתייחד עמו וכו' אבל בבנה ובתה הלכה כסתם משנה וכאידך בריית' דהכל נאמנים להעיד אבל דעת הרא"ש והר"ן והמגיד לפסוק לגמרי כבריית' קמיית' (וגם בנה ובתה שוים לשפחתה ואין מעידים דהא בחדא מחתא מחתינהו) וא"כ מהתימה על הרב המחבר שלא העתיק רק ל' הרמב"ם אשר סתם דבריו ולא הביא דברי הפוסקים הנ"ל וע' לקמן סי' קמ"ח ס"ק ב' גבי יחוד (שהבאתי לעיל) ש"מ שנתן גט על תנאי לא הוציא ג"כ בנה ובתה מכלל העידי יחוד רק שפחתה ובנה הקטן ואפשר לו' דשאני התם דאף שבנה הגדול אינו נאמן (לגבי שבויה) מ"מ (גבי יחוד) היא בושה לשמש בפניו משא"כ בשבויה היא אנוסה:

ואפי' נשים שאינן נאמנות וכו'. צריך עיון הלא הרא"ש המחמיר בכותית מל"ת לעדות שבויה (כדכתב בהג"ה בסעיף שאחר זה) וס"ל דשבויה גרועה מדין אשה שמת בעלה (דנאמן הגוי במל"ת כדפסק לקמן סי' י"ז ס"ק ג') וא"כ כ"ש (אותן הנשים שאינן נאמנות בעדת אשה כגון חמותה וכו' כדפסק לקמן סי' י"ז ס"ק ד') למה תועיל עדותן בשבויה:

וכן קטן שהיה מסיח לפי תומו. הוא לשון הרמב"ם (בפי"ח מהא"ב) משמע שבכל קטן אפילו לאו בנה אין נאמן רק במל"ת וכבר כתב המגיד משנה דבגמר' לא משמע הכי ובתשו' הרא"ש כלל ל"ב הביא הירושלמי אפי' קטן וקרוב אפי' בנה נאמן ולא הזכיר מל"ת וכבר כתבתי (ס"ק א') דמשמעות ל' הרי"ף דאין הלכה כבריית' קמיית' והכל נאמנים חוץ משפחתה:

וה"ה לעד מפי עד. כלו' גם זה תלוי בפלוגת' אם מדמין עדות נשים לעדות שבויה וכן הוא בד"מ:

ומל"ת לא מהני רק להקל אבל לא להחמיר. כלו' אם כותי א' מל"ת שהוא חי וכותי אחר מל"ת שהוא מת מותרת להנשאת ודין זה הוציא מתשובת רד"ך וכתב שם דין זה בשם הרשב"א ובשם המרדכי שכ"כ בשם ר' דוד ברבי קלונימוס והנה המעיין במרדכי (בפ' האשה בתרא בסופו) יראה דדעת ר"ד ברבי קלונימוס נדחת שם וכתב שנפלא מאד על דברי ר' דוד שהתירה ומביא דעת ר"ת ותשובת ר"ג לאיסור וכן פסק לקמן סי' י"ז סעיף ל"ז לאיסור וכן הוא בתשובות הר"ן (ועי' לקמן סי' י"ז סעי' ל"ז מה שכתוב שם):

הרי זה לא ישאנה. משמע אבל לאחרים מותרת ולא אמרינן הואיל כשרצה לישאנה כוונתו היה בשביל עצמו ע"כ העיד שקר:

אבל לא נגד שני עדים. שם בהג"ה אלפסי מפורש דלא כל הימנה לאסור עצמה לבעלה כהן ואם היתה פנויה נאמנת לאסור עצמה לכהונה ואפילו במקום שני עדים שאדם נאמן לאסור על עצמו יותר מק' איש ויש לדקדק דכל זמן שהי' תחת בעלה ויש לה עד א' המתירה למה נאמנ' לו' שהיא טמאה לו מ"ש מאשה דעלמ' האומרת טמאה אני לך חיישינן שמא עיני' נתנ' באחר (כדלקמן סי' טק"ו סעיף ו') ולפי המושכל שבוי' בע"א האומ' שהיא טהורה עדיפ' היא מאשה דעלמ' האומר' שנאנסה (כדלעיל סי' ו' סעיף י"ב) או סברה שבעלה הי' כהנהו עובדי בסוף נדרים ואפ"ה אמרינן שם שמא עיניה נתנה באחר ומכ"ש שיש לחוש בעד המכחיש' בפניה ואומר שטהור' היא ואף שיש לחלק בדוחק אין נראה כלל:

או שנשאת לפני ב"ד ולא מיחו בה. מל' זה משמע שאם נשאת בצנעה בלא ידיעת ב"ד ובאו עדי שביה תצא כשם שנשואה שבאו עליה עדי שביה תצא ה"ה שבויה שנשאת תצא ואין לה היתר אלא שנשאת ע"פ ב"ד או לפני ב"ד ולא מיחו בידה ובאמת יש לחלק בשלמ' נשואה אין מאמינים לה דהיא נוגעת בדעת אבל אשה שבויה שנשאת לא שבקת היתיר' ואכל' איסור' הלא הרשות בידה להנשא לישראל למי שתרצה ועי' בתשובת רד"ך בית ח' שם כתב דאפילו נשאת בצנעה בלא ידיעת ב"ד לא תצא: בתשובות הרד"ך כתב בסוף בית שמיני אעפ"י שבעלה ידע בה שהיתה שבויה קודם שנשאת מאחר שלא היה ידוע הדבר לב"ד בעדים מותרת לו דמ"מ יש לה מיגו שהית' נשאת לאחר עיין עליו. ונראה אם נשואה נשבית ובעלה ידע שהיא שבויה אינה נאמנת לו' טהור' אני דהא ליכ' מיגו דאיבעי אמרה לא נשביתי דהא בעלה ידע שהיא שבויה וכן משמע מל' תשובת הרא"ש כלל ל"ב סי' ה' כיון שידוע לבעל שהית' בין הכותים אין לך עדי שבויה גדול מזה:

ואם בא עד א' אינו כלום. נראה דאף אם בא ע"א שנטמאת קודם שנשאת אפ"ה לא תצא מהיתרה הראשון דהא עדי טומאה קתני ואין ביד א' לאסור אחר שהותרה ואפי' קודם שהותרה:

אלא מתירין אותה מיד. בכתובו' דף כ"ג ע"א בבריית' מסיים התירוה ואח"כ באו עדים ואמרו לא ידענו הרי זו לא תצא אבל הרי"ף והרא"ש גרסי' ואח"כ באו עדים שנשבית וכן משמע שהיתה גי' רש"י (וז"ל ואח"כ באו עדים שנשבית דהשת' לאו הפה שאסר הוא אפילו הכי לא תצא):

אפי' יצא עליה קול. הריטב"א כתב דאפילו הוחזק הקול בב"ד:

אינו נאמן לאוסרה. פשוט דמ"מ הוי כעד א' דעלמ' ומצטרף עם אחר לאוסרה ולא קאמר רק לו לבדו לא נתנה תורה נאמנות כמו שנתנה לו תורה לנשואין:

הואיל והדבר ספק וכו'. הב"י ס"ק י"א כתב שנראה מדברי הרמב"ם בפי"ח מהא"ב אבל כל שיש עידי טומאה אסורה לדור בחצרו ובאמת גמר' ערוכה היא (כתובות ד' כ"ז ע"ב) א"ר זכריה הקצב המעון הזה שלא זזה ידה מתוך ידי אמרו לו אין אדם מעיד ע"י עצמו וקאמר עלה תצא ואעפ"כ יחד לה בית בחצר' (בעי אביי מהו לעשות בגרושה כן ופרש"י כהן שגירש את אשתו מהו לדור בחצר א' ומסיק דבגרוש' דאיכ' איסור ודאי אסור' לדור בחצר וא"כ ה"ה בנטמאה ודאי:

כדי שלא תמלט אשה אחת עד שיראו אותה. זה הוא ל' הרמב"ם וכ"כ ע"פ הגמר' (כתובו' דכ"ז ע"א) דפריך אמתניתין כהנת הנמצאות בתוכה פסולו' העתקתי לעיל ס"ק א' ורמינהו בלשת שבאו לעיר בשעת שלום חביות פתוחו' אסורו' סתומו' מותרות בשעת מלחמה אלו ואלו מותרו' לפי שאין פנאי לנסך אמר רב מרי לבעול יש פנאי ר' יצחק בר אלעזר משמי' דחזקיה אמר כאן בכרכום של אותה מלכות (אף בבעולה מותרו') כאן בכרכום של מלכו' אחרת ופריך של אותה מלכות נמי א"א דלא עקר' חד מינייהו אמר רב יהודה אמר שמואל כשמשמרו' רואות זו את זו וכגון דמהדר לה למת' שושילת' וכלב' (פירש"י שמו סביבו' העיר שלשלת ברזל שישמיע קול בהכשל איש רץ עליה וכלבים צועקין) ע"כ כתב הרמב"ם אם היו גוים מקיפים את העיר הרי כל הנשים שבתוכה פסולו' והוא לפי תירוץ של ר' יצחק הנ"ל אבל לפי תירוצו דרב מרי ס"ל דאפילו במלכות אחרת שבהולים על נפשם אפ"ה לא שרינן לנשים דלבעול יש פנאי לעולם והוי כולהו כשבויו' וא"כ לעול' אסורו' כל הנשי' אם לא שיש מחבואה אחת שאז כל אחת תאמר נחבאתי או טהורה אני במיגו דנחבאתי וע"כ השמיט הרי"ף והרא"ש הא דמקשה בגמר' א"א דלא ערק' חדא מינייהו ומאי דמשני כשמשמרות רואו' זו את זו ודמהדר לה שושילת' וכו' משום דהרי"ף והרא"ש פסקו כרב מרי ועוד דאפילו לשנויא דרבי יצחק פליגי תנאי בגמר' ולחד מהנך דפליגי לא קשיא ליה ולא מידי מה שמקשה בגמר' א"א דלא ערקא חדא מינייהו ולהצטרך לשנויי כשמשמרו' רואות זו את זו ובדמהדר למתא שושילת' וכלבא רק משני כאן באותה מלכות וכאן במלכות אחרת וא"כ כולם בחזקת שבויות מאחר דלא חיישינן לערק' חדא מיניהו וא"כ יש לתמוה על הרב המחבר שכתב דין זה סתם ולא כתב דהיש חולקין דפוסקין כרב מרי חולקין נמי על דין זה ועי' במגיד משנה שכתב בשם הרמב"ן והרשב"א בהדי' דמאן דפסק כרב מרי כולם אסורות אף על גב דלא הדר' למתא כלום דשמא יש להן אימת גייסות ואינן בורחות ועי' בדברי הר"ן ולמעשה צ"ע בעיר שכבשוה כרכום אם צריך התנאי שכתב הרמב"ם או להחמיר כדברי הרי"ף והרא"ש והרמב"ן והרשב"א:

שכל אשה שאמרה טהור' אני נאמנת. משמע קצת שצריכה לבא לב"ד ולו' טהור' אני בין שאמרה טהור' אני ע"י שנחבתי או נמלטתי בין שאמרה בידם הייתי ואפ"ה טהור' אני נאמנת ג"כ במיגו אבל כל שלא באה לב"ד אסורה לכהן ואנן לא תלינן לו' שמא נחבאת או נמלטה אלא מסתמ' אסורה וכך הבין הר"ן (דברי הרמב"ם) והשיג עליו הר"ן ודעתו שכל שיש מחבואה אינה בכלל עיר שכבשה כרכום ואנן טענינן לה דמסתמ' טהור' היא ועי' בתוספו' (בכתובו' דף כ"ז ע"א) ד"ה בבא לישאל עליו שפירשו דלא כהר"ן:

ודוק' שחייבים להם. (בע"ז דכ"ג ע"א קתני האשה שנחבשה בידי גוים ע"י ממון מותרת לבעלה וקאמר רבינא דאיירי בדיעבד וע"י נפשות אסורה לבעלה וקאמר רבינא דאיירי לכתחילה ודחי' בגמר' לעולם אפילו דיעבד נמי לא והכ' היינו טעמ' דמותרת לבעלה דמתייר' הכותי משום הפסד ממונו שחייבת להכותי) וכתב הרא"ש דדחייה בעלמ' הוא דדחייה הגמר' אבל דברי רבינ' אמת הם ועל ידי ממון דריש' לאו דוק' דה"ה תפשוה כדי שיפדוה אף על גב דליכ' הפסד ממון שרי' לכהן וכתב עוד שם בשם ר' אלחנן לאיסור וגם בתוספו' כתבו שני התירוצים ובאיסור דרבנן ראוי להבי' גם דעת המקילין ועוד יתבאר בסמוך דעת הרא"ש ודעת ר' אלחנן:

ודוק' בנחבשה מחמת עצמה. פשט ל' זה משמע דקאי על שני הדיעו' (ר"ל דעה הראשונה שהבי' המחבר דאסורה לבעל' כהן והי"א שהבי' הרב בהג"ה דאפי' לבעל' ישראל אסורה) דכל שלא נחבש' מחמת עצמה אלא מחמת בעליהן אינן אסורו' אלא בנגמר דין בעליהן למיתה אפי' לכהן אינן אסורו' וכן הוא משמעו' ל' המגיד משנה ואם כוונת הרב כך א"כ דבריו סותרים דהא לפני זה כתב דאינה מותרת לבעל' כהן אלא א"כ יפסידו מכיסם וא"כ בודאי כל שנתפשות מחמת בעליהן ואף שלא נגמר דיניהן למיתה מ"מ לא עדיפ' מנחבש' ע"י ממון אפ"ה אסורה כל שאין כאן הפסד ממון מכ"ש הכא דאיכ' חשש סכנ' דשמא יגמר דין בעליהן למיתה ובודאי לדעת הרב ר' אלחנן שכ' דכל שנחבשה תחת יד גוי ואין לו עליה או על בעלה ממון אסורה אפי' בדיעבד ודאי ק"ל כר' יוחנן (דס"ל בכתובות דף כ"ז ע"א אעפ"י שלא נגמר דין בעליהן להריגה) ומאן דפסק כחזקיה (דס"ל שם והוא שנגמר דין בעליהן להריגה) מוכרח לו' כדעת הרא"ש דע"י ממון לאו דוקא ולעול' אינה אסורה אלא שיש עליה חשש נפשות כגון שנגמר דין בעליהן להריגה שאז גם היא הפקר וא"כ הרב מזכה שטר' לבי תרי שהדין שכתב לעיל הוא דלא כחזקיה וכאן פסק כחזקיה אם לא שנא' שכוונת הרב דאינה אסורה לבעלה ישראל כל זמן שלא נגמר הדין וקאי לדעת הי"א וכמו שהוא שם בפסקי מהרא"י:

שהיא סבורה להחיות ע"י פדיון. שם משמע (בפסקי מהרא"י) דלמעשה אין לסמוך על זה ומ"מ לבעל' ישראל בלאו הכי ק"ל כסבר' הראשונה:

ולא חיישי' שמא זינתה תחתיו. הטעם דגם גוים נשייהו לא מפקרי כדאיתא בגמ' ועי' בגוף התשוב':

ויש מקילין ואומרים דלא חיישי' שמא זינת'. דברי המקילין תמוהין דהא ק"ל מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה וא"כ בודאי הפקירה עצמה וזנתה וגרע יותר מקינוי וסתירה שנאסרת על בעלה מכ"ש זאת שיצאת מן הכלל לגמרי דההי' ודאי כעדים דמי' וכמו שכתב הר"ש משנ"ץ ולא ידעתי באיזה מקום מצא הרב המקיל הזה והתשובה שהביא בהג"ה מרדכי דכתובות דף תקמ"ח בריבה אחת התם באנוס' ונחבשה מיירי ובת"ה סימן רמ"א כ' כל ששהתה בין הגוים הוי לה כמזידה ולא אשכחן גאון דשרי כה"ג:

ולהתירן אפי' לבעלן כהנים. בתשובת הרא"ש כלל ל"ב סי' ח' לא התיר אלא לבעלה ישראל עי' בגוף התשובה דכתב דקודם שהמירה לא היה מועיל ריצוי (ולא היתה ניצולית בכך) ולאחר שהמירה לא היתה צריכה ריצוי ואף לאנסה אינם רשאים הלכך שרי לבעלה ישראל אבל לבעלה כהן אסורה דקודם שהמירה היתה מסורה בידם ויש לחוש לאונס ולא עדיפ' מע"י נפשות דאסורה לכהן ועכ"פ דכל שנחבשה בידם ואינם יריאים להפסד ממון ודאי אונסים אותה ואיך יצאתה מכלל שבויה דאסורה לכהן לכולי עלמ' ובת"ה סי' רמ"א הניח בצ"ע אם עמדה בנסיון ולא המירה כלל אם אמרינן דצנועה מסרה נפשה שלא יאנסוה ומותרת לכהן או לא אבל בהמירה כתב שאין נראה כלל להתיר אם המיר' אפי' חזרה מיד כשמוצאה יד לברוח וע"כ נראה שאין לסמוך על דין זה למעשה להתיר אשת כהן שנאנסה והמירה כי לא נמצא זה בשום פוסק רק בבתולה מקום שדתם להמית המאנס הבתולה וגם על זה גמגם שם עי' בת"ה סי' רמ"א:

מיהו אם נתייחדה לשם זנות יש להחמיר. אם הכוונה להחמיר לאוסרה על בעלה ישראל הוא נגד הגמרא דאין אוסרין על היחוד וסתירה בלא קינוי אינה אוסרה על בעלה וכ"כ לקמן (בסימן קע"ח סעיף ו') שאין אוסרין על היחוד אפילו נסתרו יחד על דעת ערוה ואם קאי על אשת כהן וחייש לאונס מה לי נתייחדה לשם זנות או שלא לשם זנות דכל שאינו מסורה בידו לא חיישינן לאונס וכן הקשה הרב בד"מ והניח בצ"ע אבל כוונת הרב מהרי"ק מבוארת דקאי אפנויה שמדב' עם כותי דברי תפלות ונסתרה אדעת זנות חיישינן לה ואסורה לכהן שמא נבעלה לכותי ולא איירי בא"א כלל עיין שם שחילק בתחילה בין להשיאה לכהונה לכתחילה ובין אם נשאת לא תצא כלומר אפי' פנויה שנתייחדה עם הכותי ונשאת לכהן לא תצא ולבסוף חילק דאפי' פנויה שנתיחדה אינה אסורה רק בנסתרת ומדברת בעסקי זנות אבל בא"א המיוחדת /המתייחדת/ לשם זנות אין חילוק בין כהן לישראל ולמאן דמתיר מתיר אפי' לכהן וגם שם מביא דעת הרא"ש שאוסר אפי' בלא נתייחדה לשם זנות דכל יחוד חיישינן לאונס וסיים שם שהוא חולק על כל הפוסקים:

אעפ"י שלא נבעלה נתחללה. מלשון זה משמע אעפ"י שיש עדים שלא נבעלה כגון שלא זזה ידם ויודעים בודאי שלא נבעלה או שמעידים שפירסה נידה קודם נשואין ונתאלמנ' או נתגרשה בתוך ימי נידתה ואפ"ה הוי חללה מן התורה ודבר זה צריך ראיה דלא אמרו במשנה דנ"ו ע"ב אלמנה לכ"ג וגרושה לכהן הדיוט ונתארמלו או נתגרשו מן הנשואין פסולות לכהן אלא לחומרא וגם דמסתמא סומכין על החזקה שכל נשואה בחזקת בעולה אבל היכא שיודעין בודאי שלא נבעלה והיאך תעשה חללה בכניסת' לחדר ומסתמ' הוא אינו לוקה עד שיעידו עדים שנתיחד לשם ביאה אבל אם מעידים בודאי שלא בעל בודאי אינו לוקה וא"כ איך תעשה היא חללה מן התורה כל שהוא אינו חייב מלקות:

כהן שבא על אחת מכל העריות. כבר כתבו האחרונים דאין נפקות' לדידן דמאחר דהולד ממזר מכל העריות הוא גרע מחלל רק לענין התראה ומלקות יש נ"מ והרמב"ם דקדק בלשונו בדין זה ולא כתב רק כהן שבא על היבמה לשוק דלא הוי ממזר לדעת הרמב"ם:

או על יבמה לשוק. אף על גב דלדברי הרא"ש הוי ממזר מדרבנן מיבמה לשוק כבר כתבו האחרונים דוקא נשאת לשוק אבל ביאה בלא נשואין לא הוי ממזר:

הבת פגומה לכהונה. מלשון פגומה משמע דלכתחלה לא תנשא לכהונה אבל חללה ממש לא הוי ועיין במהרש"ל סי' י"ח:

או ספק חלוצה. לעיל סי' ו' מבואר דאם עבר ונשא ספק חלוצה א"צ להוציא וכאן מיירי לכתחלה שאסורה לכהן:

וה"ה בחלל של דבריהם. אינו דומה לספק דכהן גמור הוא מן התורה ולוקה אם מטמא למתים רק דמחמירין עליו שלא לאכול בתרומה:

ואם נשאת לכהן לא תצא. הרמב"ם פי"ט מהא"ב מסיים הואיל והורתה ולידתה בקדושה משמע הא הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה בתר הריון אזלינן ואסורה לכהונה וב"י כתב על דברי הרמב"ם (ורצה להוכיח דמיירי שהורתה ולידתה בקדושה לא תימא הכי אמאי לא תצא) דהא גיורת פחותה מבת ג' פסולה לכהונה ולא דק דאין זה ראיה ללידתה בקדושה:

שבוי' שנשבית כו' בתשובת הרא"ש כלל ל"ב איתא לאו דוקא שראו שנשבית אלא שידוע לעדים ששהת' בין גוים כו':

ויש מי שכ' כו' כן כתבו הר"ן וה' המגי' כמו שהביא ב"י הוכיחו מדאמרינן פ"ב דכתובות זו עדות איש ואשה תינוק ותינוקת כו' נאמנים חוץ מבנה ובתה כו' וזה מיירי באינ' מסל"ת דא"כ אפי' שפחת' נאמן ואפ"ה תינוק ותינוקת (נאמנים) וק"ל דהא איתא בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ד) דקטן נאמן לומר מכאן יצא נחיל זה ופרכינן אטו אשה וקטן בני עדות נינהו ומשני במסל"ת ושם אמרינן דנחיל שהוא דרבנן שוה לשבוי' דמהני מסל"ת ש"מ דעכ"פ בעינן מסל"ת בנחיל ואע"ג דקטן בעלמא הוא וא"כ בשבוי' נמי כי היכ' דבקטן שהוא כנה בעינן מל"ת ה"נ בקטן דעלמא וצ"ל דאע"ג דלענין דמהני מסל"ת שוה סברא דנחיל שהוא דרבנן לסברת דבשבוי' הקילו מ"מ לענין דצריך מל"ת עדיף טפי בשבוי' דבקטן דעלמא לא צריך מל"ת ובנחיל שהוא דרבנן צריך עכ"פ מל"ת ונראה שמחמת קושי' זו פסק בעל הסברא ראשונה שהוא הרמב"ם דאף בשבוי' צריך כל קטן דוקא מל"ת וגם הטור נ"ל דס"ל הכי דהא לא זכר בקטן שום דבר אלא כללו כמ"ש אבל בנה ובתה כו' דהיינו בין גדולי' בין קטנים צריך שיהי' מל"ת ומדכלל (נ"ל) קטן בזה ולא כ' בקטן דעלמא מה דינו ש"מ דכל קטנים שוים הם וצריכין מל"ת ומהני להם מל"ת ומה שקשה ע"ז מפ"ב דכתובות דתינוק ותינוקת נאמנים ומיירי באין מל"ת דאילו במל"ת אפי' שפחה נאמן נראה לתרץ דסתם עדות קטן אין לו שייכות במתכוין להעיד דאין לו דעת להעי' אלא ודאי מיירי במל"ת אבל בגדול וגדולה סתם היינו במתכוין להעיד שהרי יש להם דעת נמצא דמ"ש הבריי' דתינוקת נאמנים להעיד אין התנ' מהלק' בזה אלא בין מתכוין או מל"ת כנ"ל דעת הרמב"ם וטור:

ואפי' מסל"ת אינו נאמן והוא דעת הרא"ש דלא משתמ' בשום מקום שיהי' גוי נאמן בעדות אשה (שבוי') אלא דוקא בשפחה מהני מסל"ת ויש מקילין הוא דעת רב פלטוי גאון מטעם דכיון דמהני עדות גוי להתי' אשה באיסור כרת כ"ש לאיסור לאו דהכא באיסור שבוי' לכהן והרא"ש כ' ע"ז דהאי ק"ו פריכא היא דהאשה עצמה תוכיח דנאמנת לומר מת בעלה שתנשא ואינה נאמנת לומר טהורה אני כשיש עדי שבוי' אלא חכמים סמכו על אשה דדייקא ומנסבא מתוך חומר שהחמירו עליה בסופה עכ"ל ואיני כדאי להכריע אבל נלע"ד דדין זה תלוי בדין עד א' (שמעיד) ביבמה שמת יבמה הנזכר בסי' קנ"ט סיף ב' דמאן דמתיר שם ראייתו מדאיתא פ' האשה רבה (יבמות דף צ"ב) דאמר רבא ק"ו לאיסור כרת מהני עד א' לאיסור לאו כ"ש ומאן דאוס' שם הוא הרא"ש דס"ל מדאמר שם דאמר החי' מרבנן לרב' היא עצמה תוכיח דלאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא התרת ולפי מ"ש שם דיש לנו לסמוך להתיר לא כהרא"ש א"כ ה"ה נמי כאן דלא קי"ל להחמיר כדעת הרא"ש דחד טעמא הוא רק להקל כרב פלטוי להתיר ע"י עדות גוי מל"ת בשבוי' והוא נכלל בכלל שפחה שנזכר בגמ' דאין מעלה לשפחה מל"ת יותר מגוי כנלע"ד:

לא נתן בה מעותיו צרך לתת טעם הא גם בלא פדאה יש לנו לומר שאם לא ידע שהיא טהורה לא היה מעיד עליה ויעשה עבירה בנשואין שיש' אותה אי חשדת לו שעושה עבירה דיצרא תקפיה א"כ כי נותן מעות נמי נחשד' בכך ונ"ל דהחילוק הוא דבמעיד עליה אינו סומך על שישאנ' דשמ' תתודה היא אח"כ על שנטמא' ולא תרצה לעשות עבירה משא"כ בנותן ממון יפסיד מעותיו אם תתודה אחר כך (ואיני מבין זה דא"כ יכול לישאנ' ג"כ ודוק) (דברי המגיה לא ידעתי למה לא הבין זה שהגיה זאת כי דברים פשוטים הם וכוונת הט"ז הוא כך בשלמא כשמעיד עליה מכח שיצר' תקיף עליו סובר מה יפסיד אף אם היא תתודה אח"כ ומעיד שקר משום שמא לא תתודה וישאנה משא"כ בנותן מעותיו יפסיד א"כ בודאי הוא יודע שהי' טהורה בודאי עכד"ה):

אפי' היה שם עד א' כו' (בר"ן) כ' אפי' קודם שבאה לב"ד אפ"ה נאמנת לומר טהורה אני במגו דלא נשביתי להכחיש העד וכתב בפרישה אע"ג דבנסכ' דר' אבא הוצרכו להחוטף לשלם ולא אמרינן דיהא נאמן אפי' בשבועה להכחיש העד כמ"ש בח"מ סי' צ' ושמ"ד שאני הכא דבשבויה הקילו עכ"ל ולי נראה דלק"מ דשם יש עכ"פ כח להעד לחייב שבועה משא"כ כאן. וצ"ל דאפי' היה שם ע"א ויש שם אשה מסייע להעד אמרינן דהאשה כמאן דלית' דלחומר' לא חשבינן לה כלל:

שמעיד שהיא שבוי' ק"ל הא אפי' מעיד דנטמאה אינו כלום כדפירש"י בפ"ב דכתובות דכ"נ דע"א בטומאה אינו כלו' מלבד בסוטה ואפשר דנקי' שבוי' דכאן הוה עיקר הדין בשבוי':

וא' מכחיש אפי' אם העד (המכחי') (צ"ל המחמיר) בא תחילה כ"כ ב"י בשם הר"ן בשם אחרים ואע"ג דבסימן י"ז לענין העד המעיד להחמיר בא תחילה לא מהני שוב עד שמתיר בשבויה הקילו:

לא נגד ב' עדים בזה לא אמרינן שוי אנפשיה חתיכה דאיסורא ולא מפקעת עצמה מבעלה ומ"ה אם היא פנויה נאמנת על עצמה יותר מק' עדים כ"ה שם בהגהות אלפסי:

אינו נאמן לאוסרה בטור סיים שלא האמינתו התורה לאוסרה אלא בענין אישות דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ובזה אוסרה על שאר האנשים אבל לא לפוסלה משום זנות והקשה בפרישה מסי' ד' שמאמינתו התורה לומר על א' מבניו שאינו בנו והוה ממזר על פיו ודוחק לתרץ ע"ש ולק"מ דשאני התם דהתור' האמינתו דכתי' יכיר ובאמת גם שם אין נאמן לפסול האשה:

ע"י נפשות בטו' כ' כגון שבעלה רוצה וכ"ה בגמ' ונראה דכ"ש אם הוא עצמה חייבת מיתה:

שמא נתרצית עיין בתשו' שהבאתי סי' י"ז דהיינו תשובה י"ב שייך לזה ודין שבויה שניסת לגוי באונס:

יש להקל ולהתירן אפילו לבעליהן כהנים תמיה לי טובא דאמאי לא חיישי' לנאנסה ובמקור דין זה שהוא תשובת הרא"ש כלל ל"ב סי' ח' לא הביא היתר זה אלא לאשת ישראל דלא חיישינן שמא נתרצית בזנות ע"ש דכ' בלשון זה על נשים שהמירו בשעת אונס וכאשר מצאו מקום לנוס המליטו וחזרו לדת אמת מותרות לבעליהם דהא קודם שהמיר' לא היתה ניצולת במה שנתרצית להבעל ולאחר שהמירה למה לה להתרצות (הא) יודעת שיש לה שלום יותר מן הגוית ואף שלבן לשמים אלא מאימת מות החליפו לאנסו אינם רשאים הלכך ליכא למיחש שמא נתרצית וא"ל אחרי שאכלה ושתתה עמהם שמא הפקירה עצמה לזנות כו' כי ידוע שמיר שמוצא מקום לנוס אין מתאחרים אפילו רגע אחד עכ"ל ובד"מ העתיק דברים אלו ולא כ' שם הא דזכרנו לאונסא אינם רשאים גם לא זכר שם אפילו לכהנן ויש נ"מ לכאורה בזה דא"כ דאינם רשאים לאונס' אפילו לכהן מותרת מחמת חשש דאח' שהמירו אלא שק' מה הועיל בזה לענין היתר כהן דהא עכ"פ יש חשש שמא נאנסה קודם שהמיר' דהא ההיתר שזכר הרא"ש דלא מהני לה הרצוי להיבעל אלא דאין מועיל לה להציל ממות זה לא מועיל אלא לענין ישראל דלא חיישינן להתרצות ואם תרצה ללמוד היתר לכהן היינו שיש עדים שלא נבעלה קודם שהמירה אז אמרינן דאחר המירה מותרת לכהן אפילו בלא עדים שאחר כך אינם רשאים לאונסה אבל אין נראה להקל בשביל זה לכהן דשמא פעם א' מצאה גוי במקום סתר ואנסה והרי הרא"ש לא סיים אלא דליכא למיחש דנתרצית (דברי המגי"ה הט"ז הכניס בזה מה שכתב הב"ש דמיירי שמיד בשעת הגזירה המירה כו' וסיים דלק"מ מה שהקה בח"מ עכ"ל אבל באמת אין לזוז מפסק הנ"ל דודאי אסורה לכהן מטעם הט"ז דשמא פעם א' מצאה גוי כו' עכד"ה) והיינו לענין איסור ישראל דוקא ועכ"פ א"א לישב הך מלתא דכ' רמ"א אפילו לכהנים. ונראה שיש כאן ט"ס הך אפילו וצ"ל אבל לא לבעלן כהנים ואף שבלבוש העתיק כמ"ש לפנינו אפילו לבעליהן כהנים אין מזה ראיה דלא נתן לב לדקדק בזה ומה שזכר בתשובה לאונסה אינם רשאים לא נתכוין להיתר כהן אלא ה"ק שאח"כ אין חשש לומר שמא היה עליה שום מור' שמא יקחנו א' באונס וע"כ נתרצית לא' שהוא תקיף ומושל כדי שיצילנה מגוי א' או כיוצא בזה שיראה שתהיה מופקרת לכל ע"כ בחרה לה א' זה אינו דאין יראה מזה ולא נתרצית אבל עכ"פ לכהן אסורה ומ"ה לא העתיק בד"מ הך לאונס' אינם רשאים כי אין בו צורך להיתר ישראל ולהיתר כהן לא מהני כנלע"ד:

אע"פ שנמצאת בתולה כתב ב"י בשם הרב המגיד שלמד הרמב"ם זה ממשנה שאסורה סתם מן הנשואין פי' ולענין כתובה אמר שכל אלמנה מן הנשואין היא בחזקת בעולה וכ"ש באיסור של תורה עכ"ל וכיון שכן אפילו יש עדים שלא נסתרה עמו דהא לענין כתובה אמרי' בפ"ק דכתובות דדינא כבעולה אבל נ"ל שיש כאן חילוק לענין טומאת מת כמ"ש אחר כך בסי' זה דודאי חל מותר לטמ' והו' כזר לכל דבר וא"כ אם אין כאן עדים שלא נעסתרה מהני החזקה של נישואין דהו' כבעולה אע"פ שנמצאת בתולה דשמא הערה בה. אבל אם יש עדים שלא נסתרה אסור לטע' דאין כאן חזקה מבורר כ"כ והוה ספק כמו ספק חלל ואזלי' לחומרא ומעשה היה במדינה זו שבתולה א' נשבית בין הריקים ימ"ש והיתה איזה זמן ביניהם ואח"כ נפדית וניסת לישראל ונמצאת בתולה ואמרתי דאפ"ה אסורה לכהן אם תתאלמנה דחיישי' שמא הערה בה כהשבאי כדאיתא הכי דלא מהני מה שנמצאת בתולה (דברי המגי"ה כתב ב"ש בס"ק ל"ו אעפ"י שנמצאת בתולה כ"כ הרמב"ם משמע אפילו אם עדים מעידים שלא נבעלה מ"מ הי בחזקת בעולה דיליף מכתובות דף י"ב דאמר רב אשי אפילו אם עדים מעידים כו' ותו' ביבמות דף נ"ז נמי ס"ל נתחללה מחמת חופה בלא ביאה כו' ובט"ז כ' כו' אבל לשיטת התוס' אינו כן דנתחללה בודאי מחמת חופה ובניה חללים וכן נ"ל עיקר דאף לשיטת הרמב"ם אינו מוכרח לפירושו עכ"ל לא ידעתי מה עלתה על דעתו להביא ראיה מתו' הנ"ל דשם מיירי לענין פסול תרומה היא נפסלה בביאתה לחופה אבל לענין חילול בהדיא קאמר בגמרא שם דף נ"ט דביאה הוא דמשוי' חלל וכן פירש"י במשנה ר"א ור"ש מכשירין עד שתבעל ותעשה חללה וכן בגמרא שם פירש"י ג"כ בלשון אחר ור"א ור"ש מכשירין דהא קנין כספו הוא ואי משום חללה הרי כל זמן שלא בא עליה לא נתחללה ומה שפירש רש"י שם מן הנשואין פסולה דשוי' חללה כבר פי' רש"י במשנה בביאתו שויה חללה ותו דלר' מאיר נפסלה מלאכל בתרומה מן האירוסין ואפ"ח לא נעשית חללה דהרי אף ר' מאיר מודה בנתאלמנה או נתרשה מן הארוסין דכשרות ואם היתה נעשית חללה ע"י קדושין שוב לא היה מהני לה מה שנתאלמנה או נתגרשה כמו בנשואין ולא נבעלה לפי דעת הב"ש לר"א ור"ש דהי' חללה לעולם ועוד ה"ל למפלגי במשנה אי נעשית חללה בארוסין או בנשואין וממילא נשמע דאם נעשית חללה אסורא בתרומה אלא ודאי דוקא בתרומה הוא דאסורא אבל לא נתחללה בכך וגם מהרמב"ם עצמו מוכח דיש חילוק הנ"ל דהרי בפ"ד מה' תרומה פסק כר"מ דבנתארסה לא תאכל בתרומה וכאן פסק דבארוסין לא נתחללה א"ו דליכא דוכתי בשום מקום דמצינו דנתחללה בלא ביאה והא דפסק הרמב"ם דאף בנשאת ולא נבעלה נתחללה היינו שמפרש הטעם בעצמו שכל נשואה בחזקת בעולה היא משום הכי מחזקי' לה בחזקת בעולה ונתחללה והוא אינו רק מצד חומרא משום דלא ידעי' בודאי שלא בעל אבל אם איכא עדים דלא נסתר' עמו כלל בודאי לא נעשה אותה חללה בחנם מה שלא נמצא בש"ס דלא מצינו שלא נעשת חללה כ"א ע"י ביאה כמ"ש וגם אלו היה סובר הרמב"ם דאף בדאיכא עדים שלא נבעלה נמי נתחללה ה"ל לכתוב בקיצור מן הנשואין אעפ"י שלא נבעלה נתחללה ותו לא וממילא הוי שמעי' דהיינו דאיכא עדים שלא נבעל' אפ"ה נתחללה א"ו מדהאריך ונתן טעם שכל הנשוא' בחזקת בעולה מוכח דהיינו דאנו מחזקי' לה כן מצד החומרא מכח דלא ידעי' אי נבעל' או לא אבל בדאיכא עדים שלא נבעלה לא נתחללה ומוכרח הוא פי' הט"ז כהרמב"ם ודברי הב"ש אינם מוכרחים וגם מש"ס דכתובות אין ראיה דאף דאמר שם אם עדים מעידים שלא נסתרה או לא שהתה כדי ביאה אפ"ה מחזקי' לה בחזקת בעולה לענין כתובה ולמד הרב המגיד מזה דכ"ש הוא באיסור תורה עכ"ל ודאי אמת הוא דכל שכן הוא באיסור תורה דהיינו דמחזקי' לה בחזקת בעולה מסתמא אבל בדאיכא עדים שלא נסתרה א"א לומר כן דהא שם פירשו התו' הטעם דמחזקינין לה בחזקת בעולה ואדעת' דבעולה נישאת דאע"ג דעדים מעידים שלא נבעלה אינו סומך ע"ז מאי שהיה הנשואין וסבר דלשבחה אומרים כן א"כ כאן דליכא למימר דלשכחה אומרים כן דהיאך יעברו עדים אלפני עור באיסור של תורה דאם הית' נבעלת היתה זונה ואסורה לכהן ועכשיו יתירו זונה לכהן בשבח' שלהם א"ו דאם עדים מעידים שלא נסתרה בודאי יודעים הם בירור שהאמת כן הוא א"כ למה נחזיק אות' בחזקת בעולה מחמת הנשואין כיון דאיכא עדים דלא נבעלה וא"כ יפה הורה הט"ז ולבי אומר לי להוסיף על דבריו להחזיק אותה בחזקת כשרות לגמרי כיון דאיכא עדים שלא נבעלה ואין הנשואין לבד עושה אותה חללה כמ"ש רק אפשר דמחמת שהיתה משתמרת לביאת עבירה קנסינן לה ואסרינן לה לכהן לכתחילה אבל בנה לא קנסינן ליה והיה כהן גמור בנשא' אמו לכהן אחר כשנתאלמנ' מן הראשון וגם בחמ"ח כתב איך תעשה חללה משום סתירה לבד ועדים מעידים שלא נבעלה כו' א"כ לפי מ"ש שיש עדים שלא נסתרה ליכא אפי' חומרא בעלמא רק אפשר דקנסינן משום דהיתה משתמרת לביא' עבירה כמו בתרומ' אבל חללה אינה נעשה בכך כמ"ש עכד"ה):

