איזו נקרא זרע קיימא לפטור מן היבום - שולחן ערוך אבן העזר סימן קנ״ו

זרע ממזר. היינו בחבושי' בבית אסורים יחדיו דאל"כ יש לחוש שמא זנתה עם אחר כמ"ש בסעיף ט' וכ"כ המ' ואגודה:

בנו מהשפחה. דקי"ל הולד כמותה ולא נקרא זרעו ודעת י"א משפחתו פוטר עיין דין זה ברמב"ם פ"ד ה' נחלות ובפ"י ה"ג ופ"א ה' יבום ובטח"ה סי' רע"ט ובטור זה סימן ט"ו וקמ"ט ולדעת המחבר עיקר כרמב"ם דס"ל אפילו משפחתו מסתמא בועל לשם זנות לכן כאן ובסימן ט"ו הביא דעת החולקים בלשון וי"א ובח"ה שם פסק נמי כרמב"ם דס"ל לענין ממון ירושה יש לחלק אם הוא בחזקת כשרות אז מוקמין חזקה שלו נגד חזקה שלה שהיא שפחה ונשאר מיגו דיכול ליתן הירושה למי שירצ' כמ"ש רפ"ד ה' נחלו' במגיד באריכות לכן פסק נמי בסימן קמ"ט הבא על אשה דעלמא לא אמרי' דבעיל לשם קידושין, מיהו י"ל דשם בסימן קמ"ט כ"ע מודי' דשם האיסור קל חיישינן שבעיל לשם זנות ועיין ב"ח ודרישה:

אבל מד"ס וכו'. עיין דינים הללו ברמב"ם פי"א ה' מילה ופ"א ה' יבום ופב' ב' ה' רוצח ופ"א ה' נחלו' ובפ"א ה' אבל, ועיין במגיד פ"א ה"י לרמב"ם דינים הללו חלוקים הם לפעמים סמכי' על גמרו שערות וצפרנים לבד אפילו הוא בן ח' בוודאי כגון לענין טלטול שבת אבל בשאר מקומות לא סמכינן על השערות אבל כלו חדשיו הוי ולד מעלי' מדאורייתא ומדרבנן אפילו לא שהה ל' יום ולא נגמרו השערו' ואם שהה ל' יום אפי' לא נגמרו שערות והוא בן ח' הוי נמי ולד מעלי' אף מדרבנן אלא באבל מקילין בשהה אף על גב דהרמב"ם איירי כאן בספק אם הוא בן ח' או בן ט' לאו דווקא ה"ה בוודאי בן ח' נמי סמכינן אם שהה שלשים יום אפי' לא גמרו שערות ואם גמרו שערות וציפורן לא סמכינן היינו מדרבנן אבל מדאורייתא אפי' הוא בן ח' ולא שהה אלא גמרו השערות וציפורן פוטר מחליצה ויבום ומה שפוטר מדאורייתא אם מת מיד כתב המגיד היינו בגמרו שערות וצפורן דאל"כ הוי כנפל אפילו בספק אם כלו חדשיו וטור בסימן זה לא כתב כלום כשהו' בוודאי בן ח' אלא בספק כתב אם גמרו שערות וצפורן ושהה שלשים יום פוטר מיהו מדכתב בטי"ד סימן שע"ד לענין אבלות דמתאבלים אם שהה אפילו הוא בן ח' נשמע מזה דה"ה דפוטר דהא הלכ' כמקיל באבל וראיי' לדבר דהרמב"ם פוסק לענין רציחה בן ח' ושהה ל' יום נהרג עליו ובאבל פוסק דאין מתאבלין עליו א"כ להטור באבל דמתאבלי' עליו מכ"ש דפוטר מיהו לשיטת התוספות דהלכה כר' אבוהו בן ח' אינו פוטר אפילו שערות וציפורן ושהה ל' יום עד שהוא כ' שנים כי לפירוש התוס' איירי ר' אבהו לענין אם הוא בן קיימ' ולא כנ"י שפי' דר"א איירי לענין אם הוא גדול וכן בתשו' ריב"ש סי' תמ"ו כתב לרבנן בן ח' בודאי מהני גמרו השערו' וציפורן ושהה ל' יום ובספקו' אלו דצריכ' חלוצה הוי ח"פ וצריכ' לחזו' ע"כ האחי' עיין תשו' מהרשד"ם ובתשו' בן ששון סימן כ"ט וסוף דבריו שם קאי על תחלת דבריו ולא על מי שנשב' ובנ"ש דף ע"ח לא הבין יפה ולכאורה תמוה למה הוי חליצה פסול' ממ"נ אי ולד מעלי' הוא א"צ חליצה כלל ואי לאו ולד מעליא הוי אז הוא חליצה כשירה:

עד שיודע בוודאי שכלו לו חדשיו. ואם בעלה כאן א"א לידע שכלו חדשיו כי שמא נתעברה אח"כ ואם אינו בכאן י"ל דחיישינן שמא בא אצלה ואפשר דחיישי' שמא בא ע"י שם כמ"ש בסי' ד':

גמורים. היינו לשיטת הרמב"ם בענין ט' חדשי' כל חדש ל' יום ולא אמרי' שיפור' גרם ולרמב"ן אמרי' שיפורא גרם אם נתעברה סוף חדש וילדה בתחל' חדש ט' הוי ולד קיימ' אף על גב דאינו אלא ז' חדשי' ושני ימים ורשב"ץ שהבי' בהג"ה ס"ל נמי דבעינן חדשי' שלמים של ל' יום ולא אמרינן שיפורא גרם אלא ס"ל יולדת לתשע' יולדת למקוטעין ולא בעינן החדש ט' במלואה:

וי"א דווקא שגמרו וכו'. היינו בשהה ל' יום וגמרו והב"י תמה על הטור מנ"ל דין זה ובאמת לק"מ כי כ"כ כמה פוסקי' ועיין בנ"י דרשב"ג קאי על דברי רבי וצריך לגמרו ושהה, ולשיטת התו' והרא"ש איירי רשב"ג בין שהוא בודאי בן ח' ובין שהוא ספק בן ח' ש"מ אפי' בספק צריך שהה ל' יום וגמרו, פסק בט"ז אם הוא חי ל' יום ומת ולא בדקו אם גמרו שעריו וצפרניו סומכי' על דעה קמייתא שהוא בן קיימא דהא מדאורייתא פוטר משיצא חי לאויר העולם:

דאפי' אם נולד מת. דין זה צ"ע ועיין תשובות בן לב ח"ג דף מ"א:

אינה נאמנת. ואם הוא אומר שכלו חדשיו נאמן תשובת רשב"ץ והיא אינה נאמנת להקל אבל להחמיר שלא תתיבם נאמנת:

מותרת לבעלה. אף על גב תרי ותרי ונשאת לאחר קי"ל תצא כמ"ש בסי' מ"ז משום דאיירי כאן בנגמר שערות דהא דין זה הוא תשו' הרא"ש ולשיטתו בעינן ל' יום וגמרו שערות וכ"כ ב"ח מ"ה אף לכת שני האומרים שלא חי ל' יום מ"מ מדאוריית' ולד מעליא הוא כמ"ש לעיל ואם לא גמרו אז לכת א' האומר שחי ל' יום מותרת לשיטת הרמב"ם ולכת שני הוא ספק אף על פי שלא חי ולא גמרו שערות מ"מ ספק הוא שמא כלו חדשיו יש לומר בכה"ג לא תצא גם הרוב מסייע דרוב הנולדין של קיימא הם מיהו לדינ' בכה"ג תצא דהא להרא"ש לכל כת הוא ספק ולרמב"ם איכא לספוקי לכת האומרים דלא היה חי ל' יום, ואם ע"א מעיד או אשה לחברתה שכלו חדשיו עיין ס"ק י"א:

נאמן לפטור. הטעם הוא דנאמן במיגו דיכול ליתן לה גט אף על גב בעלמא קי"ל דלא אמרינן מיגו נגד החזקה כאן לא הוי נגד חזקה דהא לענין בנים אין לו חזק' דיכול להיות דיש לו אחין ויש לו בנים ואיירי כאן דלא היה חזקה דאין לו בנים אלא לא היה מוחזק דיש לו בנים וכשאינו מוחזק בבנים לא דמי לחזקה דאין לו בנים כ"כ הנ"י, א"כ במוחזק דאין לו בנים אין נאמן במיגו דהוי מיגו נגד חזק' אבל המגיד כתב בשם הרשב"א אף במוחזק דאין לו בנים נאמן כי בנים בדידי' תליא והוא אמר יש לי בנים ועיין סימן שאח"ז ותוס' כתבו פ' האומר לתירוץ אחרון בעת מיתתו אינו נאמן לומר יש לי בנים דאז לא שייך מיגו הנ"ל די"ל דאין לו כח ליתן גט, והרמב"ם רפ"ג ה"ג משמע אפי' בעת מיתתו נאמן וכן הוא לדעת הר"ן שלא כ' אלא תירוץ ראשון של תוס', ואם בתחלה אמר יש לי בנים לא היה כאן עדים אלא חזקה ואח"כ באו עדים דיש לו אחי' לפי גיר' הב"י מותרת והרא"ש כ' נמי כן להדיא אלא שם איירי כשהיא בחזקת היתר משא"כ כאן דמוחזק דיש לו אחים ואין מוחזק בבני' י"ל אם באו עדים אח"כ לא מהני מה שאמר כבר יש לי בנים מיהו לדעת הב"י וב"ח אף בכה"ג היא פטורה מיבום ומחליצה:

וי"א שאם יש עדים. כן כתב הטור בסי' זה ורי"ו ולא מצינו מי חולק ע"ז ומ"ש הב"י הרמב"ם חולק ע"ז ליתא כי הרמב"ם לא איירי כשיש עדים וכן כתב בתשוב' רש"ך ס"ב ס"ל ומ"ש הב"ח הפוסקים דס"ל במוחזק דיש לו אחים ואמר אין לו אחים נאמן כמ"ש בסימן של אח"ז ס"ל אף כשיש עדים דיש לו אחים נאמן לומר דיש לו בנים ליתא דהא הטור פסק בסימן זה בדין זה דאינו נאמן ובסי' שאח"ז הביא פלוגת' במוחזקת דיש לו אחים ואמר דאין לו אחים וכן רי"ו כתב אף לרבי דס"ל נגד חזקה יש לו אחים נאמן לומר דאין לו אחים מכל מקום נגד עדים דיש לו אחים אינו נאמן לומר יש לי בנים וע"כ צ"ל כיון דאינו מוחזק בבנים ועדים מעידים דיש לו אחים הוי כאלו עדים מעידים דהיא זקוקה ליבם, וא"ל א"כ נגד החזקה דיש לו אחים נמי לא יהא נאמן כיון דאינו מוחזק דיש לו בנים הוי כאלו מוחזק דזקוקה ליבם א"כ הוי כמיגו נגד חזקה וי"ל מיגו נגד חזקה בעי' דלא אפשיט' היא ועוד כאן לכמה פוסקים אמרינן מיגו נגד חזקה הואיל ויכול לעשות מעשה כמ"ש בסימן שאח"ז לכן אף לדעת המחמירין ס"ל דוקא כשהוא נגד חזקה ממש מחמירין כגון הוחזק דיש לו אחין ואמר אין לי אחים משא"כ בכה"ג אף על גב דמחמת דאין מוחזק בבנים הוי כאלו מוחזק דאין לו בנים לא מחמירין בזה, ולפי מ"ש בסימן שאח"ז יש בדין זה ד' אופנים חזקה יש לו אחים ואמר אין לי אחים היינו פלוגתא בטור בסימן שאח"ז וחזקה אין לו בנים ואמר יש לי בנים למ"ש להמגיד נאמן לכ"ע ולנ"י דמי לפלוגתא הנ"ל, וחזקה דאין לו אחים ואמר יש לי בנים נאמן לכ"ע, ועדים דיש לו אחים ואמר יש לי בנים למ"ש לכ"ע אינו נאמן:

אינו נאמן אח"כ. אבל אם אמר קודם שבאו העדים נאמן טור וב"י:

אמר בשעת קידושין וכו'. היינו במוחזק שיש לו אחים ואין מוחזק בבנים ואמר דיש לו בנים נאמן וא"י לחזור ולי"א דס"ל דחוששין לדבריו משמע דווקא כשחזר בעת מיתתו אז י"ל קושטא קאמר שלא יהא עון תלוי בו משא"כ כשחוזר שלא בעת מיתתו:

ויש חולקים. הב"י כתב דהרא"ש הוא החולק מהא דכתב בתשובה אשה אינה נאמנ' להעיד לחברת' שכלו חדשי הולד א"כ ה"ה ע"א אין נאמן כי בכ"מ דע"א נאמן ה"ה אשה נאמנת להעיד לחברתה וכ"כ בד"מ והרמב"ם דס"ל ע"א נאמן שניתן לבעלה בן א"כ ס"ל אשה נאמנת להעיד לחברתה שכלו חדשיו לכאורה קשה על הב"י וד"מ ל"ל לדייק כן מתשובת הרא"ש הנ"ל ת"ל הלא הרא"ש ס"ל כן להדיא דאין ע"א נאמן להתיר היבמה לשוק כמ"ש בפ' האשה וכמ"ש בטור סי' קנ"ח מכ"ש שניתן לו בן דאינו נאמן דגרע טפי דאין עביד לגלויי כמ"ש בהשגות הראב"ד רפ"ג, ומ"ש בדרישה ניתן לו בן עביד לגלויי אישתמיט' ליה דברי הראב"ד הנ"ל וכן קשה על הטור בסי' קנ"ח הביא פלוגתא אם ע"א נאמן להתיר לשוק ובסי' זה סתם ופסק כרמב"ם ע"א נאמן לומר שניתן לו בן ובסי' קנ"ח אישתמט' לב"ח מ"ש הטור בסי' זה וצ"ל דאיירי בהלך הוא ואשתו למ"י והעיד ע"א שניתן לו בן אז ע"א נאמן משום הרוב מסייע לעד דרוב נשים נתעברו ויולדות וכמ"ש ר"פ האשה בתרא מ"ה נאמן כאן ול"ד לדין דסי' קנ"ח מיהו מה שדייק הב"י מתשובות הנ"ל שפיר דייק דהא שם ג"כ הרוב מסייע שרוב נולדים הם של קיימא כמה שכתב בתשובות הרא"ש כלל כ"ב ומ"מ פסק דאשה אינה נאמנת ה"ה ע"א אין נאמן, לפ"ז מוכח לדעת הב"י וד"מ הנ"ל דיש לחלק בין אם רוב מסייע' לעד לבין חזקה מסייע לעד דהא ס"ל להרא"ש ע"א אין נאמן להעיד שמת בעלה ואח"כ בנה אף על גב החזקה מסייעת לעד ואם אין חילוק בדבר אכתי היה להם להביא ראייה מתשו' זו:

זה העובר ממני. מרמב"ם משמע אפי' לא דיימי מאחרים מ"מ אין פוטר אף על גב לענין תרומה פסק דלא חיישינן שמא זנתה מאח' כתבתי בסי' ד' תרומה בזה"ז דרבנן מ"ה מקיל וכ"כ ב"ח אלא קשה ליה למה פסק בארוסה שנתעברה דשדינן הולד אחר הארוס ולא חיישינן שמא זינתה עם אחר משום דסבר בארוסה איכא איסור דאורייתא חשש ממזר מ"ה קשה לי' כהנ"ל ובאמת לק"מ כי ספק ממזר מדרבנן הוא ואפשר דקשה ליה דהא הכל פסולים לה רק הארוס כשר למה היא נאמנת דהא דספק ממזר כשר מדאורייתא דווקא ברוב כשרים או מחצה על מחצה ולא ברוב פסולים מ"ה תירץ דנאמנת הואיל הארוס זה היתר לה שדינן אחר ההיתר אלא בסימן ד' כתבתי אף ברוב פסולים נאמנת להכשיר מטעם דאכתי ספק הוא שמא הלכה היא לבועל וקבוע כמחצה על מחצה דמי וע"ש מיה' מה שכתב הרמב"ם בפנוי' שאמר' מממזר נתעברתי דאמרינן שמא עם אחר זנתה קשה לשיטת הרמב"ם דס"ל בשפח' ליכא א"ד אבל דברי המחבר עולים יפה דס"ל לחלק בין א"ד לאיסור דרבנן ותרומה דרבנן היא לכן לא חיישי' שזנתה עם אחר וכאן איכא א"ד חיישינן ובפנוי' כשאומרת מממזר נתעברתי איכא חשש דאוריי' לכמה פוסקים כשישא שפחה ובארוס' כשרוצה להכשיר לא חיישינן שמא זינתה עם אחר דהא להכשיר מדאוריי' נמי כשר ולדעת הנ"י אפי' במיוחדת חיישינן שמא זנתה ג"כ עם אחר, ולרשב"א והרא"ש כל שבא עליה וא"י אם בא עליה אחר לא חיישינן שמא בא עליה אחר אפי' בא"ד, ולהמגיד אם בא עלי' ולא דיימי מעלמא לא חיישי' שמא בא עלי' אחר ועיין סי' ד': וי"א אפי' בזונה אחרת המיוחדת. מה שנרשם המ"מ פ"ג ליתא אלא הרא"ש בתשו' כ"כ דרמב"ם מודה במיוחד' והרא"ש לשיטתו כתבתי בסמוך:

אלא חולצת. משמע מרמב"ם והטור אפי' ראוי' היא לכהן מ"מ חולצ' וכן מוכח בש"ס ר"פ האשה דהקשה מסיפא ניתן לי בן ולא הקשה מרישא מבבא זו ש"מ דחולצת אפי' היא כשרה לכהונה וא"ל מאחר דחיישינן שמא משקרת א"כ אכתי קשה אתה מצריכה כרוז לכהונה שמא יבורר דמת הבן אחר הבעל ולא היתה זקוקה ליבם וצ"ל בכה"ג באמת היא אסורה לכהן דאם יבורר דלא היתה זקוקה ליבם ואמר דזקוקה שווי' לנפשי' חתיכה דאסורה לכהונה ועיין סי' קנ"ח אם ע"א מעיד שמת בעלה ואח"כ בנה ועיין בעל המאור פ' האשה דף תל"ה אם נשמע שמתו שניהם בעלה ובנה תו היא אינה נאמנת לומר שמת בעלה ואח"כ בנה וכן משמע מתוספו' והרא"ש שם דכתבו דהיא נאמנת מכח מיגו דאי בעי' היתה שתקה ולא היתה אומר' שמת בנה רק אמרה מת בעלה ממילא אוקמינן הבן בחזקת חי ואם ע"א יודע ממיתתם נתחבטו בזה גאוני ארץ הט"ז סידר ע"ז תשובה א' ודעתו להיתר ועיקר טעמו משום דאי הוי אמרו מת בעלי ואז היא בחזקת היתר ואפי' אמר ע"א להיפך לא מהני להוציא אותה מחזקתה כמ"ש בי"ד סי' קכ"ז למ"ש ר"ס קנ"ח בשם תוס' והרא"ש יש סתירה לזה:

בד"א כשהיתה פסולה וכו'. כן אוקמ' בש"ס מטעם דחיישינן שמא אמת דברי' ואינ' זקוקה ליבם ואתה מצריכ' כרוז לכהונה והרי"ף והרא"ש השמיטו סוגיא זו דאיירי דוקא כשהיא פסול' לכהונה או חבושין יחדיו משמע דס"ל דלא קי"ל כסוגיא זו אף על גב דבהלך עם צרתו כתבו דוקא כשהי' אסורה לכהונ' דשם הרוב מסייע דהיא פטור' מיבם דרוב נשים מתעברו' ויולדות ועדיין הוא חי משא"כ כאן הוא מת ואין רוב מסייע דמת אחר הבעל והנה תוס' ר"פ האשה כתבו דאיירי כאן דיש עדים דהעידו דמתו הבעל והבן מ"ה היא אינה נאמנת דאל"כ היא נאמנ' במיגו די"ל ניתן לי בן ועדיין קיים אז נאמנת כיון דהרוב מסייע לה דהרוב נשים מתעברות ויולדות מיהו למ"ש לעיל להרא"ש אפי' ע"א אין נאמן כ"ש היא בעצמ' וכן להרמב"ם דוקא ע"א או אשה לחברת' אבל לא היא לעצמ' וכן י"ל דתוס' כ"כ דווקא למ"ד דלא אזלינן אחר המיעו' אבל למסקנא דחיישינן למיעוט כמ"ש בסמוך תו אינה נאמנת לומר ניתן לי בן דחיישינן למיעוט וא"ל בניתן לי בן אז הרוב מסייע מ"מ אינה נאמנת ולמה לא חיישינן שמא ילדה ואסורה ליבם אף על גב החזקה מסייעה דמותר' ליבם מ"מ הרוב מכחיש החזקה כי היכ' לצרת' חיישינן שמא ילדה כן יש לחוש שמא ילדה היא ואסורה ליבם ויש ליישב:

ה"ז לא תחלוץ וכו'. הטעם אף על גב רוב מתעברות ויולדו' א"כ ע"פ הרוב היא פטורה מיבם חיישינן למיעוט משום חזקה מסייע' למיעוט ולא תחלוץ מטעם דאתה מצריך כרוז לכהונה וכתב ב"י בשם רי"ו נסתפק הרא"ש אם מהני כשנדרה אשה זו שלא תנשא לכהן, עיין רמב"ם פ"ג דלא חיישינן לצרתה במדינה אחרת הואיל ולא היה בעלה עמה:

יחדיו. עיין כנה"ג שכתב ויש לחקור וכו' ע"ש. ולא הבנתי חקירתו. דהא מפורש בגמ' דהוי אשת אח שלא היה בעולמו וכ"כ הרמב"ם והכ"מ פרק ששי מהלכות יבום עיין ודו"ק:

ממזר. היינו בחבושים בבית האסורים יחדיו דאל"כ יש לחוש שמא זנתה עם אחר ב"ש:

חדשיו. ואם בעלה כאן א"א לידע שכלו חדשיו כי שמא נתעברה אח"כ. ואם אינו בכאן י"ל דחיישינן שמא בא אצלה ואפשר דחיישינן שמא בא ע"י שם ע"ל סימן ד'. ב"ש:

יום א'. וכ"פ המריב"ל ח"ג סימן קי"ד. כתב מהר"ם מטראני ח"ב סי' קט"ו אפי' לדברי הרמב"ם דבעיא ט' שלמים. אם היו ט' חדשים מקוטעים ונתקדשה אפילו לישראל אם היבם אינו מצוי שהוא במד"ה ואינו יודע אם הוא חי או מת מותרת בלא חליצה ע"ש:

למ"ד יום. ואם הוא בודאי בן ח' מהני נמי אם שהה למ"ד יום וגמרו השערות וציפורן עיין ב"ש ס"ק ג':

וצפרניו. היינו בדשהה למ"ד יום וגמרו. ואם הוא חי למ"ד יום ומת ולא בדקו אם גמרו שעריו וצפרניו סומכין על דעה קמייתא שהוא בן קיימא דהא מדאורייתא פטור משיצא חי לאויר העולם. ט"ז ב"ש:

מד"ס. בספיקות אלו דצריכה חליצה הוי חליצה פסולה וצריכה לחזור על כל האחים. עיין מהרשד"ם חא"ה סימן צ"ב קנ"ח. והר"א ששון סימן כ"ט והרח"ש סימן (כ"ח) [נ"ח] הקשה עליו דממ"נ אינה צריכה לחזור על כל האחים דאי הוי ולד של קיימא אינה צריכה חליצה כלל. ואם אין הולד של קיימא הוי חליצה גמורה וא"צ לחזור על כל האחין. וכ"כ הראנ"ח סימן נ"ב. ומהריב"ל ח"ג סימן כ"ב. ודברי ריבות סימן קס"ג ועיין הרדב"ז ח"א סימן צ"ג. ובמקור ברוך סימן ז'. ולחם רב סימן קפ"ח. ובגנת ורדים כלל ד' סימן א'. ובתשובת חכם צבי סימן ק"ח העלה נמי דאינה צריכה לחזור על כל האחים ע"ש:

ואפילו. דין זה צ"ע ועי' תשו' מהריב"ל ח"ג דמ"א. ב"ש:

נאמנת. בתשובת הרא"ש כלל נ"ב מבואר דל"ד לעצמה אלא אפי' לאחר איתתא לא מהימנא. ועיין במהרח"ש סימן מ"א ובהר"א ששון סימן כ"ז דאין חילוק בין אשה אחת לשתי נשים ע"ש. ואם הוא אומר שכלו חדשיו נאמן רשב"ץ. והיא אינה נאמנת להקל אבל להחמיר שלא תתייבם נאמנת ב"ש ועיין ס"ק י"ב מש"ש:

בני. אנוס שאמר זה בני פוטר את אשתו מן היבום ולא חיישינן דלמא בנו מן הגויה הוא (מהרי"ל) [מהריב"ל] ח"ב סימן למ"ד כתב דחיישינן שמא בנו מן הגויה הוא וחולצת ולא מתיבמת. וכתב כנה"ג ונראה ברור דאם האנוס אומר שהו' בנו מן הגויה שנאמן וכ"כ הרמ"ט והרשד"ם ע"ש:

בנים. אבל אם אומר קודם שבאו העדים נאמן טור וב"י. כתב הראנ"ח ח"ב סימן ל"ה דוקא שיש לו בנים אינו נאמן אבל אם אמר זה בני אפילו יש עדים יש לו אחים נאמן ע"ש ועיין ב"ש:

ויש חולקין. הוא דעת הרא"ש שפסק בתשובה אשה אינה נאמנת להעיד לחברתה שכלו חדשי הולד א"כ ה"ה ע"א אינו נאמן כי כל מקום דע"א נאמן ה"ה אשה נאמנת להעיד לחבירתה. והרמב"ם דס"ל ע"א נאמן כ"כ ס"ל אשה נאמנת להעיד לחברתה שכלו חדשיו ועיין מ"ש הב"ש ועיין מה שתמה הכנה"ג דף י"א ע"ב סעיף כ"ו ודו"ק:

מתייבמת. אפי' ראויה היא לכהן מ"מ חולצת כן מוכח מש"ס דיבמות דף קי"ט ע"ב דהקשה מסיפא ניתן לי בן וכו'. ולא הקשה מרישא מבבא זו ש"מ דחולצת אפילו כשרה לכהונה דשוויא אנפשה חתיכה דאיסורא לכהונה ב"ש. ועיין סימן קנ"ח אם ע"א מעיד שמת בעלה ואח"כ בנה. ואם נשמע שמתו שניהם בעלה ובנה תו היא אינה נאמנת לומר שמת בעלה ואח"כ בנה עיין בעל המאור פרק האשה ועיין תוספת ד"ה אמאי הלך אחר רוב נשים וכו' דף קי"ט ע"א ומ"ש המרש"א שם. ואם ע"א יודע ממיתתם נתחבטו בזה גאוני ארץ. וט"ז מתיר. וב"ש סותר דבריו ע"ש:

עדים. עיין מ"ש הב"ש. כתב הרמ"ט ח"ש סימן פ"ג מי שבאה שמועתו מארץ רחוקה הרבה. והיה לו בנים כאן ומתו ולא נודע אם מת הוא קודם או הם אין לחוש לזה וחולצת. ואעפ"כ ראוי שתאסור עצמה על הכהנים ע"ש. והב"י בשם רבינו ירוחם כתב דנסתפק הר"ש אם מהני כשנדרה אשה זו שלא תנשא לכהן ע"ש:

אחיו מאביו. י"ז ב' ל"ט ב' ושאר מקומות:

ולא כו' כמ"ש בס"ב:

מצוה כו'. ל"ט ב':

בין כו'. י"ג ב' ועבה"ג:

או זרע כו'. כמש"ש קט"ו א' ת"ר בן כו' וה"ה ביבום כמש"ש ק"ט א' וה"ה כאן תוס' בד"ה בן ולר"י נראה כו' וכ"כ הרא"ש בפ"ב דיבמות ס"ג:

בין כו'. מתני' ספ"ט דף קי"ט ועבה"ג:

אפילו כו'. שם:

או מומר. דלא מפיק שם אלא בנו כו' וכמש"ש מ"ז ב' למאי הילכתא כו' ובסי' קנ"ז ס"ד:

אפי' כו'. קידושין ס"ט א':

וי"א כו'. ע"ל סי' ט"ו ס"י:

ואם ילדה כו' שם במתניתין ובנדה מ"ג ב' ודוקא חי אבל מת ה"ה אפילו מדאורייתא כמ"ש בבכורות מ"ו א' הבא כו' וע' שבת קל"ו א':

אבל מד"ס כו'. שם איפסיק הל' כרשב"ג ובסתם ולדות איירי שם כמ"ש שם בסוגיא וע' תוס' שם ובכלו חדשיו מודה כמ"ש שם ובנדה מ"ד ב' וסובר הרמב"ם דמדאורייתא מודה רשב"ג לרבנן דאזלינן בתר רובא דרוב נשים ולד מעליא ילדן וכמ"ש תוס' שם בנדה מ"ד ב' ד"ה דקים וא"ת א"כ כו' וכ"כ ביבמות ל"ו ב' ד"ה הא ואר"י כו' מחמירי ביה כו' וזה דפריך בנדה שם אאבלות כמאן דלא כרשב"ג ולא פריך אכולה מתני' משום דמתני' י"ל דמדאורייתא קאמר משא"כ באבלות דמדרבנן הוא ומתורץ בזה קושית הרא"ש בפ"ד דיבמות ס"ה ואע"ג דהשתא כו' וכיון דשניהם מדרבנן מוטב שלא לחלוץ דלא לימאסו אגברייהו כמש"ש ט"ו ה' ועמ"ש בא"ח סי' של"א ס"ג:

לט' חדשים גמורים ר"ל כ"א של ל' יום כמ"ש בהג"ה מיהו כו' וכמ"ש בנדה ל"ח א' בשמוחל וכחסידי' הראשונים וכן סוגיא דיבמות מ"ב א' אבל הרמב"ן פ' כר"י בידה שם דשיפורא גרים וכמ"ש תוס' סד"ה שיפורא ונראה דלר"י כו' וכ"כ לעיל סי' ד' סי"ד בהג"ה:

וכ"ה בכמה דברים כו'. כמ"ש תוס' בחולין מ"ז א' ד"ה כל. ונראה דאין ראיה כו' ובע"ז כ"ד ד"ה פרה חמור כו':

מנהו כו'. כנ"ל:

וי"א כו'. עב"ג וב"ש תירץ דכן ס"ל לכמה פוסקים דנ"י כ' דרשב"ג קאי אדברי רבי ותוס' ס"ל דרשב"ג בתרתי פליגי כמ"ש תוס' שבת קל"ו א' וביבמות פ' ולא דק דבנ"י ורמב"ן ורשב"א מבואר דבספק ליכא למ"ד דהא גמרו לא הוזכר אלא בודאי וט"ס שם בני וצ"ל להיפך אמת שכתבו דאפי' גמרו וסתם ולדות צריך ל' יום ממ"ש מימהל היכי מהלינן ול"ק בלא גמרו דסתם ולדות גמרו הוא אבל דרשב"ג מצריך גמרו לא אשכחן לשום מפרש שכ' כן:

אפילו ביום ל' כמ"ש בבכורות במתני' מ"ט א' כת"ק וכ"ש לגי' הספרים בשבת שם ביום שלשים ועתו' ביבמות ל"ו ב' ובבכורות שם

בין כו' שבת שם וכ"ז מד"ס אבל מדאורייתא בשניהם ולד מעליא הוא כנ"ל דאמר אשת כהן אינה חולצת ומדקאמר מת מ' אפילו ע"י חולי ומשם הוכיחו הפוסקים דליתא לדאביי דאפילו ע"י חולי פליגי רבנן מדקאמר כיון דלא אפשר עבדינן כרבנן ועמ"ש בא"ח של"א ס"ג:

וי"א כו'. ממתני' דנזיר מ"ג א' ואף ת"ק ל"פ אלא משום דספק נזירות להקל כמש"ש מאן קתני כו':

אם אין כו'. כמו שלא האמינו אותה לומר ניתן לי בן כו' כמ"ש בסי"ב ואף ע"ג דהאמינוהו לאב לומר יש לי בנים וכן לענין בכור וממזר כמ"ש בפ"ד דקידושין:

יבמה כו'. דתרי ותרי ספיקא דרבנן ואוקמה אחזקה כמ"ש בפ"ד אחין וכ"ש הכא דאיכא רובא דרוב נשים ולד מעליא ילדן ורובא עדיף מחזקה כמ"ש ברפ"ו דב"ב ואמרינן באשת כהן כו' ואע"ג דספק חליצה מותרת לכהן וה"ה כאן וכמ"ש הרא"ש שם ביבמות ותוס' בשבת קל"ו ב' דלא לימרו קשרי חלוצה לכהן וכ"ש כאן דאיכא חשש לעז על בניו כמ"ש בסי' קנ"ט ס"ב וי"א כו' וכן לפי מש"ל דלא לימאסו כו' ואע"ג דבאשת ישראל חולצת בכה"ג אף רשב"ג מודה כיון שאין חוששין אלא מד"ס כנ"ל ס"ד וכאן ספיקא מדרבנן אף באיסור דאורייתא:

ואם כו'. כמ"ש בסוף גיטין:

או כו' מתני' בקידושין ואפי' לר' נתן נאמר להתיר אפי' מוחזק באח כמ"ש שם:

וי"א כו'. כ"כ רשב"ם בב"ב קל"ד ב' ד"ה הכא כו' בלא עדים וכ"ז בקידושין שם ר' סבר מ"ל לשקר כו' מ' דוקא מרעי לחזקה כו' והתם פליגי נמי באמר יש לי בנים:

או אח"כ. דבשעת קידושין רבותא קמ"ל דאע"ג די"ל מדאמרינן כדי שתתרצה בקידושין ובשעת מיתה קושטא קאמר ר"ן:

ויש כו'. דמספקא ליה שמא הלכה כר' נתן מדדחוק בגמרא לאוקמי כותיה:

נאמן כו'. רמב"ם ואע"ג דהיא אינה נאמנת כמו במתיבמת כמ"ש שם צ"ד א' וכשיטתו דס"ל דאיפשיט הבעיא דטעמא משום דעבידא לגלויי כמ"ש בסי' י"ז סל"ג ע"ש:

וי"ח הראב"ד שם דל"ד לשם דכאן אפילו הבעל עצמו אינו נאמן אם מוחזק באחים ובלא בנים ור"ל כמש"ל סימן קנ"ז ס"ו דאינו נאמן נגד החזקה ע"ש והרז"ה ס"ל כהרמב"ם ממ"ש שם א"ל רב ששת תניתוה כו' ולכאורה הא איהי נמי מהימנא כה"ג כמ"ש ספט"ו אלא דהכי פריך מדקתני תרי בבי במתני' האשה שהלך כו' ותרווייהו בע"א כמ"ש שם ומדסיפא לאפוק' מחזקה אף שהיא אינה נאמנת בכך כמ"ש ספט"ו ה"ה ברישא אף לאפוק' מחזקתה כגון שאומר העד ניתן לבעלה במ"ה שאין האשה נאמנת כה"ג כמש"ש אפ"ה העד נאמן ואע"ג דתנן שהלך בעלה ובנה משום סיפא וכבר כתב הרי"ף שם דדיוקא דרב ששת עיקר ואיפשיט דמהימן ועתוס' שם ד"ה כי וא"ת כו' ורמב"ן ורשב"א תי' בדרך אחר ע"ש ובמלחמות:

מי שזינה כו' וי"א אפי'. נ"י ספ"ז דיבמות דאין הנאמנות שלו אפי' לר"ג אלא משום חזקה כמ"ש בכתובות י"ג ב' ע"ש: כבר כתבתי בסי' ד' שכ"מ דהרמב"ם מפרש בסוגיא דספי' דמ"ש רבא מיסתברא מילתא דרב כו' היינו לענין ממזר ודאי אבל ס"ל דשתוקי הוי בכ"ע מדקא' מסתברא מילתא דרב וע"ש סק"ו פנויה כו' אפילו אם מודה לו כו' אלא דנאמן האב ליורשו כמ"ש בב"ב קל"ד ב' ליורשו פשיטא כו' וכ' שם הראיה מ"ש בפ"ק דחולין ממכה אביו ואמו כו' ודילמא כו' ועוד ראיה ממכות כ"ג ב' מנא ידע כו' ואע"ג דדחי שם דיחייא הוא ול"ל בסוגיא דיבמות שם דבמקום דמחזקינן בשתוקי תאכל בתרומה דכיון דתרומה בזה"ז דרבנן אלא דבפ"ח דתרומות פ' כלישנא קמא דרבא ואפשר דס"ל כמ"ש מהר"ם דכל היכא דאמרי א"ל הלכתא כוותיה ופי' כלישנא בתרא וכמ"ש תוס' שם ד"ה א"ד כו' וכמ"ש ברא"ש כלל פ"ב ס"א דהגי' הוא רבה והלכה כאביי לגבי רבה כמ"ש הרא"ש ריש עירובין דהא במחצה ל"פ אלא אביי ע"ש ולפ"ז מפ' כפשטיה אלא מ"ש כאן צ"ע דהוא כלישנא קמא דאביי וז"ש בהג"ה ואם היו כו' כמפ"ש אביי בלישנא קמא וע"כ בכה"ג אף לענין יבום מהני ממ"ש בפ"ב מי שיש לו כו' לפטור מן היבום מרדכי שם:

וי"א כו'. הרא"ש ריש כלל פ"ב ואפי' לאביי ללישנא קמא ממ"ש בפ"ק דכתובות חדא דקא מודה כו' מ' במודה אף לר' יהושע הולד כשר וביבמות שם אמר אביי בלישנא קמא אע"ג דדיימא מיניה לבד אפ"ה הולד ממזר לרב ואף לשמואל היא שתוקי ואף לפי מה דפרשינן בקדושין ע"ה בדוקי היינו לר"ג כמש"ש אבל לר"י לא ופי' ה"ר שמשון דמ"ש בכתובות שם מיניה ר"ל שהיה רגיל אצלה תמיד ושדינן רוב בעילות אחר הבעל וההיא דיבמות שלא בא רק פ"א נמצא דכל מ"ש בסעיף זה הכל כאביי בלישנא קמא אבל הרא"ש שם פ' כלישנא בתרא דרבה דסוגיא בקידושין כוותיה ע"ש בשם ראבי"ה וכ"פ הרשב"א ומ"ש הרמב"ם בפ"ח מה' תרומות ובש"ע סי' ד' שם הוא כאביי בלישנא בתרא כנ"ל:

האשה כו'. עתוס' צ"ד א' ד"ה כי וא"ת כו' וי"ל דאיהי כו' וכ"כ רש"י במתני' שם ורשב"א תי' ג"כ דאיהי מהימנא משום דאישתקה מחזקינן ליה בחזקת שהוא חי כמ"ש תוס' והביא ראיה מגיטין כ"ח אבל בע"א כיון שאומר שמתו שניהם אי אמרינן בעלמא דדייקא ומינסבא בכה"ג לא דייקא איזה מת ראשון וסמכה אעד:

ואם היתה כו'. ושם וכאן לא שייך תי' השני:

לאחר כו'. שם לזעירי: