עד איזה זמן הקטנה ממאנת ויתר דיני - שולחן ערוך אבן העזר סימן קנ״ה

והשיאו'. כתב הנ"י בשם הרמב"ן וכמה פוסקים דווקא אם השיא' צריכה מיאון אבל נתקדשה ע"י אמה ואחי' מדעת' והיא לא קבלה הקדושי' א"צ מיאון שלא מצינו שליחות לקטן וכן דייק מהרש"ל מסמ"ג עיין בטור סי' מ"ג ועיין בדרישה שם ושם כתבתי בס"ק ה' בשם רש"י והר"ן אף אחר שנעשה כיתומה בחיי האב לא גרע מיהא כח האב מכח אמה ואחי' ועיין במגיד שכתב בשם ירושלמי מדעת' היינו עבדינן לה גננא ומלבושין ומדכרי לה גבר שלא מדעתה דלא מדכרן לה גבר:

אפי' מיאון אין צריכה. כתב הנ"י בשם ר"ח דפנויה היא אפי' גדלה תחתיו ולא בעיל אותה אין צריכה מיאון ומותרת לאחר ורשב"א כתב דאסורה לאחר אלא אם מתה אין יורשה ואין מזכה במציאתה משא"כ אם השיאוה לדעתה כל זמן שלא מיאנה זוכה בכל הדברים שבעל זוכה כמ"ש בסעיף י':

מבת שש שנים וכו'. היינו לפי גירסת הרי"ף והרמב"ם פ' התקבל הפעוטות מקחן מקח וכנגדן קטנה מתקדשת למיאון ובפ' ב"ש אר"ח כל שיכולה לשמור קדושיה צריכה מיאון ופירש רמב"ם דר"ח קאי על פעוטות היינו מבת ו' ועד בת י' כ"א לפי חורפיה והיינו חורפיה שיודעת לשמור קידושין, אבל פחות מבת ו' בזה לא דיבר ר"ח ואפי' יודעת לשמור קידושין א"צ מיאון, ולענין גט אפי' פחות מו' מקבלת הגט היינו צרור וזרקתו מתגרשת בקדושי אביה לפי גירסת הרמב"ם והטעם מבואר בר"ן פ' התקבל קידושין שהם כסף וצריכה שמירה מ"ה לענין קידושין צריכה להיות עכ"פ שיעור פעוטות ומ"ש בכ"מ פ"ד מה"א לרמב"ם אף פחות מו' ויודעת לשמור קידושין צריכה מיאון, תמוה בעיני דהא כתב פי"א מה"ג להדיא אפי' אם יודעת לשמור קידושין א"צ מיאון כמ"ש המחבר כאן לשונו מיהו לדעת הרמ"ך שהביא הכ"מ פ"ד מה"א ס"ל אף פחות מו' כל שיודעת לשמור קידושיה צריכה מיאון וס"ל כל חד שיעור בפני עצמה הפעוטות מסתמא צריכה מיאון, ואם יודעת לשמור קידושי' אפי' פחות מו' צריכה מיאון וכן לגירסת רש"י ותוס' והרא"ש שם צרור וזרקתו שיעור למיאון והיינו מ"ש ר"ח אם יודעת לשמור קידושי' והיא פחות מו' כמ"ש הר"ן פ' המקבל במיאון שהוא קידושין דרבנן א"צ שיעור פעוטות ולעיל סימן קמ"א הביא המחבר דעתם לפי גירסתם ממילא במיאון אפילו פחותה מו' צריכה מיאון וכאן השמיט דעתם אפשר דס"ל כיון שהיא רק קידושין דרבנן מקיל וגם לשיטות הריטב"א שהביא בסמוך בהג"ה והיינו שיטת הראב"ד כמ"ש פ"ד מה"א ופ"א מה"ג ובעל המאור דף תמ"ב ס"ל תרי שיעור הן נינהו ור"ח איירי אפילו פחות מו' צריכה מיאון כשנתקדשו ע"י אחיה לכן נראה להחמיר בזה דצריכה מיאון אף בפחות מו':

אפילו סכלה ביותר. לאו למימרא דעושה מעשה שטות אלא דאינה חריפה כלל מ"מ כיון שהיא בת י' חזקה על הרוב שיודעת לשמור קידושי' כ"מ פ"ד מה"א:

אבל אם נשאת שלא לדעתן וכו'. דאז הוי כפיתוי בעלמא ופיתוי קטנה הוי כאונס שם בש"ג וברמב"ם פ"ד מה"א כתב אפילו נתקדשה מדעתה בלא דעת אמה ואחיה צריכה מיאון, ואפשר לטעמיה אזיל דס"ל אף פיתוי קטנה לא הוי כאונס וכן יש לדייק מרש"י פ' התקבל (גיטין דף ס"ה) ד"ה כנגדן דס"ל דקידושין ע"י עצמה מהני ויש ליישב גם משמע שם דרש"י שם לא ס"ל כרמב"ן שהבאתי בס"ק א', ועיין בת"ה סי' ר"ח דפוסק בהלך למ"י ונתקדשה בעצמה הוי קידושין:

וי"א דאם הגיע וכו'. ס"ל שיעור ר"ח ושיעור הפעוטות תרי שיעורים הם שיעור ר"ח איירי כשנתקדשה ע"י אחיה והפעוטות איירי כשנתקדשה ע"י עצמה וכו':

מן האירוסין. היינו כשקבלה היא הקדושין לדעת הרמב"ן כמ"ש רס"ז ומדעת אמה או אחיה:

בפני שנים. כלומר חד נמי סגי אלא שצריך עדות שמיאנה אף על גב קידושין או נישואין הם המיאון ואם נתקדשה הרי ראינו דמיאנ' וי"א דנ"מ אם גדלה ולא נתקדש' אח"כ דמותרת לאחר:

ויש מי שאומר וכו'. אם נשאת או נתקדשה בפרהסיא הוי כאלו מיאנה בפני ג', וכשנתקדשה בצנעה צריכה עכ"פ לפני ג':

צריך שיכירו אותה ואת בעלה. אותה צריכים להכיר מחמ' החשש שמא יש עוד קטנה שהשיאו אחיה ורמאי זה פתה קטנה שאין אנו מכירין ויחליף את שמה בשם קטנה הנ"ל ויפת' קטנ' הנ"ל אחר שתגדיל אצל הראשון שתאמר שמיאנה בקטנות וגט מיאון יתן לידה ובעלה צריכין להכיר כתב המגיד בקטנים דלא נפיק שמם חיישינן שמא איכא קטנה דשמה כשמה ואיהי מסקא שם בעלה כשם בעלה של אותה קטנה אבל לחוש שמא שמות קטנו' ושמות בעליהן שוים לא חיישינן:

שמיאנה בפני שנים. בש"ס איתא ב' גירס' בפ' מצות חליצה (יבמות דף ק"ו) לרבא דאמר כותבין גט מיאון אף על פי שאין מכירין לגירס' דידן איתא ולא חיישינן לב"ד טועין כלומר לא חיישינן שמא הב"ד אשר מיאנ' בפניהם טעו ולא היו מכירין ולגירס' התו' אית' חיישינן לב"ד טועין כלומר אלו אשר מיאנו בפניהם צריכים שיהי' מכירין אותה דאם לא יהיה מכירין אותה חיישינן לב"ד טועין אשר ישמעו המיאון יסמכו עליה' ובפ' י"נ דף קל"ח איתא שכ"מ שאמר מנה יש לו אצל פלוני העדים כותבי' אף על פי שאין מכירין ולא חיישינן לב"ד טועין שמא יסמכו על העדות כי ב"ד בתר ב"ד לא דייקו ויבוא לסמוך במיאון על הב"ד אשר מיאנו בפניה' אבל לא חיישינן שיסמכו על העדים אשר יכתבו דברי השכ"מ כי עדים דייקו, לפ"ז אליבא דהלכתא דמיאון סגי בפני שנים והיינו עדים תו לא חיישינן דהב"ד יסמכו עליהם למה אמר רבא אין מאינין אא"כ מכירין מ"ש מיאון ומ"ש צוואת שכ"מ ואפש' רבא ס"ל לכתחלה בעינן ג' במיאון ולזה אמר חיישינן לב"ד טועין מ"מ נשמע אם המיאון בפני ב' יש לחוש שמא לא היה מכירין א"כ קשה איך פסקו בפשיטות כל מי שיראה שמיאנה בפני ב' יכול לכתוב הא בפני שנים יש לחוש שמא לא היה מכירין וא"י איך כל האחרונים לא שתו לבם לזה:

יש לה תוס'. עיין סימן קט"ז שם כתבתי הטעם:

מנצ"ב חייב לשלם. הנה בש"ס מבואר בליתנהו אידי ואידי בין נ"מ בין נצ"ב לא שקלה וכ"כ הרמב"ם פכ"ד ה"א ופרש"י הטעם די"ל אם תשאר תחתיו שמא תמות היא בחייו וירשנה וכ"כ הרא"ש לפ"ז אפי' אם הוציא נ"מ שלא היה לו להוציא כגון שמכרום א"צ להחזיר, וכ"כ התו' להדיא והר"ן כתב דוקא כשנשתמש כדין ובלה אז הוא פטור לשלם וכן משמע מרמב"ם שם וה"ה אם נאבד או נגנב פטור לשלם אבל אם הוציא שלא כדין חייב לשלם ולמעש' צ"ע בנ"מ כי י"ל קום לי כתוס' וכן ברש"י משמע נמי דס"ל אפי' הוציא שלא כדין פטור ע"ש ומ"ש מנצ"ב חייב לשלם ט"ס הוא דהא נצ"ב הוצי' כדין ואפשר דצ"ל נ"מ חייב והיינו אם נשתמש שלא כדין וכן משמע בב"י דהי' גירס' שלו כך בטור מיהו בטו' א"א לומר כן דהא הרא"ש ס"ל אפי' נשתמש שלא כדין פטור ודברי ב"י תמוהים:

אסורה לחזור לראשון. הטעם כל שנשאת לאחר אחר הגט יש לחוש שמא יפייס אותה עד שתאמר אני מתחרט בגירושין והיא אוהבו שהרי על כרחו יצאה ממנו, אבל כל היוצאת במיאון ונשאת לאחר לא חיישינן שהראשון פייס אותה למאן בשני דמסתמא כבר פייסה כשהייתה עמו שלא תמאן ולא איפייס, רש"י, ולענין איסור כהונה אתי מיאון דידיה ומבטל גיטא דיד' ומותרת לכהן ומיאון דחברי' איכא פלוגתא אם מותרת לכהן כמ"ש בסימן ו' ע"ש:

לאבי הראשון וכו'. אף על גב בקרובים לא שייך הטעם דאזיל ומשבח לה ומפייס מ"מ גזרי' קרובים אטו הוא ש"ס:

אסור' באביו. אף על גב דקי"ל אתי מיאון ועוקר הזיק' מ"ה א"צ חליצה מיבם מ"מ אסורה לאביו מפני מראית עין ולענין קרובים איתא פלוגתא ועיין ס"ס קע"ג ועיין ב"ח לכ"ע אם לא נשאר שם יבם אחר מיתת הבעל א"י למאן שאין לה במי למאן לכן הרי היא אסורה לקרובי הבעל לכ"ע המגיד:

ומ"מ אם מיאנה בא' וכו'. אף על גב דאסורה לשאר קרובי המת מ"מ לאחי' מותרת משום מצות יבום:

או עד שתלד. פ"ק דיבמות איכא פלוגתא לרב ספרא בנים הרי הן כסימני' ולר' זביד אין בנים בלא סימנים כתבו התו' והרא"ש ברוב פעמים כשתלד אית לה סימנים ולא בעי למימר אין בנים בלא סימנים אלא אין בנים מצוי בלא סימנים ואפי' אם בדקוה ול"ל סימני' חיישינן שמא נשרו משמא אפילו ליכא ספק דאורייתא היינו שלא בעל אחר שגדלה מ"מ בבנים חיישינן שמא נשרו ולהרי"ף ותוס' והרא"ש לרב ספרא אפי' כשתלד בעת קטנות' הרי הם כסימנים אחר שגדל' וכן משמע הריון בעת קטנות' ה"ה כסימנים אחר הזמן ולא ה"ל להרב רמ"א לכתוב דין בזה בשם א"ז כי מבואר כן בתו' וכן לר"ז אין בנים בלא סי' ומהני אף בקטנות' והרי"ף והרא"ש הביאו דברי ר"ז משמע דס"ל דהלכתא כוותיה לפ"ז אפילו אם ילדה אחר יב"ש ולא הביאה סימנים אינו אלא ספק שמא נשרו כי לר"ז בנים לאו סימנים אלא דחיישינן שמא נשרו א"כ לענין חליצה לאו גדולה היא אף על גב מרמב"ם וסמ"ג משמע דס"ל בנים ה"ה כסימנים מ"מ מהרי"ף והרא"ש לא משמע כן עיין סי' קס"ט ולשיטת הרמב"ם אינה גדולה לענין חליצה אלא כשילדה אחר יב"ש כמ"ש פ"ב ה"א אז הוי בנים כסימנים ולענין מיאון כתב המגיד שם דס"ל כשילדה אף בעת קטנותה א"י למאן דאל"כ תמצא חמות' דממאן אז ודאי בעת קטנותה ג"כ א"י למאן אחר שילדה ומיהו בעת הריון יכול' למאן והיינו מ"ש פי"ט בת ממאנ' היינו שנתעברה ממנה ולכן צ"ל מ"ש ומשעת הריון הוי כגדולה היינו לענין מיאון דוקא ולא לענין חליצה ולענין מיאון יש להחמיר דאין ממאנת משעת הריון אפי' בעת קטנותה מיהו מבואר בתוס' דוקא כשהוא בן קיימא אבל אם הפילה ממאנת ולענין חליצה אם ילדה בעת קטנותה אפילו בעת גדלותה לא הביא' סימנים אין חולצת דאינו אלא ספק שמא נשרו לר"ז ואין מהני אלא לענין מיאון דחיישינן שמא נשרו אף על גב בעלמא כי ליכא ספק דאוריית' לא חיישינן שמא נשרו משא"כ בבנים חיישינן שמא נשרו ועיין תשו' מ"ב:

למפרע. לכאורה תמוה א"כ איך ממאנת ומותרת לאחר ליחוש שמא ימצא בה סימני אילונית והרי היא גדולה למפרע אף על גב דלא חיישינן למיעוטא שמא אילונית היא כמ"ש בש"ס בכמה מקומות דקי"ל כחכמי' ולא כר"מ מ"מ הכא דליכא /דאיכא/ ריעות' דלא הביאו ב' שערות ומכ"ש כשנולדו בה סימני איילונית למה תמאן וראיתי בדרישה שתירץ דמיירי דלא בא עליה הראשון אחר יב"ש אז לא הוי קידושין דאורייתא מ"ה לא חיישינן שמא ימצא בה סימני איילונית כמו דלא חיישינן שמא נשרו הסימנים ועיין ס"ג כ' א"נ י"ל למ"ש בסימן מ"ד איילונית לכמה פוסקים א"צ גט אלא מדרבנן ולתוספות ולהרא"ש ודאי איילונית א"צ גט כלל אלא ספק איילונית היינו שאין ניכר הסימנים בה היטב אז צריכה גט נמצא להפוסקים הנ"ל אף בבא עליה אחר יב"ש אינו אלא ספק דרבנן דהא אם נמצא שהיא איילונית א"צ גט אלא מדרבנן לכן לא חיישינן שמא ימצא בה סימני איילונית, ולתוס' והרא"ש אין חשש כלל דאם נמצא בה סימני איילונית אם כן א"צ גט ואם לא ימצא בה ס"א א"כ היא קטנה ולדעת הרמב"ם שכתב פ"ד ה"א איילונית שנתקדשה הרי זו קידושין גמורים משמע קידושין דאוריית' הי' מקום להקשות עליו קושיא הנ"ל אם היא איילונית למפרע למה לא חיישינן שמא ימצא שהיא איילונית מאחר דהוא ספק דאורייתא, מיהו בסימן הנ"ל כתבתי ע"כ לא כתבה רמב"ם דהוי קידושין אלא בהכיר בה אבל אם לא הכיר בה לא לכן לא חיישינן כאן דהא אם ימצא בה ס"א אחר כך הוי לא הכיר בה אלא לפי לשון המחבר שם דמשמע אפילו לא הכיר בה איירי קשה כהנ"ל:

ביום אחרון. בתו' מבואר דוקא כשהוא יום אחרון יב"ש ויום א' אז באותו יום אחר יב"ש שלימות בתחלת היום חשובה גדולה ומ"ש בהג"ה יום אחרון של יב"ש כ' לא כתוספות אלא כדעת הרא"ש והטור שכתבו כן וצריך ישוב דהא יב"ש היא קטנה למה מהני ביום אחרון וכל היכא דתני ויום א' היינו מ"ע ל"ע היינו יום אחר השנים כגון הכא יום שאחר יב"ש, ובאותו יום אין נשים נאמנות לבדוק ולומר שהיא גדולה לענין חליצה, והיינו תוך הפרק שאמר ר' יהודה שאין השנים בודקת /הנשים בודקות/ והלכתא כר"י בזה לפר"ת דאיירי ביום אחרון כמ"ש בתוספות והרא"ש:

וי"א שאם נראו בה וכו'. עיין שכ"כ הב"י וכן בד"מ בשם רש"י ותוספות על הסוגי' שם דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו ופירש"י ולא תחלוץ וכתב תוספות הדין עמו דליכ' לפרושי שומא נינהו ותמאן דהא קתני סיפא דאינם נאמנות לומר קטנה היא ותמאן, והבין הב"י אפילו אם נודע ע"פ עדים כשרים דהני שערות הם מ"מ לא תמאן וחיישי' לחומר' ואנ"ל כיון דקי"ל שומא נינהו למה לא תמאן כשלא בעיל אחר יב"ש אלא כוונת תוספות דאם נשים בדקו אותה קודם הפרק ואמרו דיש לה שערות ואחר הפרק נמצא בה שערות לא סמכינן על הנשי' דהני שערות היו בה קודם הפרק ושומא נינהו דא"כ אתי' קולא מהן ואינם נאמנות לקולא אלא אין ממאנת ואין חולצת מאחר נשים אומרי' דהיו בה שערות קודם הפקר והיינו לחומר' נאמנין ולא לקול' וכן כתב בש"ג עיין דף תמ"א עמוד א' אבל בוודאי נבדקת על פי אנשי' וראו בה שערות קודם הפרק ואחר הפרק נמצ' בה הני שערות יכולה למאן דאינו אלא שומא כמ"ש ברמב"ם וטור וליכ' פלוגת' בזה:

אזלינן לחומר'. משמע אפילו לא בעיל השת' אזלינן לחומר' אף על גב בספק אם נשרו ולא בעיל אחר יב"ש אזלינן לקול' הטעם בשלמ' בספק הנ"ל אם נשרו מאחר דליכ' שערות יותר מסתב' דלא היו כלל שערות מדהשת' ליכ' שערות אף על גב בבעיל מחמירינן מחמת שהוא ספק א"ד מ"מ בספק דרבנן הסבר' מסייע לקולא משא"כ בספק אם הוא יב"ש ליכ' סברא לסייע ומה שמציין על דין זה תשו' רשב"א טעות הוא אלא המגיד כ"כ ובתשובת רשב"א סימן אלף רי"ו כתב אפילו אם יש ס"ס שמא לא הגיע ליב"ש ושמא לא נשרו יש להחמיר וי"ל המגיד לא פליג ארשב"א אלא המגיד איירי אפילו שלא בעיל השת' כמ"ש והרשב"א איירי כשבעיל והא דמחמיר הרשב"א אף על גב בס"ס מקילין אפילו באיסור דאוריי' צ"ל משום דהוי הכל ספק א' אם היא גדולה או קטנה וכן ראיתי בתשו' הרב ר' בצלאל סי' כ' בתשו' רש"ך ס"א סי' כ"ג פסק בזה להקל ועיין תשו' מהרי"ט ועיין תשו' שער אפרים סי' קי"ב:

אם הביאה ואם לא הביאה. המחבר סתם ופסק כלשון הרמב"ם פ"ב ה"א ומשמ' דרמב"ם פוסק כת"ק דנשים נאמנות אפילו להקל וכ"כ המגיד ומ"ש בתשו' מהר"מ מלובלין דרמב"ם איירי דוקא לחומר' נאמנות אנ"ל כי אין דרכן לסתום דבריו כ"כ אלא ודאי פוסק כת"ק וס"ל מ"ש הת"ק נבדקת ע"פ הנשים היינו אפילו לקולא מיהו מ"ש המגיד גם הרי"ף פוסק כן לכאורה אנ"ל ויותר מסתבר דפוסק דוק' לחומר' נאמנין לא לקול' דהא כתב שם הסתם מדת"ק ור"א ור' ישמעאל כולהו בחדא שיטת' קיימ' לאחר הפרק נשים בודקת דאיכ' חזקה דרבא ש"מ היכ' דליכ' חזקה דרבא ס"ל אין הנשים נאמנות לא כב"י שכתב הרא"ש פוסק דנאמני' אפילו להקל אלא אף להרא"ש דוק' לחומר' נאמנים וכן משמע מסמ"ג שהבי' דברי התוספו' לאחר הפרק נשים בודקות וכ"כ הטור וכללא הוא לפי דעת הפוסקי' דנשים אינן נאמנות אלא לחומר' ולא לקול' היינו אם בדקו לפני הפרק או בתוך הפרק נאמנות לומר שיש לה שערות לענין אם נמצא בה אחר הפרק אותם שערות אין חולצת עד שיביאו שערו' אחרות אבל לענין מיאון אינן נאמנות לתלות לקולא שהן אותם שערות שתמאן ובתוס' איתא טוב לבדוק קודם הפרק לידע אם אותם שערות הם ואם בדקו אחר יב"ש ויום א' ואמרו שיש לה שערות סומכין עליה' ותחלוץ כיון חזקה דרב' מסייע דחזקה היא אחר יב"ש שיש לה שערות, ואם אמרו דאין לה שערות מ"מ אסורה למאן דחיישינן שמא נשרו ועיין לקמן עוד מזה ס"ק כ"ט ואם אמרו שיש לה שערות ואח"כ בדקו אנשים ואמרו דאין לה או אפילו לא בעיל אחר יב"ש חוששין שמא נשרו כיון דנשים אמרו דיש לה כן נשמע מתוספות, מיהו נראה דוק' לענין מיאון חיישינן שמא נשרו אפילו לא בעיל דלא חיישינן בעלמ' וכאן חיישינן אבל לחלוץ אין חולצין ולא אמרו הואיל חזקה דרבא מסייע לה אמרינן בודאי נשרו כנ"ל, וביום אחרון של יב"ש אין נאמנות לומר דיש לה שערות כדי לחלוץ דאז ליכ' חזקה דרבא:

במקום הערוה וכו'. ברמב"ם אית' במקום ערוה ובמקום אחד משמע במקום ערוה עצמו צריכים להיות במקום א' וכ"כ הטור בשם הרמב"ם וכ"כ בסמ"ג כאן שהשמיט בש"ע שיהא במקום א' כי בכ"מ תמה עליו מנ"ל שצריך להיות במקום א', ויש ליישב דלמד מסוגי' מר"א ושמואל וס"ל דל"פ ע"ש:

א' בגבה וכו'. המגיד כתב בשם הרמב"ן ורשב"א גבה וכריסה ממש לא מהני ומשמע אפילו למ"ד דלא בעינן ב' שערו' במקום א' מ"מ גבה וכריסה ממש לא מהני אלא גבה היא במקום תפוח שעל ערוה וכריסה שפת ערוה, ועיין בד"מ שכתב מדברי הב"ח שהבי' הטור ותוספות וסמ"ג כמ"ש בס"ס ק"נ לא משמע כן דהא כתבו על זה דאין אנו בקיאין לבדוק כל הגוף ש"מ גבה וכריסה ממש הוא:

שיעור אורך. עיין בדרישה מ"ש בשם מהרש"ל וב"ח מאריכו בענין השערות לענין חליצה:

בפי הזוג. לרמב"ם להינטל בפי הזוג היא שיעור המיעוט ולהטור כדי לקרוץ בציפורן ונ"מ אם בדק בזוג ואינו כדי להנטל בו אז לרמב"ם יכולה למאן וא"צ תו בדיקה אם לקרוץ בציפורן ולהטור הוא ליהפך ט"ז:

סדר החליצה סימן כ"ז. שם פסק כרוחב אצבע וכתב בט"ז דאין סותר למ"ש כאן כדי לכוף דשם איירי שהוא כרוחב אצבע אז א"צ ידיעה כמה שנים הם וא"צ בדיקת גומות:

שלא בעיל אחר היות לה י"ב שנה ויום אחד. ואז אף אם היא גדולה ליכ' קידושין דאוריית' משום הכי לא חיישינן שמא נשרו וכתבו במ' ובהגמיי' דאז נשים נאמנות דאין לה שערו' ותמאן כיון דאיכ' /דליכא/ חשש דאוריית' כמ"ש לעיל וכן כשלא בעיל ונשים מעידות על שנים שהיא עדיין אינה בת יב"ש ויום א' נאמנות, וכן יש לדייק מרש"י פ' בא סימן (נדה ד' מ"ח ע"ב) שכתב אי אמרו ליתנהו לא ממאנת דחיישינן שמא נשרו, ש"מ דוק' היכ' דאמרינן שמא נשרו אז לא ממאנת משא"כ כשלא בעיל ממאנת ומתוספות אין ראיה דפליגי ע"ז ממ"ש שם ד"ה בשלמ' וכו' דליכ' לפרש שומא נינהו ותמאן דהא קתני סיפ' דאינה נאמנת למאן וע"כ צ"ל דאיירי בלא בעיל דאל"כ איך ס"ד שתמאן דהא אף על גב שנאמנת דהני שערות נינהו מ"מ חיישינן שמא נשרו השערות לא יהא שלא היו שערות כלל א"י למאן אלא ודאי איירי שלא בעיל ומ"מ כתבו שהיא אינה נאמנ' שתמאן וי"ל באמת ה"פ דהא קתני בסיפ' דאינה נאמנת שתמאן אם כן סותר לריש' הן אם איירי כל הבריי' בבעיל הן אם איירי דלא בעיל אלא איירי הריש' לענין חליצה ובאמת איירי בבעיל, גם י"ל אם נשארו הני שערות ולא נשרו תו לא חיישינן שמא הביאה שאר שערות ונשרו מאחר ראינו הני שערות שהיה בה ולא נשרו מהיכי תיתי לומר שהביאה אחרות והם נשרו, לפי זה איירי תוספות בבעיל ומ"מ י"ל דנאמנת לומר שלא הביאה ותמאן ולא חיישינן שמא נשרו שערות החדשות מ"ה צריכי' להבי' ראיי' מסיפ', ונ"מ מזה אם נבדקת ע"י אנשים קודם הפרק וראו שערות ואלו שערות נשארו בה אחר יב"ש תו לא חיישינן שמא הביאה שערות אחרות חדשו' ונשרו מאחר דהישנו' לא נשרו ואז אפילו בבעיל אחר יב"ש ממאנת ולכאורה נ"ל כל ספיקו' כאן יש תקנה בקטנה שהשיאוה אמה ואחי' ונפלה לפני יבם שתמאן בפני ב' ותחלוץ אח"כ אז מותרת לאחר ממ"נ אי גדולה היא נפק' בחליצה ואי קטנה היא נפק' במיאון כאשר מצינו בכמה דינים שצריכה מיאון וחליצה כן ה"נ במיאון וחליצה א"צ בדיקה ואין ספק כלל:

צריכה ממנו גט. עיין פרישה שפי' דקאי על השני דצריכה משני גט ואסורה לחזור לו היינו לראשון ולכאורה תמוה ל"ל גט משני ממ"נ אי גדולה היא אין קדושי שני כלום ואם קטנה הוא תצא במיאון משני ומותרת לראשון ממ"נ וי"ל הספק הוא שמא תחת הראשון לא היה לה סימנים ותחת השני היה לה ונשרו אבל אם מעת שמיאנה עד הקידושין של השני לא היה סימני' באמת מותרת לראשון ממ"נ הנ"ל והא דחיישינן כאן שמא קדשה בביאה נראה מדויק לשון הרמב"ם והמחבר דוק' אם בעיל ואח"כ נבדקה אבל אחר בדיקה אין חשש שמקדש אותה פן נשרו הסימנים:

והולד ספק ממזר משניה'. היינו השני ספק ממזר מדאוריית' שמא גדולה היא מאז ומקדם וכן מראשון ספק ממזר דאוריי' למ"ש שמא תחת השני נעשה גדולה ועיין פ"ד מהל' אישות במגיד וכ"מ שהבי' פלוגת' בזה הא דקי"ל בבעיל אחר שנתגדלה הוי קידושין דאוריית' וא"צ גט משני אם הטעם הוה מסתמ' בעיל לשם קידושין לפ"ז אם אמר בפירוש דאין בעיל לשם קידושין לא הוי קידושין דאוריית', או הטעם בעת הביאה נגמרין קדושין הראשוני', והסכימו דעיקר הוא דבועל לשם קידושין וכן הוא לשון המחבר ובכל אלו דהיא מקודשת לראשון מספק אז אם נתקדשה לשני אפילו בפניו לא הוי כאלו אמר גרשתני לכ"ע משום דהיא סבר' דלאו קידושין הם עיין בנ"י פ' ב"ש:

צריכה גט מדרבנן. הנה מקור דין זה נובע מדלא אפשט' הבעי' פ' ב"ש אם הקידושין גדלו בהדה אף שלא בעיל נגמרו הקידושין אחר שגדלה ומוכח שם אי נגמרו הקידושין משגדלה הם הקידושין דאוריית' דהא אר"ג אחותה שנפלה ליבם תצא בלא חליצה ויבום א"כ ע"כ מדאוריית' הוא וכ"כ הנ"י ולא כב"ח שכתב הבעי' בש"ס אם הקידושין נגמרין מדרבנן וא"א לומר כן כנ"ל, לפ"ז לכאורה תימה על הפוסקים שכתבו דאינו אלא קידושין מדרבנן אלא נ"ל אף דבעי' זו מדאוריית' הוא מ"מ מוכח מדאמר רב זביד בלא בעיל אחר שגדלה לא חיישינן שמא נשרו ע"כ לאו דאוריית' הוא דאל"כ למה לא חיישינן שמא נשרו וגדלו קידושין בהדה וא"ל שם הטעם משום דהוי ס"ס שמא גדלו הקידושין עמה ושמא נשרו דהא בכה"ג לאו ס"ס הוא כיון דספק א' מחמת הבעי' דלא אפשט' ועיין בי"ד סי' ק"י אלא ע"כ לר"ז אינו אלא קידושי דרבנן ובכל זה איירי בידוע בודאי דלא בעיל אבל מסתמ' כל שדר עמה כדרך איש עם אשתו אמרינן שבעיל אף על גב דליכ' עידי יחוד כמ"ש ר"ס קמ"ט:

לא יקיים ראשון שמא יאמרו וכו'. ול"ד למ"ש ס"ס קמ"ו דכאן אם לא גירש הראשון עשה השני איסור שקידש אותה דהא ספק הוא שמא גדלו הקידושין בהדה וכן בדין ראשון ספק שמא נשרו הסימנים וכל היכ' דלא עשה א' הקידושין של היתר חיישינן שמא יאמרו משא"כ שם מאחר דגירש זה ע"ת ותנאי בידה אין איסור לקדשה ועיין בש"ג דף תמ"ד דפוסק לא כפוסקי' הללו אלא כופין השני לגרשה כדי שלא יהא חוטא נשכר ומותר' לראשון ולהפוסקי' דס"ל כמ"ש המחבר דמותרת לשני א"ל מ"ש ממקדש ליבמה דאסורה למקדש כמ"ש בסימן קנ"ט דשם עבר אדאוריית' דהיא חייבי לאוין לאחר:

אחר יב"ש. משום דקי"ל גומות אף על פי שאין שערו' ואין אנו בקיאין בזה, גם ס"ל א' בגבה וא' בכריסה היינו גבה וכריסה ממש ואין אנו בקיאין לבדוק כל הגוף אף על גב אם לא בעיל אינו אלא מדרבנן מ"מ לא הוי כספק דרבנן כיון שהוא חסרון ידיעה דאין אנו בקיאין ועיין בג"ר סי' צ"ח ומכאן מבואר אפי' חסרון ידיעה לכל העולם לא הוי כספק דרבנן גם מוכח מכאן אפי' ספק שאין תקנה לדבר כי הכא אם היתה ממאנת היתה מותרת לקרוביו והשתא אין היתר לקרוביו מ"מ אין מקילין ועיין בט"ז שם מיהו יש לחלק:

והשיאוה לדעתה פי' באין לה אב והשיאוה אחיה או אמה וביש לה אב ונתגרשה והשיאוה אפי' אביה:

רק שיהיה בפני ב' ה"ה בחד סגי אלא שצריך שנים שיעידו עלי' כ"כ התוספות:

אבל התוספות יש לה פרש"י דמתנה בעלמא יהיה לה בחיבת ביאה פי' דידע מתחלה שיכולה למאן ואפ"ה כתב לה מתנה זו בשביל חיבת ביאה כל זמן שהיא עמו משא"כ במנה או מאתים שאין כותב לה מדעתו מתקנת חכמים:

מה שאבד מהם מנכסי צאן ברזל חייב לשלם ומנ"מ פטור בטור כתב ואם אינם בעין צריך לשלם והקשה ב"י דהא תנן עברי מלוג אם מתו מתו לה. ותירץ דמיירי שאבדם הוא הא לאי הכי לא וא"כ תימא דודאי מיירי כאן באבד הוא דמש"ה חייב לשלם לפי שיטתו בב"י ולמה פטור בנ"מ לפי דעתו דהא חייב בנ"מ באבד הוא לפי שיטתו ותו קשה דהרמב"ם פכ"ד מאישות כ' וז"ל והממאנת אין לה בליות כלל שאין מוציאין מהבעל דבר ממה שאבד או נגנב מנכסים בין מנ"מ בין מנצ"ב אלא נוטלת הנמצא ויוצאה עד כאן לשונו ע"כ העיקר בטור כספרים דגרסי אין צריך לשלם וכן כתב מו"ח ז"ל דספר מוטעה היה לפני ב"י דבריו כאן בש"ע אינם עיקר:

ואינה צריכ' להמתין ג' חדשים אף על גב דקטני גרושה צריכה להמתין היינו דגזרינן אטו גרושה גדולה משא"כ במיאון דאין מיאון בגדול' כ"כ רש"ל:

אבל לשאר קרובים מותרת זה דעת רמב"ם וטור שכתבו בזה הל' הממאנת ביבם אסורה לאבי' מפני שנראי' לו ככלתו בשעה שמת בנו אבל מותר' בשאר קרוביו לפיכך מיאנ' בא' מהיבמים מותרת לשאר האחין עכ"ל. וכתב ב"י האי לפיכך אינו מתוקן דאינם תלויין זה בזה ומו"ח ז"ל (כתב) דגם הרמב"ם וטור לא התירו לשאר קרובים אלא לאחים בלבד דהיתה ראויה להם בשעת מיתת הבעל מצד יבום ואין הלשון סובל כן דהא כתב סתם מותרת לשאר קרוביו משמע אפילו לבן אחד מהיבמים ולא אסורה עליו משום אשת אחי אביו וכן הבינו כל גדולים מדברי הרמב"ם רק שחלקו עליו דמאי שנא מן אביו וזהו דעת הי"א שמביא כאן ובאמת צ"ע על הרמב"ן וטור דמתירין גם בבן יבם ונלע"ד דס"ל לרמב"ם וטור כיון דמן התורה מותרת באביו אפי' בחיי בעלה דאין קידושין תופסין בקטנה אלא דרבנן תקנו לה נשואין ממילא אסור' לאביו מפני שהיא כלתו מרבריהן כ"ז שלא מיאנה ביבם ובזה נמשך האיסור של דבריהם אפי' אחר שמיאנה כיון שלא היה שום השתנות באוסר כלתו מדבריהם בין בחיי בעלה בין אחר מיתת בעלה תמיד היתה אסורה מדבריהם מצד איסור כלתו אבל בשאר קרובים כגון בן אחי בעלה שהאיסור עליו אשת אחי אביו א"כ האיסור בא (מצד אביו שהוא) אחיו של המת ובזה יש השתנות דהא בחיי הבעל היתה אסורה מדרבנן על אחי הבעל ואחר מותו הותר לו אפי' מדרבנן אלא שעל בנו היתה אסורה מצד אשת אחי אביו וכיון שכן לא חשו למראית עין והמיאון על היבם מועיל לזה הבן אחיו שלא ימשוך האיסור של דבריהם אחר המיאון ביבם כיון שהאיסור מדעת אביו שהוא אחיו של המת ובו הוה שנוי להיתר ע"כ לא גזרו אחד המיאון כלל כנ"ל טעם הרמב"ם וטור וע"כ כתבו שפיר לפיכך כו' דטעם היתר שאר קרובים ואחי המת הם תלוים זה (בזה) משא"כ באביו של מת דנשאר איסורו עולמי' כיון שלא היה שם שנוי אחרי מות הבעל והאיסור היא מצד הבעל המת וזה חילוק נכון: מותר לשאר אחיו פירוש וכ"ש כל שלא מיאנה עדיין ביבם דמותרת לכולם דהא שייך שם יבום:

למפרע מזמן שהיתה בת י"ב כו' וכתב בפירש נלע"ד דה"ה קטנה שנולדו בה סימני איילוני' אלא שצ"ע אם מיאנה וניס' לאחר ואח"כ נודע שהיתה גדולה למפרע נמצא שבניה ממזרים וי"ל שאף אם ניסת לאחד בגדולה אם לא בא בעלה הא' עליה מן י"ב ואילך אין קדושיה קדושין מדאוריית' אלא מדרבנן ואין כאן אלא חשש איסור מדרבנן לא חיישינן עכ"ל ואישתמיטתי' סוגיא שלימה דריש פ' האשה בתרא דפליגי ר"מ ורבנן דר"מ חייש בקטן וקטנה שחולצין לר"מ ולא מייבמין דשמא תמצא איילנות ונמצא פוגע בערו' ורבנן ס"ל אזלינן בתר רובא דלא הוין סריס ואיילנות ה"נ כן הוא דלא חיישינן לשמא יולדו בה סימני איילנו' קי"ל כרבנן שם:

בפי הזוג כו' בטור כתב וקי"ל כדברי כולן להחמיר משיקרץ בצפורן לא תמאן ולא תחלוץ עד שיהיו כדי לכוף ראשן לעיקרן והרמב"ם כתב משיהיו נוטלת לפי הזוג חשובה גדולה ויראה מדבריו שהוא קודם קרצתן בצפורן עכ"ל ותמה רש"ל ע"ז דמאי נ"מ מפי' זה מאחר דקי"ל בכולן להחמיר דהיינו עד שיכוף ראשן לעיקרן כך יש לתמוה על הסמ"ע שהיא מביא פירש"י ורמב"ם ואין נפקותא בפרושם וצ"ע עכ"ל. ומו"ח ז"ל הביא קושיא זו וטרח לתרץ בדרך רחוק ואני לא חזינא תיובתא כלל ותמהני על גברי רברבי דודאי יש נ"מ גדולה לדינא דגם הרב המגיד כתב על הרמב"ם וז"ל ונראה שרבינו מפרש שניטלת בזוג הוא השיעור המלועט שבכולן אבל ברש"י פי' דלקרוץ בצפורן זה המועט עכ"ל וע"כ ודאי יש נפקותא דלדעת הטור דקריצת בצפורן הוא המועט ממילא כל שבדקינן בצפורן ואינו קורץ (לא אמרינן) לא תמאן דשמא תוכל להנטל בפי הזוג שהוא שיעור המועט שבכולן וע"כ (א"צ) לבדוק עוד בזה ממילא לרמב"ם אחר הזוג א"צ בדיקה בצפורן ותמאן משא"כ להטו' דצריך עדיין בצפורן ותמהני היאך לא הרגישו הגאונים בזה. וע"כ יפה פסק כאן בש"ע דיש ב' מיני בדיקות א' בצפורן וא' בזוג ממילא לא תמאן עד שיהיה בדיקה בשניהם כנ"ל נכון וברור:

אבל אינה חשובה גדולה עד שיהיה כדי לכוף כו' נהירנא בימי ילדותי דבאה שאלה מבני ישיבה דק"ק פראנקפורט לק"ק קראקא בשנת ש"ץ לפ"ק (ועיין בתשובת אמ"ז בב"ח סי' קנ"ט תשובה) דברי הש"ע אהדדי דכאן פסק דאם יש כדי לכוף ראשן לעיקרן סגי בכך ובסי' קס"ט בפי' סדר חליצה סעיף כ"ז כתב ולענין שיעור אורך השערות כו' שהוא ברוחב אצבע שקורין אמה עכ"ל ואי תימא דחד שיעורא הוא זהו ודאי אינו דא"כ היה לומר גם שם לשון שאומר כאן ימי"ח ז"ל פירש בזה בשני דרכים יעוין בספרו ואני הושבתי ע"ז מה שנלע"ד ותמהתי על החכמים דלשם דאין כאן קושיא כל עיקר והדברים ברורים דודאי מ"ש כאן ושם שניהם אמת דכאן כ' דאם יש כדי לכוף כו' דסגי היינו ע"פ התנאים הנזכרים כאן בסעיפים הקודמים דצריך שיהיה בירור שיש לה י"ב שנים והשערות יהיו בעיקר גומות אז דוקא מהני אותו שיעור ולקמן בסי' קס"ט מיירי שאין ידוע לה כמה שנים יש לה וגם אין רוצה לבדוק אחר הגומות של השערות זה אינו מועיל אלא אחר שיהיה לה רבוי שערות או שערות ארוכות כמו באיש גדול או אשה גדולה כמבואר שם בסי' קס"ט בפי' סדר חליצה סעיף י"א דאפילו בלא ידעה מן השנים סגי בזה וע"ז סומכין שא"צ לבדוק בגומות וע"ז אמר שם בסעיף כ"ז דכשיש בשערות כרוחב אצבע סגי בכך ומקרי גדולות כמו באשה גדולה ולא בעינן גדולים מאד לכשעור זה שפיר מקרי גדולה וא"צ לדרוש אחר השנים ולא אחר הגומות עכ"ל פשוט וברור. אלא שעדיין צריכין אנו למודעי במה שהקשה מו"ח ז"ל על פסק הש"ע כאן דהא צריך לבדיקות הגומות ואנן אין בקיאין בכך וראיה מדברי המרדכי בפ' מצות חליצה ולעד"ן דאדרבה דיש ראיה מדברי המרדכי שהרי כתב שם וז"ל ע"כ טוב לבדוק בדדין את האשה דאם הטו גדולה היא ומסתמא יש לה שערות ודבר זה יוכל האיש לבדוק בלי גנות וטוב הדבר כי טורח הוא לבדוק אם הביאה ב' שערות כדאמרינן לקמן דבעינן שיהא בעיקרן גומות אין אנו בקיאין להכיר בזה אבל אמנם אם יש רבוי שערות אי ארוכות מותרת לחלוץ דמסתמא הגיעה לגדלות עכ"ל מדכתב טוב הדבר כו' משמע דשפיר יש בדיקה אם יש גומות אלא דיותר טוב לבדוק בדדים דאל"כ היה לומר דעכשיו אסור לבדוק בגומות כמו הלשון שכתב הטור בשם ס' התרומה בסי' זה וז"ל ובסה"ת החמיר דבזמן הזה אינה ממאנת אחר י"ב שנה אע"פ שלא בעל משום דקי"ל גומות אעפ"י שאין שם שערות ואין אנו בקיאין (לה) (להבחין) בדבר זה שלא יהא בה גומות עכ"ל הרי דכיון דאין אנו בקיאין החמיר יאסר לגמרי למאן משא"כ כאן במרדכי לא אסר לגמרי משום חסרון בקיאות אלא דע"צ היותר טוב הורה לבדוק בדיקה אחרת דהיינו בדדים דבזה יותר הכל בקיאים אם הטו אם לאו משא"כ בההיא דסה"ת דשם יש חשש שמא יש גומות בלא שערות דבר זה צריך בקיאות הרבה לבדוק בכל הגוף אם יש שם איזה גומות כמו דמסיק אח"ז בשערות אפילו א' בגבה וא' בכריסה כו' בשביל חסרון בקיאות זה דהוא מן הנמנע אצלינו ע"כ אסור לגמרי משא"כ בחסרון בקיאות אם יש גומא במקום השער א"צ בקיאות גדול כ"כ עשה ע"כ יוכל לסמוך עליה באם הוא גדול וא"א בענין אחד שפיר נסמך על זה להחזיקה בגדולה אעפ"י שאין ס' בנדרים נמצא דברי הש"ע נכונים בשני המקומות להלכה ובחנם כ' מו"ח ז"ל בזה ב' דרכים ליישב כי הדברים ברורים במה שזכרנו בס"ד:

הוי ספק קידושין דהקדושין שנתקדשה בקטנותה אפילו אחר שנתגדלה אינה אלא מדרבנן והספק הוא אי נימא דלאחר שגתגדלה גדלי קדושין עמה:

וכן עשה מהר"י פולק כו' ז"ל ד"מ שחלקו עליו כל גדולי אשכנז מ"מ לא אשגח בהו ויצא הדבר בהיתר וניסת לאחר בלא גט עכ"ל ובתשובת ר"י מינץ מבואר טעם החולקים:

קטנה כו' או כו'. קדושין מ"ד ב':

והשיאה כו' שהיא כו'. יבמות ק"ט א':

שהרי. כתובות מ"ג ב':

והשיאוה לדעתה כו'. יבמות ק"ז ב':

כיון כו'. שם פ"ט ב' קי"ג ב':

או אפילו כו'. שם ק"ח א' הלכה כו'.

ולכתחלה כו' עתו' שם ק"ט א' ד"ה ויתרחק פר"ח כו' ומיהו כו' וסיים ר"י בתשובה אין לדיין כו'. הג"מ רפ"י מה"ג. ובירוש' שם וב"ד יושבין במיאון לא כן תני ברח מן שלש כו' תפתר דהוי עסוקין במלה חורי ואתא עובדא קומיהון כו':

איזו היא כו' כגי' הרי"ף בגיטין הפעוטות כו' וכנגד מתקדשת למיאון ושם נ"ט ח' ועד כמה כו' ולגי' הרי"ף דגריס בצרור וזרקו וכנגדן מתגרשת צ"ל דצרור וזרקו אגוז ונוטלו שיעור א' הוא אם מבחנת בין גיטה לד"א שמשמרת לא כמו אגוז כו' כמו שיודעת להבחין בין אגוז לצרור כן מבחנת בין גט לאגוז וכיוצא דלגי' רש"י מבחנת בין גיטה הוא יותר והוא דעת הפעוטות ומפרש הרמב"ם דבגט סגי ביודעת לשמור לחוד ובמיאון צריכה זמן הפעוטות ויודעת לשמור היא כמו בגירושין וה"ה שהי"ל צרור וזרקו אלא נקט לשון הברייתא שם דזהו פירוש לשמור גיטה וקידושיה ורבא קאמר צרור וזרקו למבחן שאז יודעת לשמור קידושין ג"כ וכ"כ הרמב"ם בגירושין ג"כ שמבחנת בין גיטה לדבר אחר ואין חילוק בין כאן לגט אלא דכאן צריך ג"כ לזמן הפעוטות ושם סגי ביודעת לחוד אבל לגי' רש"י יודעת לשמור דכאן א"צ כ"כ בין קידושין לד"א כמו בגט אלא רק בין צרור לאגוז וגם א"צ כאן לזמן דפעוטות וע"ל סי' קמ"א ס"ו שהביא ב' הדיעות:

אם יודעת כר"ח בן אנטיגנוס ומפרש הרמב"ם דבתרוויהו בעי ואף שבגיטין נמי קאמר הי דעת לשמור ומפרש כל שמבחנת כו' חלקינהו רבא שם דתרי עניינא יודעת הן צרור וזרקו להפריש ובין צרור לאגוז סגי בגיטין ולענין מיאון צריך הבחנה יותר בפעוטות וז"ש ושהם קידושין לא כו' ובגיטין כ' הרמב"ם סתם כל שמבחנת כו' ר"ל בין צרור לאגוז כמ"ש הב"י שם וגי' רש"י ותוס' להיפך ע"ל סי' קמ"א ס"ו:

אלא הולכת כו'. כפיר"ח דאלו להנשא עכשיו נישואיה הן מיאוני' כמ"ש בס"ג ושיטה אחרת לרשב"א ע"ש.

וי"א דכ"ז כו'. כמ"ש שהשיאוה אמה ואחי' כו':

וי"א כו'. הוא דעת הראב"ד בהשגות וריטב"א דר"ח ב"א אייר' דנתקדשה ע"י אמה ואחי' ובגיטין איירי שנתקדשה ע"י עצמה:

אפילו כו'. אף על פי כו'. שם:

שיעידו כו'. ר"ל כמ"ש תוס' שם ד"ה מכשירין כו' וכמ"ש רש"י שם ק"ח א' ד"ה אצל חנוני כו':

ויש כו' תוס' שם ד"ה הלכה כו' כמש"ש ק"ה ב' וערש"י שם ד"ה קמ"ל כו':

השנים כו' כותבין כו' וחותמין בו. כמש"ש ביום כו' באנפנא ולכך צריך שנים כנ"ל:

ונותנים לה ואינו כו' לפיכך כו' כמ"ש בב"מ י"ח א' מצא כו' שאני אומר כו' ושם כ"ו א' מצא כו' ולא חיישינן שמא לא נתנו לה שא"צ לנתינתו וז"ש לפי שאינו כו':

ואין כותבים כו'. יבמות שם כיון דחזו כו':

אותה ואת בעלה. רמב"ם והקשו עליו הרשב"א וש"פ בעלה ל"ל הכרה דאפילו אין זה בעלה אין בכך כלום דהא ממאנת אפילו שלא בפניו ומה לה לשקר תמאן בו בכ"מ שהוא בשלמא באשה חיישינן דילמא מיית' לה ומפקא קרובים להמיאון וירתי לה וכ' הר"ן ואפשר שאף הרמב"ם החמיר לכחחילה וז"ש בהג"ה ודוקא כו':

אותם כו'. בן למד מנוסח של המיאון שברמב"ם וטור וכמ"ש ס"פ יוצא דופן הביא ראיה כו':

אבל יש כו'. גמ' שם ק"א א':

וכ"ז כו'. שם ויבמות ק"ח א' כר"י:

וחיי' במזונותי'. שם ק"ז ב' כיצד אמרו כו':

ופדיונה. ממ"ש אין לה פירות ש"מ דבעל אכיל פירות וערש"י שם פ' א' ד"ה עבדו כו'. וביבמות ק"ז אוכל פירות ואמרינן שם מ"ז ב' יפרקינ' כו':

אבל אם כו'. שם ק"ז ב' כנ"ל:

או לצורך כו'. כפי' תוס' שם ק"א א' ד"ה אילימא מיהא איכא כו':

ואפי' הם כו'. כפירש"י ביבמות פ"ד א' וכמ"ש תוס' בד"ה הנ"ל והא דתנן דממאנת כו' ואין לפרש כו':

ונכסים כו' ומה כו'. מתני' ולא בלאות ועתוס' שם ד"ה ולא בלאות כו' ובגמרא שם אילימא אממאנת כו' ובטור אם הם בעין בין נ"מ בין נצ"ב נוטלתן ואם אינם בעין צריך לשלם וכ' ב"י בנ"מ היינו בשאבדם הוא הלא"ה תנן אם מתו מתו לה וז"ש כאן ומה כו' אבל דבריו תמוהין דהא אמרינן שם אי דליתנהו כו' ואפי' בנ"מ ואפילו איבדן הוא כמ"ש תוס' שם בד"ה ה"ל וביבמות כ"ז א' ד"ה דאי כו' ואר"י כו' וט"ס בטור וחסר תיבת אין וצ"ל א"ל לשל' ואפילו בכלן שלא כדין:

והוא בו'. יבמות שם וכתובות שם:

וא"צ כו'. שם ויבמות ס"פ ד' אחין:

ואם נשאת כו'. מתני' יבמות שם הממאנת באיש ונשאת כו':

ולא עוד כו'. שם נתן לה כו':

שכל כו'. שם זה הכלל גט כו':

אבל המגרש כו' כשמואל דסוגי' דגמ' שם כוותיה אילימא אממאנת כו' הנה כו'. וכן בירושלמי והביאו הרי"ף ויתומה אין לה כתובה תפתר ביתומה שממאנת כו':

ואסור כו'. יבמות שם:

וצריכה כו'. כתובות שם ויבמות ספ"ד אחין:

ואם נשאת כו'. מתני' יבמות שם לאחר וגירשה לאחר כו' זה הכלל כו':

ואצ"ל כו'. שם מיאנה בו והחזיר' כו':

וכן אסורה כו' שם וא"ד א"ר יצחק כו':

ואם מיאנה כו'. מתני' כנ"ל או מיאנה כו'. כנ"ל וכמ"ש בגמרא אלא אי קשיא כו' א"ר אליעזר כו' מאן תנא כו' וכ' שם וא"ד א"ר יצחק כו' וז"ש ולקרוביו וכנ"ל:

שכל כו'. מתני' שם זה הכלל גט כו':

הממאנת כו'. שם ק"ז ב' ג' א':

אבל כו' כשמואל שם מיאנה בזה כו' וכן ס"ל לר' יוחנן וכן סוגיא דגמרא שם י"ג א' כוותיה דלא כר' אושעיא וס"ל להרמב"ם דה"ה לשאר קרובים וחלקו עליו ואמרו דוקא לאחין משום יבום דלא דחיא נפשה אלא מזה וז"ש וי"א כו':

ודוק' כו'. כמו בממאנת בבעל דלא גרע מאם נתייבמה לו ומבעל:

עד מתי כו'. מהר"י ספ"ק דחולין ונדה כ"ב א' ודלא כר"י דסוגיא דגמ' שם א"ב דלא כוותיה וכן פסקו בגמ' בב"ב קנ"ו א' והלכתא כר"נ כו':

אחר י"ב שנה ב"ב שם ונדה מ"ו א' הלכתא תוך כו' וכרבי דהלכה כר' מחבירו וסתם מתני' כוותיה ועתוס' שם מ"ה ב' ד"ה אלו כו' וכמש"ש מ"ו א' א"ר קטנה כו':

ומשעת כו'. מדקאמר רבה בר ליואי גבול כו' ועתו"ס שם ד"ה הרי כו' ובכתובות ל"ט א' ומי מעברה כו' ואע"ג דמסקינן ביבמות שם שמא תמות מ"מ כיון דשעת העיבור ה"ה נערה ה"ה בלידה בוגרת כמש"ש וכ"ת כו' והא וכ"ז אפילו קודם י"ב שנה כמ"ש רש"י ותוס' שם וש"פ דלא כהרמב"ם דל"ק שכבר עיברו לפי שאין עיבורן ראיה עד שתלד ולד של קיימא ובילקוט דאל"כ תקשי מה פריך בכתובות ל"ט א' מי מעברה כו' והא מסקינן כאן שמא תמות. רמב"ן ורשב"א בשם תוס' וע"ש שנדחקו לפרש דברי הרמב"ם שהביאו בש"ע דס"ל דוקא משעת לידה ע"ש בארוכה:

וכ"ז כו' אבל כו' נדה מ"ז ב' וכמ"ש בגמרא שם והוא כו':

למפרע כו'. יבמות פ' א' ברב:

ובת כו' ויש כו'. נדה שם כעולא וכברייתא שם וכמו שפי' ר"א שם וכפ"י פי':

אם היא כו'. מתני' ספ"י דיבמות וכמ"ש בגמרא שם ובנדה שם וב"ב קנ"ה:

אין כו'. כנ"ל סי' ב':

אא"כ כו'. שם מ"ו א' מ"ח ב':

וי"א כו'. שם כר"י לפי פיר"ת בד"ה ואב"א כו' מ"ט א' ע"ש:

ומיהו כו'. ממ"ש מ"ח ב' בשלמא כו' דאי משתכח כו' מ' דלא"ה לא חיישי' ושם ונאמנת כו' כיצד כו' קטנה היא כו' וכמ"ש תוס' שם בד"ה אב"א כו' וא"ת כו' וי"ל דנאמנת כו' וכ"מ ביבמות ק"ה ובב"ב קנ"ה כמ"ש תוס' שם בד"ה בשלמא כו':

וי"א כו'. כן למד ב"י מתוס' הנ"ל וליתא דלא כ' תוס' כן אלא בבדיקת נשים לר"י לפני הפרק אבל בבדיקת אנשים ליכא למ"ד ואף ריב"ם ל"ק שם מ"מ א' אלא בשנת י"ב וכדאוקימתא דגמ' שם ולא קי"ל כן וגם בבדיקת נשים לא קי"ל כר"י כמ"ש בסט"ו:

ספק כו'. וככל ספיקא דאורייתא ואף בש"ס דעת הרשב"א להחמיר ועב"ש:

כשבודקין כו' לשון הרמב"ם ור"ל בין לחומרא בין לקולא כת"ק שם:

ואפילו אשה כו' שם:

ואפילו כו'. כיון דנשים כשרות ה"ה קרובות וכמ"ש ביבמות ל"ט ב':

ועי"ל סי' קס"ט כו'. והחילוק ביניהן משום דכאן הוא מילתא דעבידא לגלויי כו' וכמ"ש ברפ"ב דר"ה וזהו הטעם ג"כ ביבמות ל"ט ב' וכ"ש כאן דא"צ עבידא לגלויי כמו כאן וע' במרדכי סי' קצ"ג וסי' קל"א:

ב' שערות כו' לשון הרמב"ם וברמב"ם כ' שצריכין להיות במקום א' וכרבנן אר"ח שם וכן פ' הרי"ף ובש"ע השמיט כשיטתו שתמה על הרמב"ם מנין לו לפי פי' המ"מ שהרמב"ם שכ' דוקא במקום הערוה כ' לפי פירושו במקום א' וכ' המ"מ אבל שאר מפרשים לא פ' כן אלא שיהיה במקו' א' ואני אומר גם הרמב"ם מפרש כן ומ"ש במקום הערוה למד ממ"ש ביבמות פ"ב ת"ר איזהו כו' וכמ"ש בתוס' שם ד"ה דהביא וא"ת והא כו' וכמ"ש הרמב"ם בפירושו שם ספ"י ומכאן יתבאר לך כו' ודלא כת"ק בנדה שם:

ויש מי כו'. כת"ק שם וג"כ א"צ במקום א' וכמ"ש שם הלכה כדברי כולן להחמיר ומפ' תוס' שגם ע"ז קאי וע"ש ד"ה הלכה כו' אבל הרמב"ם מפ' דלא קאי אלא אמתני':

שיעור כו'. שם הלכה כו'. ופירש"י והטור דשיעורא דר"א היא הקטן והרמב"ם מפ' דר"ע:

בד"א כו' כמ"ש בב"ב קנ"ו א' בודקין למיאונין כו':

אבל סתמא כו'. נדה מ"ז א' כמסקנא דגמ' שם וכי קאמר רבא חזקה כו' וכן שם מ"ח ב' ואע"ג דלחד תירוצא ר"ש ל"ל חזקה דרבא לא קי"ל כר"ש דר"י ור"ש הלכה כר"י וגם קי"ל כת"ק כמש"ל סט"ו:

בד"א כו' אבל כו'. שם מ"ז א' אר"ד מנהרדעא כו':

שאם כו' ואם קדשה כו' יבמות ק"ט ק"י כרב:

ואם כו' ואסורה כו'. כמ"ש בגיטין פ"ט ב' לא מצאו כו' מגרש ראשון כו':

ואם כו'. כמ"ש ביבמות פ"ח א' ס"ס תרי ותרי כו':

הביאה כו'. לשון הטור וכמ"ש הרי"ף ביבמות דהבעיא שם ק"ט ב' לא אפשיטא דהא פריך רב ששת על רב ואע"ג דשני שינויא דחיקא היא ועוד דאמרינן בנדה מ"ו אר"ד מנהרדעא כו' אלמ' בשהביאה סימנין א"י למאן אפילו לא בעל אבל הראב"ד כ' דליכא שום ספיקא דשינויא מעליא הוא ור"ש קבל דבריו כמ"ש הוא עדיף וכפי' המפרשי' דעל רבין קאמר וסוגיא דגמ' שם כוותי' והא דנדה אף רב מודה דמדרבנן צריכה גט וכ"כ הרמב"ם וכ"כ הרמב"א וש"פ וכ"מ בנדה נ"ב א' במתני' תינוק' כו' ובגמ' שם ומודה ר"י כו' וכן בספ"ק דחולין כ"מ שיש מיאון כו' ואמר רב זו כו' אלמא דרב מודה כנ"ל:

מדרבנן כמ"ש בנדה שם הלכתא כו' וה"מ כו' וכנ"ל:

ואם ירצו כו'. כמ"ש בגיטין פ"ט ב':

ואם בא כו'. כמו באשה שהלך בעלה למ"ה. רי"ף והקשה הראב"ד עליו דל"ד לשם כיון דאינו אלא איסור דרבנן והרמב"ן חיזק דברי רי"ף מההיא דגיטין ע"ט ב' ועתוס' שם ד"ה וצריכה כו' והרא"ש סתר דבריו וע"ש משום מטבע שטבעו חכמי' כו' ול"נ ראי' ברורה מירוש' ר"פ חרש שהבאתי לעיל סי' י' ס"ב באשת חרש שנשאת לפיקח שהיא כמו קטנה:

ואין הולד כו'. ול"ד לאשה שהלך כו' שהולד מן הראשון ממזר מדרבנן וראי' ממ"ש בגיטין פ' ב' א"ר זו דברי ר"מ כו' הולד כשר אע"ג דהגט פסול מדרבנן:

י"א כו'. תוס' בנדה נ"ב ב' ד"ה הלכה כו':