אין הולד חלל קשה דהא עכ"פ ממזר הוא וי"ל דנ"מ לענין אכילת תרומה ולענין טומאת מת יש ספק בממזר כהן וצ"ע בס"פ נושאין על האנוסה.

וה"ה בחלל של דבריהם פי' לענין שלא ישא גרושה אבל במ"ש תחלה מכין אותו מכות מרדות כאן מלקין אותו מלקות גמור כי הוא ודאי כהן מן התורה רש"ל:

משפח' שנתערב בטור כתב ואפי' ישראל שנתערב בה ספק איסור כו' והקשה רש"ל דלעיל סי' ב' פסק הטור בספק פסול שנתערב הוה ס"ס ואין להרחיק אפי' לכתחלה ומוכח באשר"י בפ' י' יוחסין דאפי' בפסול ממזר איירי ועוד דהטור פסק לעיל דוקא שנתערב איסור ודאי כי' ע"כ נראה דיש כאן ט"ס תיבת ספק כ"כ רש"ל וכן עיקר דלא כיש דוחקים לישב הגמ' שלפנינו בדברים שאינן:

אסורה לכהן. ואם היא נשואה לכהן תצא ממנו. אע"ג בזנתה ואומרת לכשר נבעלתי ונשאת לכהן קי"ל לא תצא אפי' ברוב פסולים וכאן אפי' אם אמרה טהורה אני אינה נאמנת שאני זונות דאמרינן אשה בודקת ומזנה. אע"ג דכאן אינו אלא ספק זנות וקי"ל אין אשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה או ע"פ עדים בין אשת כהן ובין אשת ישראל. כאן מפני מעלת יוחסין כהונה אסורה. ואפשר אם שבוי' נשאת לישראל ונמצ' דהיא בתולה מותרת אחר מיתתו לכהן ב"ש. וט"ז אוסר דיש לחוש שמא הערה בה השבאי וכ"כ הר"ם אלשקאר סי' צ"ה. ועיין בהרד"ך בית ח' ועיין כנה"ג בהגהת הטור:

לכותי. לפי מ"ש לעיל סי' ו' סעיף ח' וכן הבא על הפנויה אפי' היתה קדשה שהפקירה עצמה לא נעשית זונה. פירושו לישראלים הפקירה אבל אם ידוע שהפקירה אף לגוים אסורה לכהן בה"י:

ואם יש לה עד. עיין משפטי שמואל סי' פ"ה וק"ח. וכנה"ג בהגהת הטור:

ואפי' נשים. עיין מ"ש הח"מ ס"ק ב'. וחכם צבי בתשובתו סי' קמ"א מיישבו:

מעשה בא'. כצ"ל ולא ומעשה. ודין בפני עצמו הוא ולא קאי על קטן אלא בנה ובתה אפי' גדולים בעינן דוק' במל"ת ומ"ש בסמוך קרוב נאמן להעיד לא איירי בבנה ובבתה ב"ש ועיין ח"מ:

אמי. מוכח מזה דצריך שיה' אצלה מתחלה ועד סוף וכ"ש גבי גוי המל"ת לדעת יש מקילין צריך שיהי' מתחלה ועד סוף בה"י:

מעיד לעצמו. אפי' מסל"ת. ודוק' להעיד אינו יכול אבל אם לא ידע שום אדם דהיתה שבויה אלא הוא והיה עמה וידוע דלא נטמאה מותרת לו ב"ש ועיין בס"ק ט"ז:

מסל"ת. הרא"ש כלל ל"ב סי' ה' וראייתו דאין גוי מסל"ת נאמן א"כ בנתי' דמר שמואל אמאי אוקמינהו לשבוייהו אבראי לעיילי ויסיחו לפ"ת שלא נטמאו. והחכם צבי בתשובתו סי' קמ"א הקשה עליו דשמא אין רצונן להיות עומדת בספק ע"י אחר ושמא לא יסיחו לפ"ת ע"ש:

ויש מקילין במסיח לפי תומו. בתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ"ח הקשה ע"ז ע"ש:

וה"ה לעד מפי עד. ר"ל גם זה תלי' בפלוגת' דלהרא"ש דפסול כותי בשבויה ה"ה עד מפי עד נמי פסול בשבויה. וליש מקילין בכותי מהני נמי עד מפי עד. אבל בתשובת רש"ך ח"א סי' ו' כתב דגם הרא"ש מתיר עד מפי עד ע"ש ומ"מ למעשה אין דבריו מוכרחים ב"ש. ובתשובת חכם צבי שאלה קמ"א התיר בפשיטות עד מפי עד ע"ש. אשה מפי אחרים או אשה מפי אשה אחרת נסתפק הראנ"ח בח"א סי' כ"ב אי מהני ובסי' כ"ג הבי' בשם מהר"ש עטיאש דמהני ע"ש:

אבל לא להחמיר. דהיינו כותי המעיד מל"ת דהי' טמאה לא מהני להחמיר להחזיקה כודאי טמאה אלא הוי כאלו לא העיד כלל ודינה כשאר שבויה עיין ב"ש:

ישאנה. אבל לאחר מהני עדותו ולא אמרינן דמעיד משום דסבור שהו' ישאנה. וכל זה איירי בידוע דהיתה בשבי' אבל אם א"י אלא הוא ויודע דהי' טהורה מותר ליש' אותה. ואם יש עדים דהיתה בשביה והוא מעיד עליה אלא דאינו ידוע שהו' כהן ויש לו מיגו דלא היה אומר דהו' כהן נאמן ועיין תשובת שער אפרים סי' ק"ו ב"ש:

שבויה. ואפי' אם ע"א מעיד דהי' טמאה מתירין אותה כ"מ ברש"י בכתובות דף כ"ג ע"ב ד"ה הכי גרסינן איהי וכו':

שנטמאה. אפי' עד הראשון הוא עד כשר ואח"כ באתה אשה ואמרה טהורה היא מקילין בשבויה ומותרת לכהן אפי' עד כשר שאומר נטמאה בא בתחלה ואשה בסוף לא אמרינן בכה"ג כל מקום שהאמינו ע"א הוי כשנים גם לא אמרינן אוקמי חד לגבי חד וישארו עדי שבויה. אע"ג בעדות שמת בעלה לא מהני עדות כזו כאן בשבויה מקילין. אע"ג לענין כותי ועד מפי עד יש מחמירין יותר מעדות שמת בעלה אין לנו אלא מה שאמרו חז"ל ב"ש:

טהורה. היינו בידוע שנשבת ואם נתנה אמתל' לדבריה למה אמרה נטמאתי נאמנת. ומ"ש אבל לא נגד שני עדים היינו דוק' בנשואה אינה יכולה לאסור את עצמה על בעלה אבל פנויה נאמנת לאסור את עצמה לכהונה. והקשה הח"מ דכל זמן שהי' תחת בעלה ויש לה ע"א המתירה למה נאמנת לומר שהי' טמאה מ"ש מאשה דעלמ' האומרת טמאה אני לך חיישי' שמא נתנה עיניה באחר כדלקמן סי' קט"ו ולעיל סי' ו' סעיף י"ב. וי"ל מאחר שיש עדים שנישבת הוי כמו רגלים לדבר ורמ"א כתב שם דוק' שאין רגלים לדבר אבל יש רגלים לדבר נאמנת בה"י ב"ש:

ב"ד. כ"כ בתשובת רד"ך בית ח' חדר יו"ד ע"ש שהבי' אם לא היה ידוע לב"ד דהיתה בשביה אלא א' יודע והיא אומרת לו טהורה אני יוכל ליש' אותה ואפי' אם הוא א"י דהי' טהורה משום דאית ליה מגו דהיתה יכולה ליקח לאחר. וכתב ע"ז בד"מ וצ"ע. וכתב ב"ש ומכ"ש אשת כהן דנשבית והו' יודע מזה וא"י אם היא טהורה דאסורה לו אע"ג דא"י לשום אדם והי' אומרת טהורה אני. ואם הוא יודע דהיא טהורה כתבתי לעיל ס"ק ז' דמותר' לו. ולענין אם התירוהו ואח"כ באו עידי שביה. דין א"א שוה לדין פנויה ב"ש:

שנטמאת. אבל ע"א שנטמאה לא מהני כלל אפי' לא נשאת לא תצא מהיתר' והיינו דאית' עידי שביה מש"ה לא תצא מהיתר' אבל אין מתירין אותה אבל אי ליכ' עידי שביה וע"א מעיד שנטמאת מתירין אותה כמ"ש בסעיף ד' ב"ש:

קול. אפי' קול דאתחזק בב"ד ב"י בשם הריטב"א. מ"ש הב"ש מיהו צ"ע לישב הסוגי' לפי זה גם נראה תוס' לא ס"ל פי' זה עכ"ל לא הבנתי למה. עיין בה"י ועיין כנה"ג בהגהת ב"י סעיף י"ג:

הקילו. אבל בא"א לא מקילין בכה"ג דאפי' אין כאן עדים רק שיצ' קול שיש עדים במ"ה שיודעים שהי' א"א אינה נאמנת ואפילו לא אתחזק הקול בב"ד חיישינן בא"א בה"י ע"ש:

לאוסרה. ומ"מ הוי כעד א' דעלמ' ומצטרף עם אחר לאוסרה ולא קאמר הכא דא"נ לו לבדו לא נתנה תורה נאמנות כמו שנתנה לו תורה לנשואין ח"מ. וב"ש חולק דא"נ אפי' לצרף עם עד אחד ע"ש. וא"ל למה נאמן לומר על בנו שהו' ממזר או שהו' בן גרושה י"ל כל דבר שאומר שנפסל מתמת ביאתו או נשואין שלו נאמן ולא דבר אחר:

בחצר. ואם ודאי זנתה אסור לדור עמה בחצר אפי' במבוי נמי אסור לדור עמה עיין ב"ש:

במצור. יש בזה ג' שיטות. לרש"י ור"ן במלכות אחרת אסורה ובאותו מלכות מותרת היינו כשיש שמירה שאין שום אדם יוכל לבא לעיר אבל אם א' יוכל לבא לעיר הוי בכלל עיר שכבשוה כרכום ואסורה. ולשיטת תוס' ורמב"ם מלכו' אחרת ששטף ועבר מותרת ובאותו מלכות יש לחוש יותר. ואם אפשר לברוח מן העיר תלינן לקול' כמו במחבואה. והיינו לכהונה אבל לענין יין נסך היין מותר אפילו באותו מלכות דלנסך אין להם פנאי כמ"ש בי"ד סי' קכ"ט. ולשיטת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והרשב"א אמרי' לבעול אין חילוק ואסורה לעולם בין באותו מלכות בין במלכות אחרת. והיין לעולם מותר. ולענין אם יכולים לברוח נראה דהו' בכלל מחבואה ומותרת עיין ב"ש:

שאמרה. משמע שצריכה לבא לב"ד לומר טהורה אני הרמב"ן. והר"ן כתב אפי' לא באתה לב"ד מתירין אותה דאנן טענינן לה דמסתמ' טהורה היא:

ושטף. וכן מלכות אחרת אם היה שוקט ובטוח ואינו נחפז לברוח הוי כאותו מלכות ב"י:

לכהונה. אפי' בפנויה ב"ח ב"ש:

לכהונה. דוק' נחבשה ימים רבים אבל יום או יומים מותרת מהר"י מינץ סי' ו' ע"ש. עיין ס"ק ל"ט. אין לפסול זרע כהן שאמרו בפניו שאשתו נשבית ושתק הר"ם פדוואה סי' י"ד. משפט צדק ס"ב סי' ס'. כתב הר"מ אלשקאר סי' א' הא דע"י נפשות אסורה דוק' שנחבשה כדין אבל שלא כדין מותרת. ובעל ת"ה סי' רמ"א כתב דהיינו דווק' לבעל' ישראל אבל לא לבעלה כהן ועיין בבנימין זאב סי' קל"ב ועיין כנה"ג בהגהת הטור:

ישראל. לפ"ז צ"ע למה שבויה ועיר שנכבשה מותרת לבעלה ישראל דהא בנכבשה איכ' סכנת נפשות למה לא חיישינן שמא נתרצית להם עי' ב"ש בה"י:

להם. א"ל הא קי"ל אין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"פ ב' עדים או בקינוי וסתירה. היינו דוק' לענין חשד שמא זנתה עם ישראל אבל עם עכו"ם חמור טפי עיין ב"ש. ע"ל סי' ו' ס"ק ב' ממ"ש בשם שבות יעקב:

עצמה. אדסמוך קאי לענין אם היא תהיה אסורה לבעלה ישראל ועיין ח"מ:

למיתה. היינו דוק' שדרך המלכות להפקיר נשיהם כשנגמר דין בעליהם רש"י:

פדיון. הפוסקים לא רצו לסמוך ע"ז ומ"מ לבעל' ישראל בלאו הכי קי"ל כסבר' הראשונה ח"מ:

רב. דוק' בכה"ג שהיה הרג רב ולא היה מועיל ריצוי שלה לזנות אבל היכ' דאיכ' זעם והרג ויכולים להציל את עצמן ע"י הריצוי לזנות אסורה לבעלה בה"י ע"ל סי' ו' ס"ק כ' מש"ש בשם שבות יעקב:

וכסבר' הראשונה. משום מה דנחבשו קודם שהמירה אין חשש משום כל שהו' שלא כדין לא חיישינן שמא תתרצה ואחר שהמירה לא אמרינן מומר לע"א הוי מומר לכל התור' וזנתה הואיל ע"פ אונס המירה ולא ברצון לא אמרי' דזנתה ת"ה ב"ש:

מותרת. דעכו"ם לא מפקירו נשייהו אבל כשהמירה לבדה הוי כאלו איכ' עדים שזנתה מהרי"ק. פלוני הכהן המיר דתו עם אשה א' ודרים כמה שנים בגיותן עפ"י קדושין דגוים וילדה בת ואח"כ חזרו וקבלו תשובה ועתה נתקדשה בתם לכהן לפני עדים והאב והאם אמרו שבתם נולדה מהם בכשרות וגם אמה אמרה שלא זינתה עם שום אדם כ"א עם זה וגם הוא אמר ששמרה כראוי כאיש את אשתו פסק בתשובת כנסת יחזקאל שאלה כ"ח דמותרת בדיעבד מאחר שנתקדשה ע"ש וע"ל סי' ו' ס"ק ל"א מש"ש בשם שבו"י ח"ב סי' קי"ג. ועיין הרד"ך בית ח' ובני יעקב סי' יו"ד ובני משה סי' נ"ו איש ואשתו שהמירו וחזרו וקבלו תשובה צריך לפרוש מאשתו ג' חדשים הראשונים משום הבחנה פרח מטה אהרן מ"א סי' ע"ו ע"ש. וצ"ע:

זנתה. ח"מ וב"ש חולקים מאחר שהמירה לבדה אמרינן מומר לע"א הוי מומר לכל התורה והוי כאלו היו עדים שזנתה:

כהנים. ח"מ חולק וכתב דלא התיר אלא לבעלה ישראל אבל לבעלה כהן אסורה דקודם שהמירה היתה מסורה בידם ויש לחוש לאונס ולא עדיפ' מע"י נפשות דאסורה לכהן ע"ש וב"ש כתב דאיירי מיד בשעת הגזירה המירה. מש"ה ליכ' שום חשש דהא המירה תיכף בשעת הגזירה ואחר שהמירה תו ליכ' חשש לכן מותרת אפי' לכהן גם אין חשש שמא זנתה ברצון כיון דהמירה באונס ע"ש. איש בליעל שנשתמד וחשקה נפשו באשה יפה ועשה עם הגוים שיעלילו עליה וימיר דתה וישאנה וכן הי' מותרת לחזור לבעלה ישראל רשד"ם חא"ה סי' ק' ס"ח ועי' בהר"ם אלשקר סי' א':

להמיר. היינו כשהי' לא נאסרה מחמת יחוד כי איירי דנתייחדה זמן מועט אלא דה"א דאסורה מחמת שאמרה להמיר הוי כאלו היא מסורה בידם קמ"ל דמותרת ב"ש:

תקיפה. והרד"ך חדר (י') [ט'] בית ח' הבי' בשם הגה' אלפסי דבזמה"ז שאין א"ה מטין דין וגם מקפידים על הזנות הוי כאלו יד ישראל תקיפה על עצמן. והרד"ך שם דוחה דבריו ואמר שאין לסמוך על הגהה זו. וכ"כ הכנה"ג וכ"ה בתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ"ז דאל"כ לא מקשה גמר' מידי בכתובות דף כ"ו ע"ב והא אשקלון דיד א"ה תקיפה לפי פרש"י שם דכבר גלו ישראל ע"ש וק"ל:

בידם. תוספת ור"ן והמגיד והסמ"ק משמע דאין חילוק בין אם שהה הרבה בין אם לא שהה אלא הכל תלי' אם היא מסורה בידם אסורה. ואם היא אינה מסורה בידם היא מותרת ובמרדכי מחלק בין אם שהה זמן רב היא אסורה ואם לא שהה זמן רב היא מותרת. ובהרא"ש משמע דלא נאסרה אא"כ בשהה זמן רב והיא מסורה בידם אז היא אסורה אבל בחד ריעות' מותרת ב"ש וע"ל ס"ק כ"ו מש"ש בשם מהר"י מינץ:

כותים. בתשובת חות יאיר סי' (ט"ו) [ס"ו] המליץ בעד נשי ישראל ההולכת לבתי גוים להסתתר ומתייחדים עמה והיוצאת ליריד בלא שמירה והעמיד אותן בחזקתן בחזקת בנות ישראל כשרות. ובעל מחבר לקט הקמח כתב עליו אין אני מסכים בדברי המקיל ושומר נפשו ירחק. עיין בתשובת פרח מטה אהרן ח"ב סימן צ"ה ומהר"ם פדואה סימן כ"ו:

זנות. ואפילו אם האשה עצמה מודית שנטמאה אינה נאמנת שבות יעקב ח"ב סימן קכ"ג ועיין סוף סימן מ"ו בהג"ה דאין שם מיהו אם היא מודה אח"כ שנתקדשה לראשון אסורה לבעלה והוצי' רמ"א ג"כ מתשובת הרא"ש א"כ משמע דהיכי דהיא מודה חיישינן לקלא עיין התשובה הנ"ל ועיין שם מ"ש הח"מ והב"ש ע"ז:

יש להחמיר. הח"מ כתב דקאי על הפנויה שמדברת עם כותי דברי תפלות ונסתרה אדעת זנות חיישינן לה ואסורה לכהן שמא נבעלת לכותי ולא איירי בא"א כלל דממ"נ דאי באשת ישראל הא קי"ל אין אוסרין על היחוד וסתירה בלא קינוי אינה אוסרה על בעלה ואי קאי על אשת כהן וחייש לאונס מה לי נתייחדה לשם זנות ע"ש וב"ש כתב דקאי על אשת כהן ע"ש:

כהונה. הקשה הב"ש ל"ל אלה למעוטי הבא על הנדה ע"ש. וישבתי דאיצטריך אלה דלא אתיא ק"ל כסברת הת"כ שהביאו תוס' יבמות דף ס' ע"א. ועל קושית התוספת דמה אלמנה שהיא עצמה מחוללת ע"ש יש לומר דהתורה אתי למעוטי אם בא על היבמה והיא נדה עיין ודו"ק. ועיין סעיף י"ד ועיין ברמב"ם פי"ט מהא"ב. אם כ"ג נשא בוגרת או מוכת עץ לא נעשית חללה. וכן בעולה בלא נישואין אבל גרושה וזונה וכן כ"ג באלמנה נעשית חללה בביאה בלא נישואין הרמב"ם שם. ועיין סי' ד' אם זנתה תחת בעלה נעשים בניה חללים משום דהיא נעשה זונה מבעילה ראשונה ואסורה לבעלה כהן לכן אם נתעברה ממנו אח"כ נעשו הבנים חללים:

נבעלה. כ"כ הרמב"ם. משמע אפי' אם עדים מעידים דלא נבעלה מ"מ היא בחזקת בעולה. ובט"ז כתב אם יש עדים שלא נבעלה אז הבנים שתלד היא מכהן אחר לאו ודאי חללים הם ואסורים לטמא למת ואזלינן לחומר' כאן וכאן היינו היא נעשית חללה אע"ג דיש עדים שלא נבעלה והבנים אזלינן ג"כ לחומר' שמא לאו חללים הם ע"כ. והח"מ כתב בפשיטות דלא נעשה חללה היכא דיש עדים שלא נבעלה ע"ש וכ"כ רשד"ם חא"ה סי' נ"ב ועיין בהר"א ששון סי' קע"ג:

מהעריות. כתבו אחרונים דאין נפקות' לדידן דמאחר דהולד ממזד מכל העריות הוא גרע מחלל רק לענין התראה ומלקות יש אם הולד נקיבה וכהן רוצה לישא אותה מתרין אותו משום ממזרת ולא משום חללה:

לשוק. דלא נעשה הולד ממזר בביאה בלא נשואין. ובנשואין הוי ממזר דרבנן עיין אחרונים וב"ח וע"ל ס"ק מ"ג מש"ש:

לכהונה. היינו לכתחלה ובדיעבד לא תצא אחרונים:

חלוצה. כהן שטעה ונשא חלוצה והוליד ממנה בנים ואחר שנודע לו הדבר שהיא אסורה לו אומר שאחר זמן רוצה לישבע לדור ממנה ומכל נשי עבירה כי לעת עתה א"א לו לגרשה מפני קרוביה שמגזימין עליו להביאו בערכאות של גוים כדי לחייבו ממון אין בדבריו אלו ממש ואין זו טענה ואסור להשתמש בשום דבר מקדושתו של אהרן תשובת הרא"ם ח"א סי' נ"ט וע"ל סי' ז' ס"ק ב' מש"ש בשם שבות יעקב:

חללה. ולעיל סי' כתב דאם עבר ונשא ספק חלוצה א"צ להוצי' כתב ב"ח דלעיל איירי בנשא אותה תקנו חז"ל דהם כשרים. משא"כ כשבא עליה בזנות:

תצא. היינו כשהורתה ולידתה בקדושה. ואם יש צד אחד ישראל בעינן נמי הורתה ולידתה בקדושה ב"ש:

כשרות. אבל היכא דהוא מוזהר עליה היא ג"כ מוזהרת שלא לישא אותו דנשים שווין לאנשים בכל העונשים:

חלל. עיין בטור סימן זה וסי' ב' שדבריו סותרים זא"ז בסי' זה כתב ואפי' ישראל שנתערב בה ספק איסור אסור לישראל ובסי' ב' כתב דוקא לכהן ולא לישראל עיין מהרש"ל מ"ג סי' ט"ו: וכנה"ג תירץ דבסי' ב' איירי בספק חלל וכאן איירי בספק בפסולי קהל כגון ממזר ע"ש ועיין בפרישה וב"ח:

והיא בת כו'. פ"א ופ"ג דכתובות ופ"ה דנדה ושארי מקימות:

או קרוב כו'. וכן קטן כו' כבר תמהו עליו הר"ן ומ"מ דהא מסוגיא דשם מ' דקטן נאמן אפילו בשאינו מסל"ת כמ"ש שם עדות כו' תינוק כו' ובשאינה מסל"ת דאל"כ אפילו בנה כו' כמש"ש וכן מ"ש אפי' קרוב ולא חילק דבכולה כשרין אפי' אינן מסל"ת ושם אמרינן דבנה ובתה דוקא במסל"ת וגם מ"ש ומעשה כו' דומה בשביל שהוא קטן לא משמע כן דאמר באדם אחד ומ' בגדול אלא בשביל שהיה בנה וז"ש ויש שכ' ושיטתם דאשה ועבד ושפחה אפילו שלו וכל הקרובים חוץ בנה ובתה כשרים אפי' באינן מסל"ת וכן קטן וקטנה אבל בנה ובתה ועבד ושפחתה דוקא במסל"ת והיא ובעלה אינן נאמנין אפי' במסל"ת אבל הרמב"ן סמך עצמו על הירושלמי כדרכו שאמר שם ואפילו קטן רב אמי בשם ריב"ל אפי' קטן אפילו קרוב אפילו קטן וקרוב נשמיענה מן הדא חנניא קרסותיא אשתבאי הוא ובניה ואתתיה אתון לגבי ר"ח ולא קבלין אתון לגבי ריב"ל וקבלין וסובר שהוא המעשה שאמרו בגמ' מעשה בא לפני ריב"ל וקטן הוי כמ"ש בירושלמי ומשום הכי אצריכינהו מסל"ת אבל בקרוב אין חילוק כמ"ש שם דכלל לכל הקרובים בהדדי וכן הרמב"ם כללן ודברי הח"מ ובית שמואל דחוקים מאוד ואין צריך להשיב עליהן:

ואפי' נשים כו'. דפסולים משום דמתכוונה לקלקולה משא"כ כאן דלא מקלקלא מידי שם וע"ש קי"ז קי"ח:

וכן שפחתה. כר"פ דמתרצין ברייתא כוותיה:

ויש מקילין כו'. כמו בעדות אשה כמו שהקילו כאן בכל פסולי עדות ועיין בפ"א דקידושין י"ב ב' אם הקילו כו' ועיין תוספת שם ד"ה אם כו' וכ"ש דהתם איסור כרת כ"ש כאן דאיסור לאו ודמיא להא דסוטה ז' א' אבל הרא"ש כתב דל"ד לשם דשם אפילו היא עצמה נאמנת אפילו אינם מסל"ת וכאן אפילו מסל"ת לא המנינן וזה שחשיב שפחה ולא חשיב גוי:

וה"ה כו'. ור"ל דתליא בפלוגת' הנ"ל אם למדין מפדות אשה ד"מ:

ומסל"מ כו'. גדולה מזו דכל פסולי עדות אינן נאמנין להחמיר כמש"ש כ"ג ב' ואינה נאמנת על חברתה ואפילו ע"א אינו נאמן להחמיר כמ"ש שם וכמ"ש בס"ה:

אפילו היה כו'. כמ"ש בריש סוטה ומשקה לה ע"פ שנים ואף ר"א ל"פ אלא משום דרגלים לדבר שהרי קינא לה וכמש"ש שם ב' וכ"כ רש"י בכתובות שם כ"ג ב' ד"ה ה"ג:

עד שיעיד כו'. מתני' וגמ' כ"ג ב'.

וע"א מעיד כו'. אף שהעד טומאה בא בתחילה כמ"ש בגמ' שם וחברתה משתרי אפומא דעד ואף שבעדות מיתה אינה כן. מ"מ י"א:

וי"א שאם כו'. גמ' שם איהי שויא לנפשה כו' אבל בב' עדים הוי כאשה דעלמא שאומרת טמאה דאינה נאמנת כמ"ש בסוף נדרים ודוקא בע"א דעדות א' מדינא אינו כלום אלא דהקילו וכ' בש"ג מ"ש בפנויה אסורה וע"ל ס"ו סי"ג.

או כו'. דנשואין הוי כאמירה שלה וע' יבמות ק"ח א' ואם שלא מיחו הוי כאילו התירוה רד"ך:

ומשמרין. גמרא שם.

ואם בא כו'. ך"ג ב' רפ"א כולה דאיכ' עדים כו' איהי כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה אבל משום ע"א של טומאה לא.

ולא עוד כו'. עתוס' שם ד"ה והא כו' וד"ה עידי כו':

וה"ה אם כו'. ירושלמי שם קדשתי' לא' מן הפסולין לה נאמן הבעלתיה לא' מכל הפסולין לה אינו נאמן נשבית ופדיתי' בין שהיא קטנה ובין שהיא גדולה או שנבעלה לא' מן הפסולין לה לא כל הימנו לפוסלה וכ"ה בתוספתא שם פ"ד נשבית ופדיתי' או שנבעלה לא' מן הפסולין לה לא כל הימנו לאוסרה:

הואיל והדבר כו'. כמ"ש שם התם הוא דבשבויה כו' וכ"ה המסקנא:

עיר כו'. לשון הרמב"ם וכפיר' תוספות שם ד"ה כאן וכמ"ש בירושלמי שם איזהו כרכום ר' אבא בשם ר"ח בר אשי כגון זוגין ושלשלאות וכבלים ואווזין ותרנגולים ואפרטוטות מקיפין את העיר ר' ייסא בשם ר' חמא בר אשי מעשה היה וברחה משם סומא אחת היה שם פרצה אחת מצלת על הכל היה שם מחבואה צריכה ר"ז ר"ב בר זבדא ר"י בר חקול' בשם ר"י נשיאה ובלבד כרכום של אותו מלכות אבל כרכום של מלכות אחרת כלסטים הן ופי' כר' יצחק ב"א דכל הני אמוראי דגמ' דידן וירושלמי כולהו ס"ל כותים:

כל הנשים. דל"ד בהנות וכמ"ש ביבמות ל"ה א' כהנות אין ישראלית לא:

אלא מי כו'. כנ"ל ע"א:

כיצד מצלת כו'. ס"ל דצריכה שיאמרה טהורה אני כמ"ש שם לא נחבאתי ולא נטמאתי דהל"ל סתמא לא נחבתי מאי וער"ן:

ואם שבו כו'. כמש"ש נ"א ב' שבויי מלכות כו' גנובי לסטים כו' ולכהן שניהן אסורות וכ"כ הרמב"ם שם:

וי"ח כו'. כתי' דרב מרי דבע"ז שם לא הביאו אלא תי' דרב מרי וכ"ד הרי"ף שכ' ב' המשניות סתמא אבל הרמב"ם מפ' כפרש"י ד"ה ר' יצחק כו' דאית ליה נמי שינוי דרב מרי אלא בעי לפלוגי כאן וכ"כ תוספת ד"ה הנ"ל ויש ליישב כו' וכ"מ כו' וכ"כ הרמב"ם בפ' י"ב מהמ"א וש"ע י"ד סי' קכ"ט סי"ב וכן משמע בירושלמי הנ"ל דמחלק כר' יצחק בלא רומיא דמתני' אהדדי ר"ן אבל הרמב"ן לא רצה בזה משום דלישנא כאן וכאן קשיא ליה:

אפילו לכהונה. ממ"ש ל"ש אלא שיד כו' ואי לישראל הא שבויה מותרת לישראל כמ"ש פ"ד שם אם תשתבאי אפריקינך כו' ואמרי' שם אף אנן נמי תנינא העיד כו' ושם לכהונה מדקאמר וריחקום בני משפחתה ובישראל לא שייך איסור במשפחה ואמרינן בע"ז ך"ג א' ומנא תימרא כו' ואי לכהן אסורה מה ראיה מייתי תוספת שם ושם ורא"ש:

ודוקא כו'. כמ"ש בע"ז שם והכא ה"ט וכמ"ש תוספת שם ד"ה תדע תימא כו' וי"ל כו' ושם ד"ה ותו ועי"ל כו' וז"ש אם תפסו כו' כמש"ל בהג"ה וכ"ז בנחשבה כו' ואע"ג דלתי' הראשון מותר תפסו כל הפוסקי' תי' אחרון ועבמ"מ והג"מ ומהרי"ק וכ"מ בגמרא ותו לא מידי מ' דדבר ברור הוא:

אסורה לכהונה. רמב"ם ומ"מ בשם הגאונים כמו ברישא דאיירי לכהונה כנ"ל וכי כל הני מתני' דכולה פירקין דכולהו לכהונה וכמו שבויה וכרכום דאינה אסורה לבעלה ישראל ועריטב"א:

וי"א כו'. דאל"כ הל"ל לכהונה ונקט רישא לבעלה משום סיפא תוספת שם וע"י נפשות ובע"ז ד"ה ע"י ממון והא דנקיט מותרת כו' ועוד דאי לכהונה אפילו בלא נפשות אסורה כנ"ל בהג"ה ודוק' כו' וכמ"ש תוספות שם ד"ה תידע וסיפא דקתני אלא כו' ועוד דאמרינן והוא שנגמר דינו כו' ואי לכהונה אפילו בלא נגמר מי גרע משבויה ומיד א"ה תקיפה דאסור אפילו ע"י ממון ומנחבשה שלא ע"י ממון כנ"ל:

ודוקא כו'. כחזקי' שם דרביה דר"י הוא ריטב"א ורא"ש ור"ן וכפי' רש"י ד"ה הני נשי כו' דיושבת מחמת בעליהן אעפ"י שלא נגמר דינן של הנשים וא"כ בחבושות מחמת עצמן מודה חזקיה אבל הרמב"ם סתם ע"י נפשות כו' שפירש שהנשים יושבות מחמת עצמן מחמת שהן יודעות במעשה בעליהן ופי' כר' יוחנן וז"ש ודוקא כו' ובהא מודינא לך אף לפי הפוסקים כחזקיה לפירש רש"י אבל כו' וכ"ז לבעלה ישראל אבל לכהונה בכ"ע אסורה כנ"ל דלא גרע משלא מחמת ממון וז"ש וי"א כו' ודוקא כו':

וי"א כו'. שמפרשים כפי' הרמב"ם שיושבת מחמת עצמן ופי' כחזקיה דוקא שנגמר הלא"ה מותרות שסוברות לחזור וז"ש לבעליהן ישראל דלכהונה ל"פ כנ"ל:

ובשעת כו'. דאינו מועיל להם הריצוי ומותרות אפילו לס' האחרונה כמ"ש למטה ועב"ש:

ואם נחבשה וכו'. ממ"ש שם כ"ז ב' מעשה בא לפני כו' יצאתי כו' וכ"ש בכה"ג ואמרינן בפ"א ופ"ב דעירובין חצר שהרבים כו' ר"ה לטומא' דילפינן מסוטה:

ישראל שהמיר כו'. כמ"ש בסנהדרין פ"ב א' ואידך נשייהו כו' ואפילו רבין ל"פ אלא משום גזירת חשמונאי וכת"ק דפ"ח דחולין ות"ק אשתו כו' וכיון שהמיר יושבין בשלום עמהן ועדיף מנחבשה ע"י ממון וז"ש ואפילו בעלה כהן וכמ"ש בכתובות ט' א' אין האשה נאסרת כו' ומ' דקאי אב' התי' אף אתי' ראשון דאמר ל"צ באשת כהן מדליק הניחא כו' דאין חילוק בין ישראל לכהן אלא לענין בעילת אונס כמ"ש ביבמות נ"ו ב' הכל היה בכלל כו':

ואם אשתו כו'. דמומר לע"ז הוא מומר נכל התורה כולה כמ"ש בפ"ק דחולין וחשודה על הזנות וכ"ש בהמירה דפקר' בכל התורה כולה וכמ"ש בחולין שם ות"ק כו' דוקא בכה"ג ובסנהדרין שם:

ויש מקילין כו'. כן מ' במהרי"ק שם לכאורה והטעם כמ"ש בכתובות שם דאין האשה נאסרת כו' אבל ליתא כיון דידוע שזמנה הוי כאלו יש עדים כמ"ש ולטעמיך כו' וכנ"ל דבניו ממזרים וכמו ע"י נפשות דאסורה לישראל ועח"מ וב"ש:

ובשעת כו'. דקודם שהמירו אין מועיל להם הריצוי ולאח"כ יושבת בשלום ואע"ג דהמירו מחמת יראה ל"ל בה וכמ"ש בהני נשי דגנבי גנבי כו' מחמת יראה כו' וכ"ש כאן ושם שבקינהו כו' וז"ש וחזרו בהן נאחר כו' והוי כע"י ממונ' כיון שאין מסורות בידם כמ"ש תוספת שם ודוקא שהמירו תיכף דאל"כ אסורה לכהן דהא אין מתיר אלא משום דלא מהני הריצוי ועב"ש.

ואם אשה כו'. כמ"ש בסנהדרין ס"א ב' וכרב אשי דוקא בישראל מומר וקי"ל כרב אשי בכל מקום ואף לאמוראי דפליגי שם דוקא לענין קטלא אבל להיות חשוד בכל התורה לא דגדולה מזו כ' תוספת בחולין י"ד א' ד"ה השוחט תימא כו' ומיהו כו' ועי"ל כו' ואף להחולקים על תוספת בכה"ג מודה וכמ"ש בע"ז ל"ב ל"ג ישראל ההולך לתרפות כו' כי תניא כו' וכרא"ש:

בד"א כו' אבל כו'. ר"ל לכהונה כנ"ל מהא דאמרינן אף אנן כו' ולא הוצרך לפרש לשיטתו דאף ע"י נפשות דוקא לכהונה:

וכ"ז כו'. כמ"ש תוספת בע"ז שם ד"ה תדע כו' ועי"ל כו' והרא"ש בשם רבי אלחנן כו' וכנ"ל וכמ"ש אין האשה נאסרת כו' ואפי' בידי עכו"ם וכמ"ש בירושלמי עבר וייחד א"ר ירמיה נשמיענ' מן הדא האשה שנחבשה בידי גוים א"ר יוסי אשה שדרכה לצווח הגע עצמך שהיתה חרשת דרכה לרמוז ואף שגמ' שם לא ס"ל כן משום דחבושה בידם אינה מצווחת משא"כ בכה"ג:

אין אוסרין כו'. ואפילו כו'. כמ"ש בקידושין פ"א ב' מלקין כו' ואין אוסרין כו' ואפי' כו' כל כו'. כמ"ש בגיטין פ"ח פ"ט ושם פ"א א' והא"ר אשי כו' מאי תצא כו' וז"ש על בעלה:

מיהו כו'. כמו אחר קינוי וסתירה דנאסרה משום רגלים לדבר כמ"ש בסוטה ב' ב' (ליקוט) מיהו אם נתייחדה לשם כו' ממ"ש בכתובות י"ג ב' א"ל מדברת היינו שבויה א"ל שאני שבויה כו' ש"מ אם נסתרה עם עכו"ם דינה כשבויה וכן משמע בנדרי' בעובדא דניאוף וכמ"ש תוספת בכתובות שם ד"ה מעלה כו' וא"ת והא כו' וי"ל כו' אבל הרא"ש בפ"ב דיבמות גבי הנטען על א"א כו' אפילו אדעתא דניאוף אסתתיר אין נאסרת כי הני עובדי דנדרים שם ולא הוצרך שם להני טעמא אלא משום דמיירי באומרת טמאה אני לך דאמתני' דשם קאי אבל בלא"ה אפי' בלא הני טעמא שריא ומהא דכתובות מדברת לפיר' תוספת שם ד"ה כשבחנו ופירש ר"י כו' אין ראיה דמודה שנבעלת וכנ"ל וכ"פ לקמן בסימן קע"ח ס"ו אפילו נסתרו כו' ועב"ש (עד כאן):

אי זו כו'. קידושין ע"ז א' ת"ר איזו היא כו':

כגון כהן כו'. וכ"ג כו' יבמות ס"א דכתיב אלמנה כו' וכתיב כו' וקדושין שם ב' זונה למה נאמרה כו' וערש"י שם ע"ח א' ד"ה כ"ג באלמנה כו' ובת"כ פרשת אמור מפרש הדבר יותר ויאמר אלמנה כולי ת"ל אלמנה לא יחלל גרושה לא יחלל כו' זונה מת"ל שיכול אין לי אלא כ"ג שעושה זרעו מכל פסולות ממנו חולין כהן הדיוט מנין ת"ל זונה זונה לגז"ש מה זונה האמורה בכ"ג עושה זרעו מכל פסולות ממנו חולין אף זונה האמורה בכהן הדיוט עושה זרעו מכל פסולות ממנו חולין:

או שנשא כו'. כראב"י ביבמות שם דאיפסיק שם כוותיה. ודוקא שבא אבל קידש בלבד לא כן משמע ברמב"ם שם ובקידושין ע"ח א' כרבא ובבעל לחוד סגי כמש"ש ועיין רש"י שם דברי המתחיל קידש וד"ה ומודה רבא כו' ובבעילה דוקא שנשא ג"כ כמ"ש ברמב"ם שם וטעמו כתב המ"מ ממ"ש ביבמות שם לא ישא ואם נשא כו' חלל ול"נ דאם איתא דבעל לבד ע"כ משום לא יחלל כמ"ש שם א"כ ה"ל חלל וכן הקשו תוספת ביבמות ס' א' ד"ה חלל כו' ואע"ג דלהרמב"ם דהבא על פנויה בל"ת אין זה מאיסורי כהונה וגם זונה לא נעשית אע"ג דאיסורא שוה בכל דלא קי"ל כר"א כמש"ל סימן ל' ס"ח.

הרי אלו כו'. קידושין שם נולדה אין כו' והרי כו' ושם ת"ר לא יחלל כו':

לעולם. ר"ל של"ד הולידה באותה ביאה כמש"ו:

בין זה כו'. שע"ז נאמר חללה כו' ולא יחלל כו'.

מהשערה כו' ובין כו'. עמש"ל סי' ו' ס"ט:

והוא כו'. ע"ש:

אבל כו' אבל כו'. יבמות נ"ו ב' נתארמלו כו':

אע"פ כו'. ממ"ש מן הנשואין סתמא. מ"מ וכשנבעלה צריכה למימרא כ"מ. ול"נ שפי' כרב שם נ"ז ב' וכפירש התוספת שם סד"ה ורב ונראה לר"י כפירש ר"ת כו'. ליקוט. אע"פ שלא נבעלה כ' מ"מ דמתני' קתני מן הנשואין סתם מ' אע"פ שלא נבעלה וכ"מ כתב דמשנה יתירה היא וע"כ קמ"ל כה"ג ולא דחו כאן דבהדיא אמרינן בירושלמי שם סוף הלכה ג' א"ר יוסי ברבי בון לא סוף דבר מן הנשואין נבעלו בין מן האירוסין ובין מן הנשואין פסולות לא נבעלו בין מן האירוסין בין מן הנשואין כשרות וכן בתוספתא פ' עשירי אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שנכנסה לחופה לשם נשואין ולא הספיק לבועלה עד שמת כשירה לכהונה וכשירה לאכול בתרומה בא עליה פסלה מן הכהונה ופסלה מלאכול בתרומה אלא דהרמב"ם ס"ל דכ"ז אתיא כשמואל והוא פ' כרב וכפירש תוספת שם. ע"כ:

שכל נשואה כו'. מתני' בכתובות. י"א בתולה אלמנה כו' וערש"י שם ד"ה מן וד"ה כתובתה וגמ' שם ת"ר כנסה כו' ע"ש:

הכהן עצמו כו'. קידושין ע"ז א' ומתני' סוטה ספ"ג:

כהן שבא כו'. אזיל לשיטתו שס"ל דפ' שם והלכתא נכרי כו' אפילו לכהונה אבל בירושלמי לא משמע כן שאמרו שם פ"ד הלכה ט"ו ואע"ג דר' יהושע אמר הבא על אחות חלוצתו הולד כשר מודה שאם היתה הולד נקבה שהיא פסולה מן הכהונה כו' אע"ג דאמר רב גוי ועבד שבאו על בת ישראל הולד כשר מודה שאם היתה נקבה שהיא פסולה מן הכהונה וזה שלא כפירוש הרמב"ן דרב מודה בה להתירא ר"ל אף לכהונה וכמ"ש לעיל ור"ל אחות חלוצתו שהיא בכרת וכר"ל בפ"א דיבמות בגמ' כהן כו' חלל עמ"ש למעלה דחלל אינו נעשה הזכר אבל נקבה פסולה לכהונה כמ"ש בגמ' מק"ו מאלמנה וכמ"ש רש"י ט"ו ב' ד"ה היא כו' וכן בכל ח"ל חוץ ממחזיר גרושתו ויבמה לשוק שהן עצמן אבל להרמב"ן שפ' שאף אלו נפסלין הן עצמם א"כ אף בהן פסולין בנותיהן אבל כבר כתב שאין הפוסקים מודים לו באלו השתים כמ"ש. ע"כ:

ואם חזר ובא כו'. ר"ל כהן אחר שאינו ערוה עליו או הוא כגון באחות אשתו וכן ביבמה דקי"ל אין הולד ממזר כמ"ש ביבמות צ"ב א'. אבל דבריו צ"ע כיון דעשאה זונה הולד פגום לכהונה אפילו היה ישראל כמש"ש מ"ד ב' הכל מודים כו' דאע"ג דאמר ר' יהושע כו' ה"נ כיון כו' וכן שם ט"ו ב' מאי מתיירא כו' וערש"י שם ד"ה היא עצמה ולעיל גבי ח"כ כו' וה"ה בח"ל לפ"ד ש"פ דנעשה זונה וכן ביבמה לשוק אלא דעיקר דינא דיבמה לשוק נעשה זונה ג"כ צ"ע דשם מ' דאינה נעשה זונה ולכך הולד כשר וכמ"ש רש"י בד"ה הנ"ל וא"ל דס"ל דלא קי"ל כהאי סוגיא אלא גם מחזיר גרושתו מתחללת ואפ"ה הולד כשר ממ"ש בקידושין שם ובפרק בתרא דנדה ושאר מקומות דהיא תועבה ואין בנה תועבה ואם אי' קרא ל"ל הא איפרך ק"ו וממנה ילפינן לכל זונה דולד כשר אבל א"א לומר כן דהא אמרינן ביבמות שם מ"ד ב' והיא כשרה כו' ושם ס"ט א' ואימא נבעלת כו' והייתי י"ל דל"ג שם ט"ו ב' למנ"מ למיפשט אלא ולד מחזיר גרושתו מהו ר"ל את"ל דבני צרות פסול ולד מ"ג מהו מי קאמרינן אבל ביבמה לשוק נתחללה ג"כ ופשיט ליה דאפילו בני צרות כשר דלא ילפינן ק"ו כלל אבל א"א לומר כן דהא אמרינן שם מאי מתיירא כו' וכן שם מ"ד ב' מאן הכל מודים ר"י כו' וגמ' דקידושין שם הלכך כהן כו' דוקא לעצמם אבל לזרעה לא וע"ל סי' ו' ס"ח והעיקר לדינא כדעת כל הפוסקים דאינה נעשית זונה אלא מהנך דלא תפסי קידושין שכן מוכיחות כל הסוגיות כמ"ש שם ועוד סוגיות אחרות וכן יבמה לשוק כמש"ש ט"ו ב' ולכן אין נעשית חללה לעולם אף בביאה שניה ולכן אמר שם בקידושין כהן שבא על אחותו וכן בכמה מקומות דוקא בח"כ ובח"כ אפילו הולד הראשון פגום לכהונה אפילו מישראל וכ"פ בסט"ז בעכו"ם ועבד והוא מק"ו הנ"ל כמ"ש שם מ"ה א' דכולהו אמוראי כו' מק"ו כו' מיהו דברי הרמב"ם נכונים שהוא אזיל לשיטתו שפ' בפרק ט"ו דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ומ' מדבריו דכשר לגמרי וכן הרי"ף נסתפק בזה משום דבתר כל שקלא וטריא מסיים והלכתא נכרי כו' ולא מסיים והולד פגום וכן הרמב"ם ז"ל נסתפק וכתב מדא"ל רב יהודה זיל איטמר כו' וכן רבא א"ל או גלי כו' ואם איתא היכא יהבי עצה דנפיק חורבא דאתי כהן למנסב ברתיה וכן דקאמר לרב הב לי ברתך כו' וסוגיא דגמרא הכי הוא אלא אמר רב יוסף רבי היא כו' ריב"ל אמר הולד מקולקל כו' הכל מדברי רב יוסף הוא ר"ל דלרבי הולד ממזר ולדברי ריב"ל הולד פגום מיהא א"ל אביי מאי חזית כו' מורי בה להיתרא ר"ל אף לכהונה ואף רב כו' ואף רב יהודה כו' דכולהו מורו להתירא אף לכהונה וכן כל הסוגיא וכיון דקאמר והלכתא כו' כשר סתם י"ל דאף לכהונה קאמר וכ"מ בבכורות מ"ז א' דאיכא למ"ד אין מזהמין כו' וערש"י שם ועכ"ז פ' הרמב"ם להכשיר אף לכהונה ומ"ש הרמב"ם שם פי"ג הלכה ה' היה נשוא כו' כו' כבר הקשה המ"מ שם ותי' דנ"מ בגר וגיורת שהיו מוחזקין בישראלים וכ"כ הראב"ד דע"כ צ"ל כן דאף אם תאמר הולד פגום לכהונה אין נ"מ בזה דהא לר' יהודה אף בגר גמור בתו פסולה לכהונה כמ"ש במתני' דקידושין ע"ז א' אלא דהרמב"ם כ' היה נשוי לישראלית ועוד שכתב נתגיירתי וכן הקשה הרמב"ן דהא בגמ' ל"ק אלא נתגיירתי ואין הוא נאמן על אשתו לומר נכרית לפסול את הבן כמ"ש ואין נאמן על בנו גדול משום בן הבן וה"ה בשביל האם אבל א"צ לכ"ז דנ"מ אף שהיא גיורת גמורה מוחזקת בישראל וגמור דאז בתו כשרה לכהונה ופוסל בתו לכהונה לראב"י וכ"ש לר' יהודה וז"ש שמוחזק בישראל מעליא הא דקאמר נתגיירתי בינו לבין עצמו בשביל לפסול עצמו אבל בשביל בניו אפילו נתגייר בב"ד וכן נ"מ לענין כל משימות שאתה משים ולדון ד"מ דבעינן צד א' מישראל וכן נשוי לישראלית נ"מ לדון ד"נ ולחליצה הדרינן לשמעתא דלהרמב"ם הולד כשר אף לכהונה וא"כ אף במקום דלא תפסו קידושין ונעשית זונה הולד כשר ולית לן הק"ו וכל הסוגיות דפסלי לולד ס"ל דנכרי ועבד הבא על ב"י הולד פגום לכהונה כריב"ל ואנן לא קי"ל כן וכן מ"ש דיבמה לשוק נפסלת לכהונה פ' כר"י ב"נ דע"כ ה"ל דנעשית זונה מדפסיל לולד אבל בזה לא ס"ל כוותיה דהולד פגום כנ"ל דאף בח"כ כשר וכן מחזיר גרושתו מ' מדברי הרמב"ם דנפסלת דהא כלל כל ח"ל השוה בכל וכן בה' תרומות דס"ל דריב"ל לא ס"ל הא דאמרינן שם ס"ט א' לאיש זר כו' וכ"כ הרמב"ן שם ע"ש אבל לדינא עיקר כמ"ש הרא"ש דולד פסול לכהונה וכמש"ל סי' ד' ס"ה וסי"ט ובסי' זה סי"ז ומ"ש מדסתם והלכתא כו' כבר דחאה הרא"ש שם ופירש הרמב"ן דחוק בסוגיא וליכא מאן דמכשיר וסוגיא דבכורות ע' תוס' שם ד"ה ולא תימא כו' וחזינן דלרבינא אכשר בסוגייא כאן ואמרינן שם כ"ג א' וספ"ג דקידושין ס"ס ב' נהי דממזר לא הוי כו' ובתר דאיפסיק הל' שם אמרי' שם ההוא דהוי קרי ליה בר ארמאה כו' ועתו' דסוטה מ"א ב' ד"ה אותו היום כו' ודבר תמיה כו' ופר"י כו' והרמב"ן סתר דבריהם ואמר אבשלום ורחבעם יוכיחו אלא משום דתניא בתוס' ספ"ד דסנהדרין אין מעמידין מלך אא"כ נשוי לכהונה ר"ל שאם היה בת היה כשר לכהונה אלמא דהולד פסול לכהונה ועתוס' דיבמות מ"ס ב' ד"ה כיון כו' ואע"ג דתניא בתוס' כו' אבל ברמב"ן כתב דאיסורא דאורייתא הוא מקרב אחיך מובחר שבאחיך והשתא ל"ל לכל הדוחקים בברייתא הנ"ל מ"ז א' דנ"מ לכהונה ולר"י נ"מ לענין ממזר כמ"ש תוספת סד"ה נאמן וי"ל דקסבר כו' והא דאיקבע הלכתא שם והלכתא כוותיה כו' נ"מ לדידן לכהונה וכ"כ הרמב"ן וגם מ"ש דיבמה לשוק נפסלת כר"י ב"נ כל הסוגיות אין מוכיחות כן וכן דח"ל נעשית זונה כל הפוסקים חולקים עליו וכ"ש לפי מאי דקי"ל דהולד פגום נ"מ שנעשית זונה וכל הסוגיות מוכיחות דאין הולד פגום מח"ל:

הוא או כו'. כ"כ רש"י וכנ"ל בסי"ב:

אבל הבא כו'. מתני' דיבמות ס"א א' אין זו כו' ולשיטת הרמב"ם שאף פחות מבת ג' שנים כמש"ל ס"י ס"ח אבל לדעת הפוסקים דפחות מבת ג"ש אף דפסולה אינה זונה ומ"ש המ"מ דאף לדבריהם כיון שפסולה לכהונה אפשר שהולד חלל ליתא דא"כ חלל יהא הולד פגום לכהונה אף מישראל מק"ו דאלמנה כגון שהיא נפסלת לכהונה אלא דוקא בזונה ולכן דוקא ח"כ שהיא זונה. ליקוט. אבל הבא על הגיורת כו'. כמ"ש במתני' פ"ו דיבמות שהיא זונה האמורה בתורה. ע"כ: נו) כהן כו'. עמש"ל דנקבה פסולה לכהונה ולא זכר וכ"מ אח"כ ברשב"א וחלק על הרמב"ן שכ' על מ"ש רש"י בתה ל"ד דה"ה בנה דהוא חלל אבל הוא כתב דאינו נראה כן מדברי רש"י וכן הפורש בירושלמי דגרסינן שם אע"פ דר' יהושע אמר הבא על אחותו הולד כשר מודה שאם היתה נקיבה פסולה מן הכהונה אע"ג דרב אמר עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר מודה שאם היתה נקבה פסולה מן הכהונה אבל כ"ז אינו מוכרח כמ"ש רש"י משום דלא הוזהרו כשירות לפסולין נקט נקבה ואי משום שפוסל הזכר את הכהנת לכהונה אף הישראלית פוסל ואפשר שז"ש פגום כו' שפוסל את הנשים מהכהונה והשתא שפיר קאמר בנה פגום כדברי הרמב"ן אבל מפ"ד דקידושין ראיה מוכרחת היא דאמר אין חללה כו' וכנ"ל ובזה ניחא מה שהקשו מ"ש שם זיל איטמר כו' הא נפיק מיני חורבא לכהונה אבל למ"ש דבזכר אין פסול ניחא וכ"כ הרשב"א אבל הרמב"ן ראייתו ממ"ש שם ך"ג נהי דכשר כו' ישראל פסול כו' אלמא משמע אפילו בזכר וכן בבכורות מ"ז לויה שילדה כו' לוי פסול כו' והא דאין חללה ראיתי שכתב שם ס"א על גמרא אין חלל מנדה כו' דאף שארי ח"כ נפסלין לכהונה שאמרו אין חללה כו' היינו שם חללה דאין נקרא אלא שם פסול עיין שם אבל המעיין שם בסוגיא דקידושין אינו פוסל ח"כ דוקא כנ"ל. ע"כ:

הולד כשר ר"ל שאינו ממזר כמש"ש מ"ט ע"ב:

ואינו חלל. שם ס"א דקי"ל כראב"י דאיפסיק הלכתא שם כוותי':

וכן בן בנו כו'. גמ' שם מאי לעולם כו' וערש"י שם במתני' ד"ה לעולם וז"ש ואם ילדה כו' ר"ל אשתו כמש"ש חלל שנשא כשרה כו' וכן אשת בני בניו כמש"ש בת בנו תשתרי מי כו':

אבל כו'. רש"י הנ"ל וגמ' שם בת בתו תתסר כו':

שישראל כו'. ממתני' שם:

כהן שנשא כו'. יבמות ק"ב בשלמא לשני כו':

שהרי כו'. קידושין ע"ז א':

כהן שבא כו'. כמו בספק ערוה לענין ממזר ועפ"ק דכתובות י"ד ע"ב ושם מ"ש הנך דאורייתא כו' וערש"י שם ובקידושין ס"ו א' ה"ד אלימא כו' ושם אפילו ודאי אשתבאי אינו ודאי שנבעלה ואפי' בספק שבויה נפסל לכהונה ואלמנת עיסה בספק א' פסולה לד"ה כמ"ש בכתובות שם וכן בת עיסה פסולה לכהונה כמ"ש תוספת בכתובות שם בשם תוספתא:

או ספק חלוצה. צ"ע דהא אמרינן ביבמות כ"ד א' דספק חלוצה ל"ג רבנן וכן הולד כדיעבד דמי כמ"ש בכתובות שם וערש"י שם ד"ה והא כו' ולכן השמיט הרמב"ם וש"ע וכן בכתובות שם מ"ש הנך דאורייתא כו' מ' דבדרבנן ודאי כשרה האלמנה והבת:

ונותנין עליו כו'. מתני' יבמות צ"ט וה"ה בספק חלל וכמו בספק ממזר כמ"ש בכתובות שם מ"ש הנך כו' וערש"י ביבמות ל"ז א' ד"ה אמר אביי כו':

מכין כו'. מפ"ד דקידושין ע"ג א' ד"ה כו' וה"ה לחלל:

וה"ה בחלל כו'. כמו בממזר יבמות פ"ט ב':

אבל כו' ה"ה כזר. כמ"ש בקידושין ע"ז ב' זרעו חולין:

ומטמא למתים. ספי"א דיבמות ופ"א דסנהדרין ובת"כ ר"פ אמור בני אהרן יכול חללים ת"ל הכהנים יצאו חללים וז"ש שנאמר אמור כו' ואכולה פרשה קאי אף לענין איסורי כהונה וכמ"ש בסכ"ב ועפ"ח דבכורות מ"ז ב':

אפילו בת כו'. שם ואפילו עד עשרה כו':

וה"ה כו'. מתני' שם:

הכהנת כו' שלא כו'. שם ע"ג א' אחד כו' מסייע כו':

שנ' כו'. סוטה ך"ג ב' ואכולה פרשה קאי: