בית יוסף על אבן העזר סימן ז׳ ארוך במיוחד (35 קטעים, 24,241 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת בית יוסף על אבן העזר סימן ז׳ במלואו
דין אשה שנשבית ואיזו היא נקראת - טור אבן העזר סימן ז׳
דין אשה שנשבית ואיזו היא נקראת. טור אבן העזר סימן ז׳, לרבינו יעקב בן אשר בעל הטורים, בעברית.
אבן העזר · סימן ז׳
שבויה שנשבית יתירה מבת ג' שנים ויום אחד אסורה לכהן שהיא ספק זונה שמא נבעלה לעכו"ם ואם יש עדים שלא נבעלה לעכו"ם אפילו אשת או עבד או שפחה אפילו היא שפחת בעלה או אביה ואמה ואחותה נאמנין אבל בנה ובתה ועבדה ושפחתה אין נאמנין ואין מסיחין לפי תומן כההיא עובדא באחד שנשבה הוא ואמו והיה מסיח לפי תומו ואמר נשבינו לבין העכו"ם אני ואמי יצאתי לשאוב מים דעתי על אמי נאמנין אבל היא עצמה ובעלה אין נאמנין אפילו מסיחין לפי תומם היו השבויות שתים וכל אחת מודה על חברתה נאמנות ולא חיישינן לגומלין כהן שמעיד על השבויה שהיא טהורה לא ישאנה חיישינן שמא נתן עיניו בה ואם פדאה והעיד בה ישאנה שאילו לא ידע שהיא טהורה לא היה נותן בה מעותיו: אשה שאין לה עדים שנשבית ובאת לפנינו ואומרת נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואפילו היא אומרת יש לי עדים שטהורה אני אין צריך להמתין עד שיבואו העדים אלא מתירין אותה מיד וכתב הרמב"ם ז"ל אפילו יצא קול שיש עליה עדי טומאה מתירין אותה מיד התירוה ואחר כך באו עדים שנשבית אפי לא נשאת עדיין תנשא ואפי' נכנס השבאי אחריה והרי היא שבויה לפנינו ביד אדוניה לא תצא מהתירה הראשון ומשמרין אותה עד שתפדה ואם באו עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא כתב הרמב"ם ז"ל אפי' יש עד אחד שמעיד שהיא שבויה היא נאמנת אבל אם יש שני עדים שנישבית אינה נאמנת עד שיעיד עד אחד שהיא טהורה היו שני עדים שנשבית ועד אחד מעיד שנטמאה ועד אחד מעיד שהיא טהורה מותרת אפילו זה שמעיד בה הוא עבד או שפחה האב שאמר על בתו שנשבית ופדיתיה אינו נאמן לאוסרה בין אם היא קטנה או גדולה שלא האמינתו תורה לאוסרה אלא בענין אישות דכתי' את בתי נתתי לאיש הזה אבל לא לפוסלה משום זנות אשה שנחבשה בידי עכו"ם בשביל ממון מותרת אפילו לכהונה בשביל נפשות כגון שבעלה רוצה ונגמר דינו להריגה אסורה אפילו לבעלה ישראל בד"א שעל ידי ממון מותרת בשיד ישראל תקיפה אבל אם יד עכו"ם תקיפה אפי' על ידי ממון אסורה לכהונה: עיר שבא במצור ונכבשה כל הנשים שבה פסולות לכהונה כשבויות שמא נבעלו לעכו"ם לשון הרמב"ם ועיר שנכבשה אם היו מקיפים אותה מכל רוחותיה כדי שלא תמלט אפילו אשה אחת עד שיראו אותה ותעשה רצונם כל הנשי' שבתוכה פסולות כשבויות ואם היה אפשר שתמלט אשה אחת ולא ידעו בה או שהיתה בעיר מחבואה אחת אפי' אינו מחזיק אלא אשה אחת הרי זה מציל על הכל אפילו אינה אומרת שנחבית אלא אומרת לא נחבאתי ומ"מ טהורה אני וי"א אם אין המחבא מחזיק אלא אחת לכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא רב אלפס פסק שתנשא לכתחלה וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל כתב הרמב"ם ז"ל בד"א שהנשים אסורות בגדוד של אותו מלכות שהם מתישבים בעיר ואין יראים אבל בגדוד של מלכות אחרת לא נאסרו הנשים לפי שהם פושטים והולכין ואין להם פנאי לבעול ורב אלפס לא חילק אלא אסורין בכל ענין וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל: אשת כהן שנאסרה עליו משום שבויה מותר לדור עמה בחצר ובלבד שיהיו בניו ובני הבית תמיד עמם בחצר לשומרם: איזו היא חללה זו שנולדה מאיסורי כהונה כגון כ"ג שבא על אלמנה או כהן הדיוט שבא על הזונה או על הגרושה הולד חלל ל"ש הוא זכר או נקבה והיא עצמה נתחללה בביאתו משהערה בה בין שבא עליה בשוגג בין במזיד או שבא עליה באונס או ברצון והוא שיהיה כהן מבן ט' שנים ויום אחד ומעלה והנבעלת מבת שלש שנים ויום אחד ומעלה אבל כהן שקדש אחת מאיסורי כהונה ונתארמלה או נתגרשה מן האירוסין לא נתחללה אבל מן הנשואין אע"פ שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה היא אע"פ שנמצאת בתולה כהן שבא על אחת מן העריות אין הולד חלל אבל עשאה זונה ואם חזר ובא עליה הולד חלל וכן אם בא על יבמה לשוק אבל הבא על גיורת או משוחררת הולד חלל חלל שנשא כשרה זרעו ממנה חלל עד סוף כל הדורות וכן בן בנו כולם חללים שבן הזכר החלל הוא חלל לעולם ואם ילדה בת אסורה לכהונה אבל בתה של אותה הכת כשרה לכהונה אם ניסת לישראל שישראל שנשא הללה הולד כשר: עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל אע"פ שהולד כשר לבא בקהל פגום הוא לכהונה והיא נתחללה בביאתו חלוצה אסורה לכהן מדרבנן לפיכך אם בא עליה הויא חללה מדבריהם וגם הולד חלל מדבריהם כהן הבא על ספק גרושה או ספק חלוצה הרי זו ספק חללה והולד ספק חלל ונותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראלים ואינו אוכל תרומה ואינו מטמא למתים ונושא אשה הראויה לכהונה ואם אכל תרומה או נטמא או נשא גרושה מכין אותו מכת מרדות וכן הדין בחלל של דבריהם אבל החלל של תורה הודאי הרי הוא כזר לכל דבר גר שנשא גיורת וילדה בת לא תנשא לכתחלה לכהן אפילו בת בתה עד כמה דורות אע"פ שהורתה ולידתה בקדושה אבל אם ניסת לכהן לא תצא ואם יש בה צד אחד של ישראל כגון גר שנשא ישראלית או ישראל שנשא גיורת הבת מותרת לכהן לכתחלה הכהנים דוקא הוזהרו שלא לישא גרושה זונה וחללה אבל הכהנות לא הוזהרו לפיכך כהנת מותרת בגר ועבד משוחרר: משפחה שנתערב בה ספק חלל כל אלמנה שמאותה משפחה לא תנשא לכהן דשמא היא אלמנת החלל ואם ניסת לא תצא דהוה ליה ספק ספקא אבל אם נתערב ודאי חלל אפי' אם ניסת תצא עד שיבדוק שאינה מאותה התערובת וכ"ש אם נתערב בה ממזר או ספק ממזר שאסור לכהן שישא מאותו משפחה ואפי' ישראל שנתערב בה ספק איסור שאסור לישראל כגון ממזרת ונתינה אסור לישא ממנה ואם נשא הוי הולד ספק ממזר:
בית יוסף · אבן העזר סימן ז׳
נחלת הכלל · Tur Even HaEzer, Vilna, 1923
ב״ח · אבן העזר סימן ז׳
א׳
שבויה שנשבית וכו' פסק כרב פפא ספ"ב דכתובות וכתב ב"י ע"ש הרשב"א דהא דלא מהימני היא ובעלה אפי' במל"ת דחיישינן דילמא איערומי קא מערמי להראות עצמן כמל"ת ואינם אלא מתכוונים עכ"ל ולפי זה ודאי נראה דבבנה ובתה אפילו הן גדולי לא חיישינן לערמה במל"ת דאי דוקא בבנה ובתה הקטנים קאמר הו"ל לפלוגי בבנה ובתה גופייהו בין גדולים לקטנים וכ"כ ה' המגיד פי"ח דהא"ב להדיא דבנה ובתה בין גדולים ובין קטנים נאמנים במל"ת ואיכא למידק בדברי רבינו שלא כתב דאפילו תינוק ותינוקת דעלמא נאמנין להעיד באינן מל"ת כדקתני בברייתא ונראה דס"ל לרבינו כדברי הרמב"ם דקטן דעלמא נמי אינו נאמן אלא במל"ת והדעת מכרעת כך דקטן שאין בו דעת לישאל היאך יהא נאמן בעדותו הלא דינו כשוטה וחרש שאין בהן דעת אבל במל"ת ודאי נאמן דלא גרע מבנה ובתה הקטנים והא דאוקימנא אליבא דרב פפא ברייתא דהכל נאמנים במל"ת וברייתא קמייתא לאו במל"ת וקתני בה דתינוק ותינוקת נאמנין ובנה ובתה אינן נאמנין צריך לפרש דברייתא קמייתא לצדדין קתני איש ואשה אביה ואמה אחיה ואחותה נאמנין אפילו אינן מסיחין לפי תומן ותינוק ותינוקת אפי' אינן בנה ובתה אינן נאמנים אלא במל"ת והא דקתני באידך בבא אבל לא בנה ובתה עבדה ושפחתה כולהו מיירי באינן מל"ת וובנה ובתה בין גדולים בין קטנים ועבדה ושפחתה כולן אין נאמנין כיון דאינן מל"ת וזו היא דעת הרמב"ם שכתב קטן שהיה מל"ת נאמן דאין שום קטן נאמן אלא במל"ת בין בנה ובתה בין קטן אחר ואחריו נמשך רבינו דכתב אפילו אשה או עבד וכו' ומיירי באינן מל"ת ובגדולים ולכן לא הזכיר תינוק ותינוקת משום דס"ל דאינן נאמנין באינן מל"ת ואח"כ כתב דבנה ובתה נאמנים במל"ת ורצונו לומר בין גדולים בין קטנים ושמעינן מינה במכ"ש דתינוק ותינוקת שאינן בנה ובתה דנאמנים במל"ת אבל באינן מל"ת אין שום קטן נאמן והר"ן וה' המגיד תמהו על דברי הרמב"ם וס"ל שהקטן נאמן אפילו במתכוין להעיד אבל למאי שכתבנו יבואו דבריו על נכון והכי נקטינן ודלא כמ"ש בש"ע דיש מי שכתב שהקטן נאמן אפילו במכוין להעיד וע"ל בסי' י"ז בדין עדות קטן בעדות אשה:
ב׳
וכתב הרמב"ם ז"ל אפי' יצא קול שיש עליה עידי טומאה מתירין אותה וכו' ה"א בפ"ב דכתובות בעובדא דבנתיה דמר שמואל (דף כ"ג) ומ"ש רבינו על שם הרמב"ם זהו לפי דבגמרא אמרו בסתם והאיכא עדים במ"ה וכו' וקאמר נמי אמר רב אשי עדי טומאה איתמר והיה אפשר לפרש דידוע שיש עדים שיודעים שנטמאה אבל הרמב"ם ס"ל דבידוע לא היינו מתירין אלא מיירי בדליכא אלא קול וכך פירשו התוספות לשם ומה שקשה דהכא לא חיישינן לקול דאיכא עידי טומאה ולקמן בסי' ל"א גבי קידושין חיישינן לקול דאיכא עדים שהיה שוה פרוטה כבר פי' רש"י בפ"ק דקידושין דשאני שבויה דכיון דליכא אלא איסור לאו הקילו בה אבל התוס' בפ"ב דכתובות כתבו דר"ת הקשה דבשבויה נמי איכא איסור סקילה אם נישאת לכהן שישמש בנה ע"ג המזבח בשבת ותירץ דבשבויה הקילו משום דמנוולה נפשה באפי שבויה וה"א במקצת ספרים ועי"ל דלא שכיח שיהיו עדי טומאה אבל שכיח טובא שיהיו עדים שהיה ש"פ:
ג׳
כתב הרמב"ם ז"ל אפילו יש עד אחד וכו' אף על גב דמתניתין היא בפרק ב' דכתובות אמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שנישבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת מ"מ הביאו ע"ש הרמב"ם משום דבמתניתין היה אפשר לפרש דלע"א נמי קרי ליה עדים כלומר ואם יש עדות כי היכי דתנן בתר הכי עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות ואם יש להן עדים אפילו עבד ואפילו שפחה וכולי והרמב"ם גופיה כתב לשם ואם יש לה עד שלא נתייחד העכו"ם עמה ה"ז כשרה ואפי' לכהונה ואפילו עבד או שפחה וכו' אבל מדברי הרמב"ם בכאן אנו למדין דהכא דתנן עדים דוקא שני עדים קאמר:
ד׳
ומ"ש דכשעד אחד מעיד שהיא טהורה אפילו הוא עבד או שפחה מותרת ואעפ"י שיש שני עדים שנישבית וגם ע"א כשר מעיד שנטמאה ומשמע אפי' בא זה העד ראשונה ומעיד שנטמאה ואח"כ בא העבד ומעיד שהיא טהורה נמי מותרת כל זה מבואר מדברי הרמב"ם וכך עולה מן הסוגיא לשם לאוקימתא דרב פפא (דף כ"ג) ומבואר היא בדברי הר"ן הביאו ב"י וע"ל בסי' י"ז גבי עד אחד שמעיד על המיתה אין הדין כך: האב שאמר על בתו שנשבית וכו' ע"ל בסוף סימן ל"ז ובמ"ש ב"י לשם:
ה׳
אשה שנחבשה בידי עכו"ם וכו' משנה ספ"ב דכתובות והובאה פ"ב דע"ג ודברי רבינו כפירוש התוס' והרא"ש לשם אבל הרמב"ם סוף פי"ח מהא"ב פירש ע"י נפשות אסורה לכהן דוקא אבל לישראל שריא דלא חיישינן שמא נתרצית ואין להקשות דברישא תנן ע"י ממון מותרת לבעלה הא סתמא אסורה ובסיפא תנן ע"י נפשות אסורה לבעלה הא סתמא מותרת דכבר תירצו התוספות בפ"ב דע"ג סיפא דקתני ע"י נפשות אסורה ה"ה שלא ע"י נפשות אסורה לכהן דבה איירי אלא בא להשמיענו דאף לישראל אסורה דאיכא למימר מחמת פחד נתרצית לו עכ"ל כלומר דיוקא דרישא ה"ק ע"י ממון מותרת לבעלה כהן דודאי לא נבעלה כלל דחייש להפסד ממונו הא סתמא אסורה לכהן דכיון דלא חייש להפסד ממונו חוששין שמא נבעלה באונס וסיפא קתני על ידי נפשות אסורה לבעלה ישראל הא סתמא מותרת לישראל וכך כתב המרדכי סוף פרק ב' דכתובות ע"ש ר"י מאורליינש ושכך פירש רבינו תם ור"י מיהו לשיטת הרמב"ם קשיא וי"ל דדיוקא דרישא הכי קאמר על ידי ממון מותרת לבעלה כהן ואף לכתחילה שריא לינשא לכהן וכן פירש הרב המגיד ודייקינן הא סתמא אסורה לינשא לכהן לכתחילה וסיפא על ידי נפשות אסורה לבעלה כהן אפילו דיעבד הא סתמא מותרת לבעלה כהן דיעבד אבל לכתחילה לא תנשא לכהן ועיין בזה בתשובה בהגהות מרדכי דקדושין:
ו׳
ומ"ש אבל אם יד עכו"ם תקיפה אפילו ע"י ממון פסולה לכהונה פי' דכיון דלא חיישינן להפסד ממונו דידם תקיפה חיישינן שמא הבא עליה באונס אבל לא חיישינן דשמא נתרצית כיון דלא נחבשה על ידי נפשות והלכך אינה נאסרה אלא לכהונה אבל לבעלה ישראל שריא וכ"כ התוס' והרא"ש גם הסמ"ג מסיק כך ע"ש מורי רבינו יהודה שכתב כך ע"ש ר"י ור"ת ורמב"ם ודלא כמ"ש תחלה דמשמע דכשיד העכו"ם תקיפה אפי' על ידי ממון חיישינן דאפקרה נפשה ואסורה לבעלה ישראל וכך כתב המרדכי סוף פ"ב דכתובות ע"ש רש"י דפירש בע"ג כולה מתניתין באשת ישראל דלפי זה כשיד ישראל תקיפה ונחבשה בסתמא א"נ כשיד עכו"ם תקיפה אפילו נחבשה על ידי ממון אסורה לבעלה ישראל דליתא להאי פירושא אבל לפענ"ד משמע מתוך פירש"י בע"ג דלא אתי רש"י אלא לפרש דסיפא הוי טעמא דחיישינן דנבעלה ברצון והלכך אסורה אף לבעלה ישראל דהכי מוכח בכתובות דפליגי אמוראי בהא דע"י נפשות דאיכא דמוקי לה בנשי דגנבי ובבן דינאי ובשנגמר דינן להריגה ואי לבעלה כהן דוקא קאמר אין חילוק דכל על ידי נפשות חוששין שמא נאנסה אבל מודה רש"י דרישא דע"י ממון מותרת אף לבעלה כהן מותרת וכדכתבו התוס' וכשיד עכו"ם תקיפה דאסורה ע"י ממון לכהונה דוקא אסורה אבל לישראל שריא והכי נקטינן:
ז׳
עיר שבא במצור וכו' משנה ספ"ב דכתובות לשון הרמב"ם כו' שם מחלק בין כרקום של אותה מלכות ובין כרקום של מלכות אחרת ופרכינן של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא ערקא חדא מינייהו ומסיק דמהדר ליה למתא שושילתא וכו' כך היא גיר' ר"ח ור"ת כמ"ש התוס' ופירושה דבאותה מלכות יושבין בטח ויש פנאי לבעול ולא תלינן לקולא דילמא ערקא חדא מינייהו וה"ל למשרינהו לכולהו כי היכי דתלינן לקולא בדליכא אלא מחבואה אחת דמיירי דמהדר ליה למתא שושילתא וכו' וזו היא דעת הרמב"ם ודלא כפרש"י איפכא דבאותה מלכות שומר הוא לעיר דכיון דהיא לו למס עובד ואינו מפקירה ולכן אין דינן כשבויות ושריין ובמלכות אחרת מפקיר את הכל ודינן כשבויות ואסורין וגריס בקושיא של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא עקר חד מינייהו פירוש אע"פ דאינו מפקיר אפ"ה יש לנו לחוש לחומרא דילמא מיעקר אינש יחידאה לבעול וליתסרו לכולהו דכבר הקשו התוס' על פירושו ודחאוה ע"ש:
ח׳
ומ"ש וי"א אם אין המחבא מחזיק וכו' טעמן משום דהתם מיבעיא ליה ולא איפשטא ולפיכך פסקו דלא תנשא לכתחילה ואם נשאת לא תצא אבל דעת רב אלפס והרמב"ם והרא"ש כיון דאשכחן בתלמודא דקאמר בשבויה הקילו בבעיא זו נמי אזלינן לקולא ותנשא לכתחילה:
ט׳
ומ"ש בשם הרמב"ם דמחלק בין גדוד של אותה מלכות וכו' כבר התבאר דה"א בגמרא אבל דעת רב אלפס ומסקנת הרא"ש דלא קי"ל כהך אוקימתא אלא כאוקימתא דרב מרי דלבעול יש פנאי ואסורה בכל ענין ומ"מ אם היה אפשר שתמלט אשה אחת וכו' כולן מותרות כדלעיל בדברי הרמב"ם:
י׳
אשת כהן שנאסרה עליו משום שבויה משנה שם בעובדא דר' זכריה בן הקצב ודקדק רבינו לומר שנאסרה עליו משום שבויה כלומר שאינה אלא ספק נבעלה לפסול לה אבל אי ודאי נטמאת אסורה לדור בחצירו ואפילו באותה מבוי אסורה כדלעיל בסי' ו' וכ"כ ב"י ע"ש הרמב"ם:
י״א
איזו היא חללה כו' והיא עצמה נתחללה בביאתו וכו' אעפ"י דבלאו הכי אסורה לכהן מ"מ עכשיו שנתחללה בביאתו אם חזר ובא עליה הוא או כהן אחר לקי נמי משום חללה:
י״ב
כהן שבא על אחת מן העריות אין הולד חלל וכו' איכא לתמוה על לשון זה דמשמע דהולד כשר והלא הולד מן העריות ממזר הוא ותו דקאמר וכן אם בא על יבמה לשוק ופירש ב"י דר"ל דבביאה ראשונה אין הולד חלל וכו' ומשמע דהוא כשר לגמרי דאע"ג דכך הוא לדעת הרמב"ם פי"ט מהא"ב מ"מ התוספות והרא"ש חולקים על זה בפרק האשה רבה וקסברי דמיבמה לשוק הולד ממזר מדרבנן ולא ה"ל לרבינו לכתוב דין זה בסתם דלא כהרא"ש והתוס" מיהו יש לתרץ דלא אמרו התוספות והרא"ש דהוי ממזר מדרבנן אלא בנשאת לזר משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים וכו' כדאיתא התם אבל בבא עליה בלא נישואין אף להרא"ש אין הולד ממזר כלל אפילו מדרבנן וכך הוא מבואר מדברי רבינו בסימן קנ"ט ולכן כתב רבינו כאן וכן אם בא על יבמה לשוק דבבא עליה בלא נישואין קאמר דאין הולד חלל דכשר הוא לבא בישראל כך נראה ליישב קושיא זו מכל מקום הקושיא ראשונה במקומה עומדת ונראה דלא אמר רבינו אין הולד חלל אלא כשר דפשיטא דהולד ממזר אלא הכי קאמר אין הולד חלל ואם היה בת ובא עליה כהן לוקה עליה שתים אחת משום דבא על ממזרת ואתת משום דבא על חללה דאין הולד חלל ואינו לוקה משום חללות אלא עשאה זונה וכולי כי אז הולד חלל וכהן לוקה עליה שתים וכך אם חזר כהן אחר ובא עליה כיון שאינה ערוה עליו עשאה חללה והולד חלל אבל כשר הוא לבא בקהל ומה שכתוב וכן אם בא על יבמה לשוק כלומר דגם בזו כיון שאינו מאיסור כהונה אין הולד מביאה ראשונה חלל אבל אם חזר יבא עליה הולד חלל דכיון דביבמה לשוק לא תפסי קידושין אם כן בביאה ראשונה עשאה זונה כדלעיל בסימן ג' ובביאה שנייה עשאה חללה והולד חלכ אבל אינו ממזר אפילו מדרבנן כיון דלא נשאה ולא מיחלפה באשה שהלך בעלה כדפירש' אבל כהן שבא על הגיורת וכולי הולד חלל מביאה ראשונה דזונה היא כבר קודם שבא עליה:
י״ג
עכו"ם ועבד וכו' כתב מהרש"ל בתשובה סימן י"ז דאינו פגום אלא לכתחילה אבל נשאת לא תצא ע"ש:
י״ד
כהן הבא על ספק גרושה או ספק חלוצה ה"ז ספק חללה תימא שפסק רבינו דין זה כסתם הפך דעת הרמב"ם בפי"ט מהא"ב שלא הזכיר בספק חלוצה דהולד ספק חלל אלא אדרבה משמע מסוף דבריו שכתב וה"ה בחלל של דבריהם עד כאן לשונו דדוקא בודאי חלל של דבריהם נותנין עליו חומרי כהנים וכו' אבל לא בספק של דבריהם והכי נמי משמע להדיא ממ"ש בפרק י"ז דהא"ב וזה לשונו כהן שנשא ספק חלוצה אין מוציאין אותה מתחתיו והיא כשרה וולדה כשר מפני שלא גזרו על ספק חלוצה אלא על חלוצה ודאי עכ"ל משמע מלשון זה דהוא כהן כשר לגמרי ואינו אפילו ספק חלל דלא גזרו על ספק חלוצה וצ"ע ונראה ליישב דהא דכתב הרמב"ם דאין מוציאין מתחתיו ספק חלוצה והיא כשרה וולדה כשר דלא גזרו על ספק חלוצה למדו מדתנן בפרק כיצד (דף כ"ג) קדמו וכנסו אין מוציאין מידם ואיתא בגמרא תני שילא ואפילו שניהם כהנים מ"ט חלוצה מדרבנן וספק חלוצה לא גזרו בהו רבנן וסובר רבינו דדוקא כשנשאת לא גזרו רבנן להוציאה מתחתיו ולפיכך גם היא כשרה וולדה כשר וכמ"ש רבינו ר"ס ו' דבנשא ספק חלוצה א"צ להוציא וממילא משמע דהיא כשרה וולדה כשר אבל כאן מדבר רבי' בבא עליה בזנות שכתב כהן הבא כו' התם דהוי זנות ודאי היא ספק חללה והולד ספק חלל ואיכא למידק במאי דכתב וכן הדין בחלל של דבריהם דכיון דכהן ודאי הוא מדאורייתא היאך יפטרו אותו חכמים מן המלקות אם נטמא למתים דאין סברא לומר דמש"ה תקנו חכמים דאין לוקין כדי שלא יאמרו שהוא כהן כשר דמשום חששא בעלמא לא יבטלו דין תורה וי"ל דהאי וכן לא קאי אלא אמ"ש שאינו אוכל בתרומה אבל לא אמכין מרדות כך פי' מהרש"ל.
ט״ו
משפחה שנתערב בה ספק חלל וכו' משנה פרק בתרא דעדיות ומייתי לה ספ"ק דכתובות ופסק כרבן גמליאל דאסור לכתחילה אפילו בספק חלל דלא מיבעיא בתו אלא אפי' אלמנתו נמי אסורה ובהדיא איתא בפ' עשרה יוחסין (קידושין דף ע"ח) אמר רב חסדא הכל מודים באלמנת עיסה שפסולה לכהונ' דכל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנותו ולאפוקי מהני תנאי דתנן בעדיות העיד ר' יהושע ור' יהודה בן בתירא על אלמנת עיסה שכשרה לכהונה מ"ט ה"ל ס"ס וס"ס לקולא אלמא דאפילו בס"ס נמי פסולה לכהונה והיינו דלכתחילה לא תנשא וכן מ"ש וכ"ש אם נתערב בה ממזר כו' היינו לומר דבנתערב ודאי ממזר אפילו אם נשא כהן אלמנה מאותה משפחה תצא ובספק ממזר לכתחילה לא ישא כהן אלמנה אבל אם נשא לא תצא דאשת ממזר ואשת חלל לכהונה אחד הוא אלא דמ"ש רבינו אחר זה ואפי' לישראל כיון שנתערב בה ספק איסור וכו' לא קאי אאלמנה דפשיטא דאשת ממזר מותרת לישראל אלא אבת שמאותה משפחה קאמר וה"ק לא מיבעיא דלכהן אסור לכתחילה אע"פ דאיכא ס"ס אלא אפילו לישראל נמי היכא שנתערב במשפחה ספק ממזר דבכל בת מאותה משפחה איכא ס"ס ספק אם היא בתו של ספק אם לאו ואת"ל שהיא בתו ספק ממזר ספק אינו ממזר אפ"ה לכתחילה אסור לישא ממנה ואם נשא הוי הולד ספק ממזר ואצ"ל שלא תצא כיון דאיכא ס"ס דאפילו בכהן נמי לא תצא כ"ש בישראל ואע"ג דכתב ב"י דמשמע מדברי הרמב"ם דדוקא אלמנה דאית לה חזקת כשרות דגופה לא תצא אבל בבת דלית לה חזקת כשרות דגופה תצא ואע"ג דאית בה ס"ס נראה לתרץ ולומר דדוקא גבי כהן החמירו בבת אבל לישראל בפסול ממזרות לא החמירו גבי ס"ס דאע"פ דלית לה לבת חזקת כשרות לא תצא כדמוכח ממ"ש רבינו ואפילו לישראל וכו'. מיהו דעת ר"ת שכתב סוף פ"ק דכתובות בד"ה ת"ר איזה היא אלמנת עיסה אינו כן אלא חלוק אחר איכא בין אלמנה לבת ואין חלוק לבין ישראל לכהן אלא דהבת יש לה היתר בצויחה למאי דקי"ל כת"ק דהצויחה מוציאה מידי ספק להכשיר את גוף העיסה וכדלעיל בסימן ד' אבל אלמנת עיסה אינה ניתרת לכהן לא בצויחה ולא בשתיקה דלא שייך גבה צויחה ושתיקה כיון שאינה מאותה משפחה ולעולם אין לה היתר בכהן לכתחילה אפילו בס"ס והך דקידושין דמשוה אלמנתו לבתו דשניהם אסורין מיירי בסתם תערובות דלא קרו אותה בשם הפיסול כי היכי דנחזי אנן אי קרו לה וצוח או שתק וקאמר דאפילו אלמנה אסורה כ"ש הבת דלא ה"ל חזקת כשרות אבל בכתובות מיירי בדקרו לה וצוח או שתק ולכך מוחק ר"ת איזו היא אלמנת עיסה וגורס איזו היא עיסה ואגוף העיסה קאי לטהר הבת בצויחה או בשתיקה אבל האלמנה אין לה היתר בצויחה ובשתיקה אבל ודאי דבין בבת בין באלמנה היכא דאיכא ספק ספיקא לא תצא ואין חילוק בין כהן לישראל ומ"ש ב"י דהתוספות כתבו כמו הרמב"ם דבבת תצא הוא שלא בדקדוק גם מ"ש ב"י וזה לשונו ומיהו עוד כתבו התוספות שר"ת סובר דגם הבת כשרה עכ"ל דמשמע דאין חלוק לר"ת בין אלמנה לבת ליתא אלא כדפי' ודו"ק:
ט״ז
ואפי' לישראל וכו' לכאורה איכא להקשות ממ"ש רבינו בסימן שני משפחה שנתערב בה ספק פסול א"צ לרחקה דמשמע דאפילו היודע פיסולה מותר לישא מהן לכתחילה שהרי אמר בד"א לישראל אבל כהן לא ישא מהן אלמא דלישראל שרי לישא מהן לכתחילה וכאן כתב דאפילו לישראל אסור בנתערב ספק פסול אבל כי מעיינת תראה ותבין דל"ק מידי דכאן מדבר היכא שנתברר לב"ד ע"פ עדים כשרים שנתערב בה ודאי ממזר או אפילו ספק ממזר הילכך אסור אפילו לישראל לישא מהן לכתחלה ואע"ג דאיכא ספק ספיקא דכיון דהולד הוי ספק ממזר פשיטא דאסור לכתחלה אבל לעיל בסימן ב' לא מיירי בדאיכא דבר ברור שנתברר לב"ד אלא קול של ערעור בלבד דמערערין על משפחה זו שנתערב בה ספק פסול הילכך א"צ לרחקה דאפילו את"ל דאמת היה שנתערב בהם פסול מכל מקום כיון דטהורין הן לעתיד לבא אין לחוש גם עתה דמשפחה שנטמעה נטמעה וכבר הארכתי בזה בסימן ב' בס"ד ואפילו לפרש"י בפ' עשרה יוחסין אמתניתין דהנושא אשה צריך לבדוק ד' אמהות ומוקי לה רב בשקרא עליו ערער ופרש"י דב' עדים קראו עליו שמץ פסול ולא שמעידין עדות גמורה אלא יציאת קול עכ"ל אלמא דחוששין לקול הדבר פשוט דאפי' לרש"י אין חוששין לקול אלא לענין זה דצריך בדיקה בד' אמהות וכשבדקו ד' אמהות ולא מצאו פסול שוב אין חוששין יותר וכשרים להתחתן בהם דלא אשכחן בתלמודא דחוששין לקול לפסול אלא חוששין לו דצריך בדיקה ואם לא מצאו פסול אחר הבדיקה כשרין הן ולמדנו מכאן שמשפחה דהוחזקה בקול משנים קדמונית שנתערב בה פסול או ספק פסול ואין כאן עדות בדבר ברור וגם אי אפשר לבדוק ולעמוד על הבירור במה שיצא הקול לפני ק' שנה ויותר כשרין הן אין צריך לבדיקה אף לפרש"י כל שכן לפי' הרמב"ם והביאו רבינו בסימן ב' דלא חיישינן לערעור אלא אם כן שיעידו שנים שנתערבו בהן ממזר או ספק ממזר וכל שאין כאן עדות אין חוששין לשום קול כל עיקר הנלפע"ד אמת בלי שום ספק כתבנו. שוב ראיתי שהרב מהרש"ל התעורר בקושיא זו בדברי רבינו ממ"ש בסי' ב' למ"ש כאן וכתב דאיכא ט"ס בדברי רבינו כאן ולפי שלא נראו לי דבריו לא כתבתים:
נחלת הכלל · Tur Even HaEzer, Vilna, 1923
דרכי משה · אבן העזר סימן ז׳
א׳
וכן הוא דעת ר"י א"ז להכשיר עכו"ם במל"ת בעדות שבויה:
ב׳
כתב בהגהת אלפסי פ"ב דכתובות וז"ל ונראה בעיני שהנשים שאין נאמנים לומר מת בעלה כגון חמותה וצרתה וכיוצא בהן נאמנים להעיד על השבויה שלא נטמאת שאין לחוש בזה שהן באות לקלקלה כמו שיש לחוש בא"א עכ"ל:
ג׳
ופשוט הוא שזה תולה בפלוגתא דרבוותא דלעיל אי מדמין עדות שבויה לעדות אשה. כתב הר"ד כהן בית ח' דפשיטא דמל"ת אינו נאמן אלא להקל ולא להחמיר וכ"כ הרשב"א בתשובה וכן כתב המרדכי בשילהי יבמות לענין עדות אשה:
ד׳
והר"ד כהן האריך בית ח' בדין שבויה וכתב דאם נשאת בפומבי ובפרהסיא בפני קהל ועדה שכל הקהל הם במקום ב"ד שבעירם אין לך באה בפני ב"ד שבעירם ואומרת להם טהורה אני והתירוה ב"ד להנשא ונשאת גדולה מזו דנישואה שנשאת לפניהם הרי היא כאומרת להם שטהורה היא ואם התירוה לינשא ונשאת ועיין שם שהאריך בזה וכתב שאפילו נשאת בלא התרת ב"ד עדיף מהתירה ב"ד לינשא ולא נשאת עדיין דאמרינן לא תצא מהתירה הראשון וע"ש דמחלק בין זו לנשבית אחר שנשאת אסורה לבעלה:
ה׳
ובתשובת הר"ד כהן בית ח' כתב על הכהן שראה אשה שנשבית ונשאה ופסק דא"צ לשאול ולדקדק למה נשאה דמסתמא אמרינן דיודע בה דמשראה אותה לא נטמאה וקודם שראה אותה לא היה יודע בה אדם אלא היא אומרת שנשבית ואמרה טהורה אני וע"ש כי האריך ודבריו צ"ע לדעתי:
ו׳
וכ"כ הרמב"ם פי"ח דאסורי ביאה דאפי' אשה מתירתה אע"פ שעד כשר מכחישה וכ"כ הר"ן פ"ב דכתובות ואין חלוק אם העד המתירה העיד תחלה או האוסרה כדמוכח שם בר"ן דף תע"ט ע"א:
ז׳
במ"מ פי"ח דהא"ב בשם הרשב"א האב האומר על בתו בעלתי ביאת איסור אינו נאמן עכ"ל מ"כ בהגהות אלפסי פרק האשה שנתארמלה השבויה שאומרת טמאה אני נאמנת לאסור עצמה לבעלה אפלו נגד עד אחד המעיד להתירה ואם שנים הם מעידים עליה שהיא טהורה לאו כל כמינה לאסור עצמה על בעלה ואם פנויה היא נאמנת על עצמה יותר מק' עדים עכ"ל:
ח׳
כ' בתא"ו נכ"ג ח"ד י"א דהא דאמרינן ע"י ממון מותרת דוקא שיש לו עליה או על בעלה ממון שירא להפסיד ממונו אבל הני נשי דגנבוה גנבי או תפסוה כדי שיפדוה אסורה שאינו חסר משלו שום דבר מכיסו עכ"ל ובתוס' דעכו"ם בפ' אין מעמידין משמע דכה"ג אסורה לכהן ומותרת לבעלה ישראל וע"ש דף כ"ג:
ט׳
ובפסקי מהרא"י סי' צ"ב פסק כתוס' ואשירי ע"ש:
י׳
כ' בפסקי מהרא"י סי' צ"ב הא דבעינן שנגמר דינן להריגה דווקא שהנשים יושבות מחמת פשע בעליהן אז צריך שנגמר דינן להריגה אבל אם הנשים פשעו בעצמן ורוצין להרגן אע"ג שלא נגמר דינן להריגה אסורות על בעליהן עכ"ל ומ"מ כתב פי"ח דעת הרי"ף והרמב"ם דלא בעינן כלל נגמר דינן להריגה אפילו ביושבת מחמת בעליהן ודעת התוספות והרא"ש והר"י כדעת הטור כתב בפסקי מהרא"י סי' צ"ב תשובת ר' שמחה כל מקום שהיא סבורה לחזור ע"י פדיון מותרת דודאי לא נתרצה לזנות ואעפ"כ ולא מלאני לבי להקל להתיר כולי וע"ש בתשובת מהרי"ל סי' פ"ב:
י״א
ובמהרי"ק שורש ק"ס משמע דיש להחמיר לינשא לכתחלה לכהונה:
י״ב
ועוד כ' בת"ה סימן רמ"ב אשה הרגילה להתייחד בבתי עכו"ם ולפעמים בלילה כמו ביום ע"י משא ומתן שיש לה עם עכו"ם וע"י כך באת לידי תפיסה שנחבשה יחידי בין העכו"ם דאין לאוסרה מחמת המעשים שהריעה לעשות כיון שאינה בידים כמו הנחבשת שהרי נתייחדה מרצונה ושרי אפילו לכהן ויש מחמירין (אפילו) באשת כהן אם נתייחדה בין העכו"ם ושהתה זמן רב ומ"מ נראה אם נתנה אמתלא למה נתייחדה כ"כ לזמן מרובה דהמיקל בה לא הפסיד אבל נראה דעובדת ע"ד מקרי עכ"ל.
י״ג
וכתב דיש חולקים ומתירים אותה וכתב הרא"ש בתשובה כלל נ"ט סי' א' אשה שהמירה ובת אחותה העידה עליה שלא זנתה נאמנת ובתשובת הרא"ש כלל ל"ב סי' י' על נשים שהמירו בשעת השמד מפני אימת מות ובאשר מצאו נס והמלטה חזרו לדת האמת מותרות לבעליהן דהא קודם שהמירה לא היתה ניצלת במה שתתרצה להם לזנות ולאחר שהמירה למה לה להתרצות ולא חיישינן שמא הפקירו עצמם שהרי רואים שלבה לשמים ומיד שהיתה יכולה לברוח ברחה וכתב שם דאף כתובתה לא הפסידה וכן משמע בהגה"ת מרדכי דכתובות ע"ג דף תקמ"ח ועיין בזה תשובה בהגהת מרדכי דקדושין ע"ב סי' תרס"ה ובת"ה סימן רמ"א האריך הרבה בדבר וצידד צדדים להתיר והכלל העולה מדבריו דכל האשה שנחבשה מחמת שמדות ועומדת בענויין וסיגופין כדי להמית מותרת לבעלה ישראל אבל לבעלה כהן צ"ע להתירה ואם המירה מחמת אונס ומיד שיכולה לברוח ברחה מותרת לישראל בעלה ואסורה לכהן אבל היתה יכולה לברוח ולא ברחה נראה דאפי' לבעלה ישראל אסורה אמנם בגזירת אוסטרייך הותרו ע"פ גדולים ג"כ לבעליהן אפילו לכהנים ואפשר נתנו הני נשי אמתלאות לדבריהם כו' וע"ש כי האריך ול"נ דאפשר הגדולים שהתירו לאו מדינא אלא משום צורך שעה שראו שיש ח"ו לחוש לעתיד לנשים שאם ידעו שלא יחזרו לבעל נעוריהן שלא יקלקלו ולכן הקילו וא"ל מנ"ל לומר כן דיש להקל בחשש איסור דאורייתא נ"ל דסמכו אהא דאמרינן כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ויש ביד ב"ד לאפקועי קידושין מינייהו והוי כפנויות ואף אם זנתה מותרת לבעליהן כנ"ל ומהרי"ק שורש ק"ס כתב על אשת כהן כולי שהלכה לבין העכו"ם ואמרה להמיר ואח"כ חזרה בה והתירה לבעלה כי הואיל ועדיין לא עשתה מעשה עדיין לא מקרי מומרת וכתב שם דכן הוא כסימני א"ז וכ"ע שם דאם נתיחדה עם עכו"ם אדעתא דזנות אסורה לכהן וע"ש כי האריך בדינים אלו וצ"ע מ"ש כהן או ישראל הואיל ונתייחדה לשם זנות כתב עוד דכל מקום שאנו מתירים באשת ישראל מטעם שאנו אומרים שלא נבעלה כלל גם אשת כהן שריא דאין חילוק בין כהן לישראל אלא לענין אונס בלבד ועיין במרדכי סוף פרק י' יוחסין מדינים אלו.
י״ד
ע"ל סי' קמ"ז דאשת כהן שיצאו עליה שם קול זנות חוששין לבניה משום חללים:
נחלת הכלל · Tur Even HaEzer, Vilna, 1923
פרישה · אבן העזר סימן ז׳
א׳
יתירה מבת וכו' דפחות מכאן אין ביאתן כלום ולא נעשית זונה ואע"ג דגבי גיורת ומשוחררת אסרינן לכהן אפי' פחות מג' שנים ויום א' התם היינו טעמא משום דילדי זנונים המה כמ"ש בסימן שקודם זה:
ב׳
ואם יש עדים לאו דוקא עדים דאפי' בא' נמי סגי כדלקמן בסמוך:
ג׳
אפי' אשה או עבד כו' דבשבויה הקילו חכמים שיהיו אפי' פסולי עדות נאמנים ואפי' בא' מהם:
ד׳
אבל בנה ובתה כו' אין נאמנים מפני שלבה גס בה ותשמש בפניהן ושתקי:
ה׳
ה"ג יצאתי לשאוב מים דעתי על אמי ללקוט עצים דעתי על אמי כו':
ו׳
לא היה נותן בה מעותיו דהיה ירא דלמא יבאו עדים ויאמרו שנבעלה:
ז׳
וכתב הרמב"ם אפילו כו' מתירין אותה מיד דבשבויה הקילו.
ח׳
אפי' יש ע"א שמעיד פי' אפילו קודם שבאה לב"ד אפ"ה נאמנת לומר טהורה אני במגו דאיבעי אמרה שאינה שבויה להכחיש העדים ואע"ג דבנסכא דר' אבא מצריכי' לשלומי להחוטף ולא אמרי' דיהא נאמן אפי' בשבועה להכחיש העדכמ"ש בח"מ סי' צ' סכ"ב ובסי' שס"ד שאני הכא דבשבויה הקילו:
ט׳
ועד אחד מעיד כו' ואע"ג דאיכא למימר אוקי חד להדי חד וישארו ב' עידי שבויה אפ"ה נאמנת דכל מקום שהאמינו חכמים ע"א הרי הוא כב' ואין ע"א במקום שנים ועיין בכתובות דף כ"ג לכי דברי רב פפא ושם מוכח דאפילו בא עד הטומאה תחלה משום דבשבויה הקילו שהרי בעדות אשה שמת בעלה אין הדין כן וק"ל מ"ו רש"ל: אלא בענין אישות לומר על בתו בעודה קטנה או נערה קדשתיה שהרי בידו לקבל קידושין בלא דעתה כ"פ):
י׳
דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה פי' לזה נתתי אותה ואז היא אוסרת לכ"ע לבד מבעלה:
י״א
אבל לא לפסלה משום זנות וא"ל דלעיל בסי' ד' שהאמינ' התורה לומר על העובר או על אחד מבניו שאינו בנו והוה ממזר על פיו די"ל דלעיל אינו מעיד על הולד אלא שאומר שאינו ממנו וממילא הוה ממזר אבל הכא שבא להעיד על הבת עצמה אינו נאמן וי"א דשאני הכא דיש לה חזקת כשרות אבל ז"א דהא גם בהוחזק בנו גדול נאמן לפוסלו:
י״ב
בשביל ממון מותרת אפילו לכהונה פרש"י דמרתתי להפסיד ממונם דמיירי שידי ישראל תקיפה על עכו"ם ועד"ר ) ובריש הסי' שאוסר בשבויה היינו שאנו רואים שידם תקיפה או ע"ד שכתב רמ"א שנתבאר בדרישה ע"ש כ"פ):
י״ג
כגון שבעלה רוצח ודרך המלכות להפקיר ביתם ונשותיהם וחיישינן שמא מחמת פחד נפשה נתרצית להם למצא חן בעיניהן לפיכך אסורה אפי' לבעלה ישראל והמ"מ מפרש שגם הנשים נתפשות מפני שחושדין אותן שיודעות במעשה בעליהן ומסייעות אותם ולכך גם הן בספק סכנת נפשות ועד"ר:
י״ד
אפילו ע"י ממון אסורה לכהונה אבל לא לישראל דבשביל ממון לא מפקירה עצמה לזנות עמהן שאין אנו חושדין אותן בכך אלא הם יזנו עמה בחזקה מאחר שידם תקיפה עלינו:
ט״ו
כל הנשים שבה פסולות לכהונה כו' חוץ מפחותות מבת ג' שנים ויום אחד: שמא נבעלו לכותי' וא"ת מ"ש מיין דכתב רבינו בי"ד סי' קכ"ט דבשעת מלחמה לא חיישינן שמא נסכו היין וי"ל לנסך אין להם פנאי ולבעול יש להם פנאי דתקיף להו יצרייהו:
ט״ז
לשון הרמב"ם עיר שנכבשה כו' גם בגמרא נזכרו חלוקות אלו ולא נקט ל' הרמב"ם אלא משום קצת פרטי דינים ועיין בב"י:
י״ז
הרי זה מציל על הכל דעל כל אחת ואחת אמרינן שמא נחבאת ואת"ל לא נחבאת שמא לא נטמאת:
י״ח
אלא אומרת לא נחבאתי כו' דנאמרה כמיגו דאי בעיא אמרה נחבאתי
י״ט
מותר לדור עמה בחצר הואיל שלא נאסרה עליו אלא משום ספק מותר לדור עמה בחצר אחד אבל כשגרשה שנאסרה עליו בודאי מחמירי' טפי ולא ידור עמה בכל אותו מבוי כדלעיל סי' ו':
כ׳
הולד חלל יליף לה מדכתיב ולא יחלל זרעו (ולא כתיב ולא יחלל בנו כ"פ) דמשמע אפי' נקבה:
כ״א
והיא עצמה נתחללה בביאתו פי' אם היא אלמנה לכ"ג אסורה לכ"ה ובגרושה וזונה יש נפקותא בענין התראה וגם נאסר בתרומה משא"כ בגרושה וזונה (פי' שאם היא בת כהן ולקחה לאיש ונתגרשה וחזרה לבית אביה דאז היא אוכלת בתרומה ואם נבעלה לכהן נתחללה ואסורה בתרומה כ"פ) וכמ"ש בסמוך. ושהיא עצמה נתחללה יליף לה בגמ' מקרא (מדכתיב ולא יחלל משמע מה שהיה כשר מתחילה נתחלל ע"י ביאה זו דהיינו היא אבל הזרע מחולל מעיקרו שלא היה כשר מעולם וזה נלמד מדכתיב זרעו כ"פ):
כ״ב
והוא שיהיה כהן מבן ט' שנים כו' דפחות מכאן לא מקרי ביאה כאשר כתבתי כמה פעמים:
כ״ג
כהן שבא על אחד מן העריות אין הולד חלל (נלמד מיתורא דקרא דכתיב חללה בכ"ג והיה לו ללמוד מכהן הדיוט בק"ו וגם כתב התורה חללה אחר איסור אלמנה וגרושה ולא כתב אחר זונה שמצינו זנות פוסל בישראל לומר לך שאין נקראת חללה אלא מביאת פסול לכהונה לבד ולא מביאת איסור הנוהג אף בישראל כ"פ) פי' אם נתעברה ממנו בביאה ראשונה:
כ״ד
אין הולד חלל אע"ג דהוי ממזר ומאי נ"מ אם יהיה חלל או לא יהיה י"ל דנ"מ לענין התראה ומלקות דאם בת היא וכהן בא עליה אין מתרין בו משום חללה אלא משום ממזרת ואם התרה לו משום חללה ולא משום ממזרת אינו לוקה ואם זכר הוא ובא על בת ישראל לא נעשית חללה ללקות לכהן שבא עליה משום חללה אבל אם הוא חלל נעשית הבת ישראל שבא עליה חללה וחייב הכהן שבא עליה אחר כך משום חללה לאפוקי ממזר שבא על בת ישראל אע"פ שפסלה לכהונה כמו שאכתוב בסמוך בדרישה לא נעשית חללה:
כ״ה
ואם חזר ובא עליה הולד חלל וכן אם בא על יבמה לשוק אבל הבא על הגיורת או משוחררת הולד חלל כך הגיה ב"י וה"פ כהן שבא על אחד מן העריות דחייבי כריתות אין הולד חלל דאין חלל אלא מפסולי כהונה אבל עשאה זונה כדין הבא על חייבי כריתות דעשאה זונה ואם חזר ובא עליה פי' בין הוא בין כהן אחר הולד חלל דהשתא הוה פסולי כהונה ונ"מ לענין התראה ומלקות כדפרי' וכן אם בא על יבמה לשוק פי' בפעם ראשונה אין הולד ממנה חלל דאין חלל אלא מפסולי כהונה אבל נעשית זונה הואיל שאין הקידושין תופשין בה כדלעיל בסי' זה ואם חזר ובא עליה בין הוא בין כהן אחר הולד חלל לענין התראה ומלקות. אבל כהן הבא על גיורת ומשוחררת אפילו בביאה ראשונה הוי הולד חלל דגיורת נחשב כוונה והוה מאיסורי כהונה:
כ״ו
חלל שנשא כשרה זרעו כו' דכתיב לא יחלל זרעו מקיש זרעו לו מה הכהן כשנשא גרושה זרעו ממנו מחולל בין זכר בין נקבה דכתיב לא יחלל זרעו אף זרעו בנים שיולדו מאותה זרע הם חללים בין זכר בין נקבה (פי' ואפילו בן בנו עד סוף כל הדורות בתו פסולה כ"פ):
כ״ז
ה"ג עד סוף כל הדורות כגון בנו ובן בנו כו' ור"ל דוקא בזכרים כגון בנו כו' אבל בנקבות יש הפסק כמו שמפרש ואזיל:
כ״ח
אבל בתה של אותה הבת כשרה לכהונה כו' בגמרא יליף לה מג"ש בפ"י יוחסין דף ע"ז:
כ״ט
פגום הוא לכהונה והיא נתחללה בביאתופי' ואינה אוכלת שוב בתרומה ואסור לינשא שוב לכהן וז"ל רש"י פגום הוא לכהונה לאו דוקא דהא פשיטא בן הכותי לאו כהן הוא ואי משום דלא לישא כהנת כיון דמותר בישראלית מותר נמי בכהנת דאין קדושות בנשים דאפי' כשרות מותרות להנשא לפסולים אלא משום בתה נקט דאם תלד בת פסולה לכהונה:
ל׳
וכן גר עמוני מואבי מצרי ואדומי כותי ונתין וממזר שבאו על בת ישראל הולד פגום והיא נתחללה כך גרסי' בספרים ישינים וברייתא היא בפ"י יוחסין ובפ' אלמנה לכ"ג ומ"ש הולד פגום האי פגום לא דמי לפגום האמור גבי כותי ועבד הבא על בת ישראל דפגום לכהונה קאמר אבל פגום דקאמר הכא פסול לבא בקהל קאמר כדפרשי' לעיל בסי' ד' דהיכא דתפסי קידושין "יש עבירה הולד הולך אחר הפגום וק"ל מ"ו רש"ל ועד"ר:
ל״א
והיא נתחללה בביאתו פי' נתחללה שלא תאכל שוב תרומה ולהנשא לכהונה דכל הני פסלי האשה שבאו עליה מן הכהונה ובפ' אלמנה לכ"ג יליף לה מקרא עיין בדרישה:
ל״ב
ספק גרושה או ספק חלוצה צ"ל או ספק זונה וכן הוא במיימוני דלפי מ"ש מ"ו בסמוך דבבן חלוצה ודאי שנטמא לוקין אותו מלקות ממש וא"כ מכ"ש בבן חלוצה ספק ואיך מסיק דאם נטמא אין לוקין אלא מכות מרדות והרמ"א כתב בהגהותיו או ספק חלוצה נ"ל לפי דבריו שכ"כ לפי שאין נפקותא בזמן הזה בין ספק גרושה או ספק חלוצה הואיל שאין לוקין בזמן הוה מלקות ממש אלא מכת מרדות:
ל״ג
או נשא גרושה לוקין אותו מכת מרדות ע"ל סימן ג' דכתב בנתערב ולד כהן עם ולד ישראל והגדילו כו' עד ואם נשאו גרושה מוציאין ואין לוקין ולא כתב שם דלוקין אותו מכות מרדות נ"ל דשם לשון הרמב"ם תפס בכל אותו הסימן והרמב"ם קיצר וכאן רבינו פירש דבריו וכתב דאין לוקין אבל מכין מ"מ:
ל״ד
וכן הדין בחלל של דבריהם פירוש אע"פ שאין בו ספק אפ"ה נותנין עליו חומרי כהנים וישראלים ומ"מ אינושוה לגמרי לפסק דלעיל דהכא אם נטמא או נשא גרושה מלקין אותו מלקות ממש דמן התורה כהן גמור הוא ומ"ש וכן הדין לענין לכתחילה הן שוין וק"ל מור"ש ומיהו ק' דלפ"ז ה"ל לרבינו לכתוב גם דין ספק חלוצה לאשמעינן דאפילו בספק חלוצה אין מאכילין תרומה לכתחילה ושאם נטמא לוקין אותו מלקות לכן נלע"ד דעדיף טפי שלא להגיה הספרים ורבינו אשמעינן ברישא רבותא דאפילו בספק חלוצה דהיא כהן גמור אפ"ה אין מאכילין תרומה וס"ל דג"כ אין לוקין אותו ואפשר דה"ט דחכמים השוו מדותם דאם ילקו אותו יאמרו שהוא כהן גמור ויבואו להאכילו ג"כ בתרומה ובסיפא אשמעינן דאפי' ודאי בבן חלוצה לא מחשבינן ליה כחלל גמור דמותר לטמאות ולישא מפסולים אלא נותנין עליו כל החומרות והשתא יתיישב ג"כ ל' רמ"א ז"ל (הרי הוא כזר ר"ל כישראל לכל דבריו נושא גרושה ומטמא למתים כ"פ).
ל״ה
אע"פ שהורתה ולידתה בקדושה חזר וכתב זה אע"פ שכבר כתב אפילו עד כמה דורות וזה א"א שלא יהיה הורתן ולידתן בקדושה חזר וכתב משום סיפא ואם ניסת לכהן לא תצא פי' אפילו בת גר וגיורת ראשונה וזהו דוקא אם הורתה ולידתה של אותה הבת בקדושה כמ"ש הרמב"ם והביאו הב"י דאל"כ אפילו נישאת תצא דכבר נתבאר דגיורת אפילו פחותה מג' פסולה לכהונה:
ל״ו
לפיכך כהנת מותרת בגר פי' שס"ד הואיל וכהן אסור בגיורת ואפי' פחותה מבת ג' שנים ויום א' ה"א דגם הכהנת אסורה לגר מטעם זה:
ל״ז
כל אלמנה שמאותה משפחה כו' פי' כל אלמנה שידוע שנולדה קודם שנתערב בה הספק דליכא לספוקי שהיא עצמה באה מזרע של אותו ספק ולכך אם נשאת לא תצא שהרי מצד עצמה ודאי כשרה היא אלא שיש לספוקי בה שמא אשת אותו ספק היתה ולכך לא תצא משום ס"ס חדא שמא אינה אשתו של אותה ספק חלל ואת"ל שהיה אשתו שמא הוא לא היה חלל אבל הבנותהנולדות מאותה משפחה משעה שנתערב בה ספק חלל אפילו נשאת תצא כיון דליכא בה חזקת כשרות דגופא ודייק לישניה (ר"ל לישניה דהרמב"ם בפי"ט דא"ב והוא ל' ב"י כ"פ) דסבר הכא דברישא גבי ספק נקט אלמנה ובסיפא גבי ודאי דאפילו נשאת תצא כתב כל אשה מהם אסורה כדי לכלול גם הבת דבכלל אשה בין אלמנה בין בת ב"י. גם י"ל מ"ש אלמנה שמאותה משפחה ר"ל שנשאו אנשים מאותו משפחה והן ממשפחה אחרת (ובאלו אמר כל אשה כשרה שנשאת לאחד מאותה משפחה ונתאלמנה כ"פ) ובזה קמ"ל רבותא וק"ל:
ל״ח
ואפי' ישראל שנתערב בה איסור שאסור לישראל כו' כן היא גירסא הנכונה דלא גרסינן ספק איסור דאל"כ הוי אסור לישראל ליקח אשה דמשפחה שנתערב בה ספק איסור ולעיל בסי' ב' כתב משפחה שנתערב בה ספק פסול אין צריך לרחקה שכולן כו' ועיין בדרישה:
נחלת הכלל · Tur Even HaEzer, Vilna, 1923
על הסימן הזה
טור אבן העזר סימן ז׳, מתוך חלק אבן העזר. ארבעת הטורים לרבינו יעקב בן אשר, בעל הטורים, הם מיסודות ספרות ההלכה - פסקי ההלכה ערוכים ומסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים, וספר זה הוא שעליו נבנה השולחן ערוך שהלך אחר סדר סימניו. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
טור - ארבעה טורים, רבינו יעקב בן אשר - נחלת הכלל
